בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילד מפתח: ראיון עם השחקן מייקל פסבנדר

כיום הוא מככב על המסכים כמכור לסקס ב"בושה" וכקרל יונג ב"שיטה מסוכנת", אבל ההתנסות הראשונה של על במה היתה בכלל בתוקף תפקידו כעוזר הראשי לכומר באירלנד

2תגובות

אמו של מייקל פסבנדר לא הצליחה להגיע להקרנות הטרום בכורה של סרטו "בושה" בפסטיבל הסרטים בוונציה, בשנה שעברה. הוא התאכזב, אבל גם נשם לרווחה. הסרט, בבימויו של סטיב מקווין, מספר על מכור לסקס מניו יורק. יש הרואים בו חשיפה מבריקה של הבדידות בעיר הגדולה, אחרים טוענים שהוא יומרני ומלא בעיסוק עצמי מפונק. כך או כך, הוא כולל סצינות סקס מפורשות מאוד. "תודה לאל שלאמא שלי כאב הגב", הוא אומר.

אלה ימים טובים לפסבנדר. אחרי שנים שבהן גילם תפקידים קטנים יחסית, הוא כיכב ברצף ב"ג'יין אייר", "שיטה מסוכנת", "אקס מן: ההתחלה", "בגידה כפולה" ו"בושה". השחקן, בן 34, נמצא כיום בשיאו. בחדר במלון לונדוני הוא נראה זהיר ומעט זועף. הוא אמור להיות נער מסיבות, אבל בעת הראיון נראה כהתגלמות הטוהר והתמימות.

פסבנדר - ממוצא גרמני-אירי - גדל בקילרני שבאירלנד, שם ניהלה משפחתו מסעדה. הוא התפרסם בסרט הקולנוע הראשון והמבריק של מקווין - "רעב", על אנשי הצבא האירי הרפובליקאי ששבתו רעב. "רעב", כמו "בושה", היה כרוך בעבודה מפרכת. בשניהם יש מעט דיבורים, הם נשענים על יכולתו של השחקן לתקשר באמצעות גופו; הבעתו האטומה משדרת מעין אכזבה עילאית.

לדבריו, הליהוק שלו ל"רעב" היה המזל הגדול של הקריירה שלו. "המיתון חיכה מעבר לפינה, התעשייה עמדה לסבול כמו כל תחום אחר", הוא אומר. "היה לי מזל. האם היו עושים את ‘רעב' שנה אחר כך? אני חושב שלא". פסבנדר משך את תשומת לבם של סוכני הליהוק ההוליודיים ועכשיו יש לו תחושה שהוא נמצא, "בנקודה הגבוהה ביותר שחלמתי להגיע אליה, כשיצאתי לדרך בגיל 17", הוא אומר.

ב"בושה" מגלם פסבנדר מנהל בכיר שמשום מה אינו מסוגל לנהל מערכת יחסים אמיתית, ומסתפק במפגשים עם זרות, בזונות ובפורנוגרפיה. אחותו, שמגלמת קארי מליגן, מטילה את עצמה לזרועותיו של כל גבר מזדמן במעין פתולוגיה הפוכה. הסרט יפהפה מבחינה חזותית, ועוסק בעיר הסובבת את שניהם לא פחות מאשר בדמויות עצמן. מיעוט הדיאלוג הופך את משימת המשחק לאתגר.

בתחילה ניסה פסבנדר לערוך מחקר על התמכרות לסקס בבריטניה, אבל לא הצליח למצוא די אנשים שיהיו מוכנים לדבר על כך - לכן עבר לניו יורק. ההתמכרות, מבחינה מסוימת, היא רק מטאפורה. "לכולנו יש צד שאנחנו מציגים בפומבי ודברים שאנחנו מתביישים בהם או לא מרגישים נוח לגלות לאחרים", הוא אומר. אבל נדרש אומץ לגלם את התפקיד. מליגן, הוא אומר, "היתה אמיצה והסכימה לצלול לתפקיד. אין שם רשת ביטחון, ולכן זה מפחיד ומרגש; השחקנים נדרשים לתת אמון זה בזה, לבחון זה את זה ולהפתיע זה את זה".

 

פסבנדר, לדבריו, אינו "אקסהיבציוניסטי במיוחד" כשמדובר בהסרת הבגדים. "בטח שהרגשתי לא נוח, אבל הייתי צריך להתגבר על התחושה הזאת מהר מאוד. הסצינות האלה מספקות תובנה לנפש של הבחור. רואים אותו עירום, ולא רק מהבחינה הפיסית. הייתי צריך להתמקד במטרה ולא לחשוב על הדברים האלה. אתה גם מנסה לוודא שבת הזוג שלך לסצינה מרגישה נוח. הייתי אומר, ‘בואי נעשה את זה עכשיו, זה ייגמר בקרוב'. זה נשמע נורא, כמו מין משפט פתיחה גרוע כשמתחילים עם בחורה". הוא צוחק. "די מאיים, למען האמת".

מה יעץ לך מקווין?

"הוא היה אומר, ‘תפתיע אותי'".

הדרך לגיהנום

בצירוף מקרים מוזר, הסרט שפסבנדר השתתף בו לפני "בושה" היה "שיטה מסוכנת" של דייוויד קרוננברג, שבו הוא מגלם את קרל יונג, לצד ויגו מורטנסן בתפקיד פרויד וקיירה נייטלי כפילגש של יונג, סבינה. העלילה חוקרת את הטיפול החלוצי של יונג בהפרעות מיניות. אבל הוא אומר שלא רכש בסרט ההוא תובנות מיוחדות שהיה יכול להעביר לסרט הנוכחי: "זה מוזר - כשאני גומר דבר אחד, אני מתנתק ממנו מהר יחסית ואז שוקע בסרט הבא", הוא מוסיף.

בהתחשב בכל תרגילי ההדחקה האלה, דווקא מועיל שפסבנדר היה בילדותו העוזר הראשי לכומר, תפקיד שהוא רואה בו באירוניה התפקיד הבימתי הראשון שכיכב בו. המטלות שהיו באחריותו התחלפו בינו לבין שלושה ילדים נוספים, וזו היתה משימה כבדת משקל - כך הוא חושב במבט לאחור - ולא תמיד עמד בה. "היו לי המפתחות לכנסייה והייתי צריך לפתוח אותה בבוקר, להשתתף בכל הטקסים, החתונות והלוויות באותו חודש, ולנעול אותה בערב. זה לא מעט לילד בן 12. ואני זוכר" - הוא מתחיל לצחקק - "שכמה פעמים לא התעוררתי בבוקר וכל הקהילה חיכתה מחוץ לכנסייה. הייתי רץ בשדות עם המפתחות. מטורף לחשוב שהכל היה על כתפיי, אבל מבחינה מסוימת זו היתה החוויה הראשונה שלי מול קהל".

 

זיכרונותיו מהכנסייה הקתולית נעימים, בזכות הכומר המקומי, האב גלווין, שלדבריו, היה "איש מדליק. לא הכל גרוע, לא הכל התעללות בילדים. הרבה אנשים נעזרו בו. הוא היה שם בשבילם. הרעיון של גיהנום וסבל כמובן קצת כבד, אבל היתה שם הרבה חיוביות", הוא מסכם.

כשהיה בן 16 הוריו הירשו לו לעבור לגור בחדר מעל המסעדה המשפחתית בעיר. הוא חי חיים עצמאיים למדי ובתמורה עבד במסעדה בסופי שבוע. אלה היו חיי עמל: הוריו עבדו שישה ימים בשבוע וציפו שגם הוא יעבוד. פסבנדר ידע להעריך את מה שקיבל. "לא ניצלתי אותם; כיבדתי אותם על שהם מרשים לי לחיות ככה. זו היתה עסקה הוגנת. תמיד נטיתי לצאת לעבודה יותר מאשר להמשיך בלימודים אקדמיים", הוא אומר.

אחותו, נוירופסיכולוגית - "או מדענית עצבים, אני לא יודע בדיוק" - "חכמה מאוד", הוא אומר ופורץ בצחוק. "היא היתה ההיפך ממני, היא אהבה לקרוא. תמיד שאלה שאלות. גילתה סימנים לאינטליגנציה בגיל צעיר מאוד. אני התעניינתי הרבה יותר ממנה בעולם הדמיון שלי. אהבתי לבנות דברים והייתי יותר פיסי".

מכה לאגו?

פסבנדר מתגורר בהאקני בלונדון. מדליק מדי פעם נרות בכנסייה, אבל התרחק מהקתוליות כבר לפני שנים. "יש בזה יותר מדי סתירות", הוא מסביר. הרעיון להיות שחקן נולד בסדנה שבה השתתף בבית הספר בהנחיית שחקן מקומי, שבהמשך הקים להקת תיאטרון והזמין את פסבנדר להצטרף. "היתה לי תחושה שאני במקום הנכון. חשבתי שאם אעבוד בזה, אולי אוכל לעשות מזה קריירה", הוא מסביר. אבל חלף זמן רב עד שכבש לו מקום בעולם הזה. פסבנדר נסע ללונדון ונרשם לבית ספר למשחק, אך התיאטרון לא קסם לו.

מזלו שיחק לו בתפקיד הראשון, כשלוהק לסדרת הטלוויזיה של סטיוון ספילברג, "אחים לנשק". הוא היה בן 24, והיה בטוח שהוא עומד לזנק לצמרת. חברים ניסו להזהיר אותו. אחד מהם אמר לי: "אני מאמין בך, אבל אני חושב שזה ייקח עוד שש-שבע שנים'. הוא צדק. למדתי מזה לקח. אני לא רואה בהצלחה דבר מובן מאליו", הוא אומר.

בשלב זה הוא נלהב להיענות להצעות רבות ככל האפשר מסוגות שונות. "בגידה כפולה" של סטיוון סודרברג הוא מעין סרט בנוסח ג'יימס בונד, עם יואן מקגרגור בתפקיד הראשי. פסבנדר מופיע בו בתפקיד משני, ראוי לציון בעיקר מכיוון שאשה (ג'ינה קראנו) מכה אותו למוות. סודרברג שאל אותו מראש אם זה יפריע לו, הן מבחינת האגו והן משום שיהיה עליו להרביץ לאשה. הוא הרגיש בנוח, הוא אומר, בין השאר משום שקראנו היא, "גבר-גבר", במלותיו.

"היא קרעה לי את הצורה", הוא מבהיר. "היא אמרה לי ‘תזרוק אותי חזק על הטלוויזיה'. אני אמרתי, ‘תשמעי, אנחנו משחקים פה, ג'ינה, זאת לא זירת איגרוף. בואי נבהיר זאת לפני שיגיע תורך להכות אותי'".

מלבד "רעב", הטוב ביותר בסרטיו האחרונים הוא "מחוץ למים", סרט של אנדריאה ארנולד על נערה משכונת עוני במזרח לונדון ויחסיה עם בן הזוג הלא מוסרי של אמה. זה סרט מפתיע באיכויותיו, ואי אפשר שלא לתהות אם פסבנדר - שגילם גבר ציני, נצלן ולפעמים נדיב מאוד - הרגיש גועל בסוף יום הצילומים. "זה חולף. אולי חשוב ללכת למקומות לא נוחים, לתועלתם של אחרים. אתה מתמודד עם דברים מכוערים, ויודע טוב מאוד שזה דבר מכוער ושהוא קיים בכולנו. אז אתה מייצג את הכיעור".

הוא מתחיל לצחוק שוב, משום שכמובן, הסתכנות כזאת בכיעור היא דבר שמן הסתם רק היפים מאוד יכולים לעשות. "קונור באמת חוצה את הגבול ב'מחוץ למים', אבל הוא גם משמש זרז שדוחף את הגיבורה לעמוד ברשות עצמה. הוא היחיד שנוטע בה ביטחון לנסות להגשים את החלומות שלה. ואומר לה שהיא לא מוכרחה להישאר בחרא. יש כאן דו-ערכיות".

כולנו נמות

יש עוד סרטים בדרך: תפקיד ראשי ב"פרומתיאוס" של רידלי סקוט וסרט שלישי עם מקווין בתהליכי פיתוח. זה קשר מקצועי עם במאי שהיה יכול רק לחלום עליו, קשר שהוא מקווה שיתקיים לאורך כל הקריירה שלו. מקווין הרחיב והעמיק את תפישת העולם שלו, את הדברים שהוא אומר לעצמו כל פעם שהוא נכנס לאתר הצילומים.

"הבעיה היא שאנחנו מרגישים לחץ כבד וחוששים להיראות מטופשים או להיתפש כחלשים, לא חשוב מה זה אומר, או להיכשל", הוא אומר. "צריך לזכור כל הזמן: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? אני מנסה לספר סיפור - מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? אני אפול על הפנים, אבל אפשר לקוות שאקום שוב ואנסה שוב, הפעם בדרך אחרת. כולנו נמות ביום מן הימים. אני גונב את זה מסטיב; זה מה שהוא היה אומר כשאמר לי להוריד את הבגדים. ‘כולנו נמות ביום מן הימים!'"

כשהמשפט הזה מהדהד בראשו הוא שואל אם יש זמן לסיגריה לפני הפגישה הבאה שלו. כן, אומר איש יחסי הציבור. "יש!" אומר פסבנדר, מחייך ומדלג החוצה.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו