שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אל תתביישי

קארי מאליגן, כוכבת הסרט הבריטי "בושה" העוסק בהתמכרות למין, היתה מוכנה לעשות הכל כדי לקבל את התפקיד. כך מצאה את עצמה מדקלמת צ'כוב באודישן ומקעקעת את הזרוע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

בשנות ה-70 וה-80 צילמה הצלמת פרנצ'סקה וודמן תמונות של נשים צעירות בתמונות מעורפלות, שכמו נבעו מתוך תת-ההכרה. היא קראה לאחת הסדרות המפורסמות "תמונות הרוחות שלי". האפקט הושג באמצעות מהירויות צמצם נמוכות - במקום לתעד שנייה קצרה כהרף עין הן לכדו תנועה שהתחוללה על פני זמן ומרחב: באחת מהן דמות נשית גוחנת קדימה, גופה מכווץ בתנועה מגושמת, בפוקוס מעוות, ואילו ראשה מיטלטל בקדחתנות, מטושטש, כאילו היא מנסה לנער מעליה צרעה. רבות מהדמויות כמעט שקופות. אני כאן, הן מתעקשות. אבל תראו איך אני נעלמת.

בתקופה שבה התקיימו צילומי סרטה האחרון של קארי מאליגן, "בושה", צפתה השחקנית בסרט תיעודי על משפחת וודמן, ועבודתה של פרנצ'סקה עוררה בה את ההשראה לדמותה של סיסי - צעירה פגועה, תלותית, שמתנהגת בעליזות ריקנית, ומשתמשת בהופעותיה כזמרת כניסיון נואש אחרון ליצור מערכת יחסים עם אחיה. כשהיא עובדת על סרט, אומרת מאליגן, היא נוהגת להכין לדמות שלה אלבומים ובהם גזירי עיתונים. "זה ילדותי מאוד בעצם. זאת הדרך שלי להגיד", - היא מחקה קול של ילדה - "אני מוכנה למשימה!... שמתי באלבום תמונות קטנות של וודמן, דברים כאלה". קולה גווע. "אם מישהו יראה אותם פעם אני אמות ממבוכה כי הם מלאים שטויות. אני פשוט מחזקת את עצמי באמצעותם".

במהלך השיחה מאליגן נעה בין ביטחון עצמי מרשים - נכונותה להתווכח בפתיחות, בישירות, ולהשיג לעצמה את התפקידים שהיא רוצה - לבין ביטול עצמי חריף. כשאני מתבוננת בתצלומים של וודמן אחרי הראיון, הם מזכירים לי את מאליגן, לא במצוקה שהם משדרים (הצלמת התאבדה בגיל 22), אלא באופן שבו הם מתארים צעירה בעיצומו של רגע מוזר ומטריד. במקרה של מאליגן זה התחיל ב-2009, כשיצא לאקרנים סרטה "לחנך את ג'ני" - אחד התפקידים הראשיים הראשונים שלה - ונמשך ב-2010, במועמדות שלה לפרס אוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט.

מאליגן בסרט "בושה". נוהגת להכין לדמות שלה אלבומים ובהם גזירי עיתונים

בן לילה עברה מחיים נורמליים לתהילה של מודעות חוצות ענקיות. "לפעמים נורא מוזר אפילו להתראיין", היא אומרת. "הבוקר הייתי בבית הוריי, עם אחי, יצאנו לריצה יחד, אחר כך אכלנו ארוחת בוקר, כל המשפחה. כעבור שעתיים אני בנעלי עקב ובשמלה ומאופרת ומדברת על העבודה שלי. זאת מציאות משונה מאוד, ונהדרת".

"בושה" (המתוכנן לעלות כאן לאקרנים בשבוע הבא) הוא סרט אפל וחזק של האמן והבמאי הבריטי סטיב מקווין, בכיכובו של מייקל פסבנדר בתפקיד ברנדון, צעיר ניו יורקי מצליח ומכור למין. הסרט נוטל את התשוקה מהנושא וכך הופך אותו להתמכרות ככל ההתמכרויות - פעולה שנהפכה מהרגל לזוועה. מאליגן רצתה נואשות לקבל את התפקיד, ולדבריה הסכימה עם מקווין כשאמר לה: "את טובה, אבל אם את רוצה לעשות את זה את תצטרכי להיות טובה פי 16".

השיחה הראשונה שלהם על התאמתה לתפקיד לא התחילה ברגל ימין. "הוא ניסה לעזוב אחרי עשר דקות", היא אומרת, "ואני הגעתי פשוט כדי להתחנן לקבל את התפקיד, להיבחן, מה שלא יהיה. הוא אמר" - היא מתרוממת מעט על רגליה, מושיטה יד לפרידה - "'טוב, היה נעים להכיר אותך', ואני אמרתי, ‘רגע! רגע, רגע רגע - אל תלך!' ואז שיכנעתי אותו לשבת שוב, והוא התחיל לשאול למה אני רוצה את התפקיד, ואני אמרתי שפשוט לא מצאתי תפקיד קולנועי שעורר בי את אותה הרגשה שהרגשתי כששיחקתי את נינה ב'השחף' (של צ'כוב)".

הייתי צורחת

מאליגן גילמה את נינה השאפתנית והמיוסרת וקצרה שבחים מפליגים בתיאטרון "רויאל קורט" בלונדון ב-2007 לפני שעברה לברודוויי. "וכשקראתי את התסריט חשבתי, זה לא אותו אדם, אבל לא מצאתי פחד מסוג כזה בשום תסריט אחר כבר הרבה זמן... אז אמרתי: ‘זה בדיוק הסרט שאני רוצה לעשות. אני לא רוצה לשחק בסרטים גדולים ואידיוטיים'. ואז - אלוהים, ממש ניסיתי להשיג את התפקיד - התחלתי לדקלם את צ'כוב. התחלתי להגיד" - היא הוגה את המלים במלמול: "עכשיו אני יודעת, אני מבינה, כי במקצוענו... העיקר הוא לא התהילה, לא הברק, לא זה שאליו נשאתי נפשי, אלא היכולת לסבול. דע לשאת את צלבך והאמן. אני מאמינה, ושוב אין כאבי גדול כל כך, וכשאני חושבת על ייעודי, אינני יראה מפני החיים'. והוא אמר: ‘זה נכון! את אמנית!' ואני אמרתי, ‘אני יודעת!" (הציטוט מ"בת השחף" בתרגום אברהם שלונסקי, הוצאת עם עובד).

"הוא כל כך הלהיב אותי, עד שאמרתי: ‘אני רוצה לעשות קעקוע של המשפט הזה רק כדי להזכיר לעצמי'. והוא אמר: ‘אם תעשי את הקעקוע, תקבלי את התפקיד'. למחרת עשיתי את הקעקוע, והוא נתן לי את התפקיד באותו יום אחר הצהרים". אני מבקשת לראות את הקעקוע, והיא מושיטה את פרק ידה הימני. בצד הפנימי שלו משורטטים קווי מתאר עדינים של שחף.

"חשבתי לעצמי שאני לא יכולה להיכנס לחנות קעקועים בסוהו, כי אני כל כך ממעמד הביניים, כל כך לא קולית, אני צריכה מקום שאוכל להיכנס אליו ולא להרגיש מטומטמת. והלכתי לסלפרידג'ס. האמת היא שהרגשתי שם עוד יותר מטומטמת". היא גוחנת קדימה על הספה, נוגעת בבהונות רגליה, כפי שהיא עושה פעמים רבות במהלך הראיון. התנועה הזאת אינה מתיישבת עם השמלה השחורה האלגנטית שלה, אך מתאימה לגילה - היא בת 26 - והיא מחווה ידידותית.

בפעם הראשונה שאנחנו רואים את סיסי, ברנדון מפתיע אותה במקלחת; היא אינה ממהרת להתכסות במגבת, אלא עומדת עירומה ומדברת. לכל אורך הסרט הם מתווכחים ומתקוטטים, והמתח ביניהם גובר. זרועותיה של סיסי מלאות צלקות, ואף שמאליגן למדה מעט על אנשים שפוגעים בעצמם, היא אומרת שלא דיברה עם אנשים כאלה פנים אל פנים, כי "אני לא חושבת שאדם צריך להזיק לאחרים למען האמנות שלו".

בראשית דרכה בעולם המשחק נהגה לנסות להתבסס על חוויותיה שלה, אבל חדלה לעשות זאת כשהופיעה בתור נינה, "שבורחת למוסקבה, יולדת ילד ומאבדת אותו, כל הדברים האלה. עבדתי עם איאן ריקסון, והוא לימד אותי להמציא, בדרך שלא הכרתי. בעבודה על סיסי לא התבססתי על שום דבר מהחיים שלי". משום שלא חוותה חוויות כאלה? "לא! תודה לאל".

התפקיד היה בעיניה מדכא מכל בחינה, משום שסיסי היא "אקסהיביציוניסטית כזאת, ואני נוטה להיסגר מול המצלמה, אבל התפקיד חייב אותי לשחק בלי שום עכבות. תביני, אני לא לובשת ביקיני כשאני הולכת לים. אני מסתובבת בבית בפיג'מה. לא ראיתי את עצמי עירומה אולי עשר שנים. אני מאוד צנועה".

אז בני המשפחה שלה לא מסתובבים בבית עירומים? "לא, לא, לא, לא, לא, לא", היא אומרת. "הייתי צורחת אילו ראיתי את אחד מבני המשפחה שלי עירום, וגם הם היו צורחים אילו ראו אותי בעירום". אבל בצילומי העירום בסרט היא הרגישה בנוח, בזכות האופן שבו נעשו. לפני תחילת הצילומים היא התגוררה בניו יורק, "כשקיבלתי את התפקיד הרגשתי שהיא לא בחורה שעושה כושר. אז עשיתי חיים, אכלתי מה שהתחשק לי. השלמתי עם העובדה שלא אנסה להיראות נהדר, ולכן הרגשתי כל כך נוח, כי העירום, בדרך שצילמו אותו, היה אנטומי, לא מיני".

כשהחבר הטוב ביותר שלה ראה את הסרט, היא אומרת, הוא אמר לה שהדמות דומה לה "בקיצוניות, בקטעים הגרועים ביותר שלי. סיסי היתה אני אילו לא היו סביבי כל האנשים הטובים האלה, ואילו הייתי פונה למסלול הלא נכון. אני, כמובן, מקווה שלעולם לא אגיע למצב שלה, כי אין לה שום גבולות".

ילדות בבתי מלון

מאליגן גדלה בבתי מלון: אביה היה מנהל מלון מצליח מאוד, והיא נולדה בלונדון בשכונה האמידה מייפייר, ואחר כך עברה עם משפחתה להייד פארק קורנר, ומשם להנובר ולדיסלדורף שבגרמניה. היא רצתה להיות שחקנית עוד כשהיתה ילדה קטנה. כשלמדה לבגרות בבית ספר פרטי לבנות, הגישה בחשאי מועמדות לבית ספר למשחק. הוריה אמרו לה ללמוד קודם כל באוניברסיטה. היא התרגזה, ולכן רשמה בטופס ההרשמה לאוניברסיטאות שלושה בתי ספר למשחק.

לדבריה, היה לה בראש תסריט ולפיו "כנגד כל הסיכויים יקבלו אותי, ואני אוכל להגיד" - היא צוהלת בניצחון מזויף - "הה, אבא ואמא - תראו! הם הכירו בכישרון שלי! גם אתם צריכים להכיר בו!" כל בתי הספר למשחק דחו אותה. האם שקלה לוותר? "לא", החוויה לא פגמה בביטחון העצמי שלה, היא אומרת, "כי לא חשבתי שאני טובה במיוחד. פשוט דמיינתי שאני יכולה להיות טובה".

התסריטאי ג'וליאן פלואז בא להרצות בבית הספר שלה, והיא פנתה אליו וסיפרה שהיא רוצה מאוד לשחק. הוא ואשתו עזרו לה לקבל אודישן לגרסה קולנועית ל"גאווה ודעה קדומה", והיא זכתה בתפקיד ועד מהרה החלה להופיע ב"רויאל קורט", ובהמשך במיני-סדרה "הצוואה", ואז בתפקיד ג'ני ב"לחנך את ג'ני". כשגילמה בו נערה בת 16 בבית מחניק בפרוורים בתחילת שנות ה-60, שניסתה להימלט באמצעות קשר עם גבר מבוגר, מאליגן היטיבה לשחק את המודעות והפגיעות של הדמות בשל תווי פניה המזכירים שדון השוו אותה לאודרי הפבורן, ואילו עיניה הנוטות מעט מטה, כך אמרו, משדרות עצב חבוי.

היא ציפתה שהסרט יוקרן בבתי קולנוע אמנותיים קטנים, ולא היה לה מושג שהוא יופץ גם בארצות הברית, ולכן כשנודע שהיא מועמדת לפרס אוסקר היא נדהמה. "הרגשתי כמו ארנב שנלכד באור פנסי המכונית; כל עונת הפרסים התחבאתי מאחורי הגב של קולין פירת", שהיה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר על "סינגל מן". שני השחקנים עובדים עם יחצ"ן משותף, והם היו הולכים לאירועים יחד, "הוא ואשתו דאגו לי", היא אומרת.

היא לא מוכנה לדבר על חייה הפרטיים - כשאני שואלת אם היא מאורסת למוסיקאי מרקוס ממפורד, כפי שדווח בתקשורת, היא אומרת: "לא אתייחס לזה!" ואחר כך משמיעה צרחה מעושה ואומרת שמוזר בעיניה שכותבים עליה. "אני מנסה לא לקרוא שום דבר, ואז פעם בחצי שנה אני עוברת התקף של הרס עצמי וקוראת. לפעמים אנשים כותבים דברים איומים, זה גורם לי להרגיש חרא... לפני כמה זמן ראיתי שכתבו שאני לא מספיק יפה להיות שחקנית. חשבתי לעצמי, טוב", היא נשמעת מדוכדכת, "אני לא אמורה להיות יפה. אף פעם לא שאפתי לשחק דמות של יפהפייה".

היוצא דופן הקרוב ביותר, היא מודה, הוא דייזי ביוקנן העשירה והמעודנת מ"גטסבי הגדול" - סרט בבימויו של באז לורמן שצילומיו מתקיימים בימים אלה בסידני, והיא משחקת בו לצד ליאונרדו דיקפריו. היא היתה באירוע כשגילתה שקיבלה את התפקיד; אשתו של לורמן, קתרין מרטין, היתה שם, הגישה לה את הטלפון, ו"זה היה באז", אומרת מאליגן, "והוא אמר" - היא מדברת במבטא אוסטרלי מודגש - "'שלום דייזי'. התחלתי לבכות, ואנשים התאספו סביבי, התייפחתי ולא הייתי מסוגלת לדבר".

התפקיד ירומם אותה מן הסתם למדרגת פרסום גבוהה עוד יותר. האם היא רוצה להיעלם בתוך תפקידיה? "אני יכולה ללכת ברחוב ואף אחד לא מזהה אותי", היא אומרת, "ולכן אני שמחה שאני בקטגוריה הזאת של שחקנית שנעלמת בתוך התפקידים שלה. לפעמים מישהו ניגש אליי ואומר, ‘את לא הילדה של דודה סוזי?' כי הוא חושב שאני קרובת משפחה שלו. ואני יכולה פשוט להגיד לא וללכת".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ