היומן שהוביל לסרט "שישה מיליון ואחד"

רק אחרי שמת יוסף פישר התברר לילדיו מה עבר עליו בשואה. בנו, דוד פישר, לקח את שלושת אחיו למסע בעקבותיו, ותעד הכל בסרטו החדש

נירית אנדרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

ארבעת ילדיו של יוסף פישר חובשים קסדות לבנות, מחזיקים פנסים בידיהם וצועדים במנהרה ארוכה. "חסמב"ה", ממלמל אחד מהם כשהם נכנסים לאחד החלקים האפלים שלה. סימני החציבה הידנית ניכרים בקירות. המדריך האוסטרי מסביר כי אורכה של המנהרה שבעה קילומטרים וחצי וכי אלפי מטוסים נבנו בתוכה במלחמת העולם השנייה למען חיל האוויר הגרמני. בעודם צועדים, נשמע ברקע קטע מתוך היומן שכתב אביהם המנוח של הארבעה, שביצע עבודות כפייה במנהרה הזאת. "אני נזכר בתמונה במנהרה. חמישה יהודים, בהם אבא ובן, מובילים בול עץ על הכתפיים, וגוי פולני ג'ינג'י וגבוה מצליף בהם בשוט, כמו שמצליפים בסוסים", כתב האב, יוסף פישר.

בחלל חשוך של המנהרה ארבעת האחים מתיישבים. "אתה הכי מטורף", פונה אסתי, האחות הבכורה, לאחיה דוד, במאי הסרט. "אף אחד חוץ ממך לא היה מביא את האחים שלו למקום הזה, ועוד בלי להגיד להם לאן הוא לוקח אותם. אתה פסיכי על כל הראש".

כאשר אח נוסף, גדעון, אומר שאולי כעת הם צריכים להעריך את אביהם יותר מכפי שהעריכו אותו בימי חייו, אסתי מתפרצת. "אני לא יכולה להעריך עכשיו את אבא שלי עוד יותר! אני לא יכולה להתחבר יותר ממה שכל החיים שלי התחברתי!" היא מטיחה באחיה. "אני לא צריכה טיול שורשים, טיול שואה, כדי לדעת איפה ההורים שלי היו. אני חיה את זה כל החיים שלי. אני כולי פצע. אני לא צריכה שמישהו יצביע לי על הפצעים, כולי שותתת דם יום יום. אני כולי שואה, מכף רגל עד ראש".

גדעון מנסה שוב. "כשאתה לומד פה מה אבא עבר, אתה מבין כמה השריטות שאנחנו חווינו היו אפסיות לעומת אלה שהיו צריכות להיות לו", הוא קובע. אבל אחותו מסרבת לאמץ את נקודת המבט שלו. "אני רוצה להיות אכזרית ולומר לך את האמת: אני גדלתי בלי אבא, מותק. ולדעתי גם אתה גדלת בלי אבא. הילדות שלי אצל ההורים האלה היתה לא נורמלית ודפוקה ושרוטה, כמו לגדול בפריזר".

כמו כל שיחות הנפש שמתנהלות בין האחים בסרט "שישה מיליון ואחד", גם השיחה הזאת סוערת, נוקבת וכואבת, אבל בין לבין, גם מלאת הומור. בסיומה פונה הצעיר בארבעת האחים, העיתונאי ועורך הדין רונאל פישר, אל אחיו הבמאי. "אני רוצה שתרשום פטנט על הסיפור הזה פה", הוא מחייך. "ניקח בני אדם לתוך המערה הזאת ונוציא להם את הנשמה. זה טיפול כמו הפסיכואנליזה של פרויד. אתה פרויד הבא, אבל בתוך מערה".

הגנה מפני שיגעון

"שישה מיליון ואחד", סרטו של דוד פישר שיעלה בבתי הקולנוע ביום חמישי, נולד באופן המזכיר סרט תיעודי אחר, שמצליח זה כמה חודשים למלא אולמות בסינמטקים ברחבי הארץ. בדומה לסרט "הדירה" של ארנון גולדפינגר, שבו יוצא הבמאי יחד עם אמו למסע לגרמניה בעקבות מסמכים שמצא בבית סבתו לאחר מותה - מסמכים שרמזו כי סבו וסבתו ניהלו קשר קרוב עם זוג נאצים - גם סרטו של פישר נולד מתוך מסמך מפתיע שהותיר אחריו אביו לאחר מותו.

במשך ימי חייו מיעט יוסף פישר לדבר על מה שעבר עליו בזמן המלחמה. "בחייו הוא סיפר לנו על השואה בקמצנות", מספר דוד פישר. "כלומר, הסיפורים שלו היו איך ‘גירשו אותנו מהכפר, העלו אותנו לרכבות, צמא, רעב, סבל, ייסורים, אושוויץ, מנגלה, ימינה ושמאלה, אני ואחותי נשארנו היחידים' - ובזה הסתיים סיפור השואה שלו. הוא סיפר לנו את מה שכולם בעצם יודעים".

ואולם, לאחר מותו, לפני כ-12 שנה, מצאו ילדיו בדירתו מחברת שבה תיאר בפירוט את קורותיו בזמן המלחמה, את כל מה שלא סיפר להם מעולם. באושוויץ, התברר, הוא היה רק שבוע, ואילו מסע הייסורים המרכזי שלו התרחש ברובו באוסטריה, במחנות ששמותיהם כמעט אינם מוכרים - גוזן וגונסקירכן. שם נאלץ לבצע עבודות כפייה אכזריות, שרוב האסירים לא עמדו בהן לאורך זמן.

לאחר שמצא את היומן, צלל דוד פישר לקריאה בו. "רציתי להתחבר ולגלות מחדש את האבא האמיתי שלי", הוא מסביר. "פתאום היתה לי תחושה שהאבא שקראתי ביומן שלו זה לא האבא שהכרתי. הכתיבה הרזה והתמציתית שלו נתנה לי תחושה של איזה כוח אינטלקטואלי שלא ידעתי שקיים בו. הוא לא כתב רק על מה שקרה בזמן המלחמה, אלא גם תיאר את התחושות הקשות שעלו בו בזמן הכתיבה,

מימין לשמאל: רונאל, אסתי, גדעון ודוד פישר. הדינמיקה בין האחים היא לב-לבו של הסרטצילום: אירית שמרת

כאשר סיפר על רגעים משמעותיים. בגלל זה, הרבה פעמים הוא פשוט נאלץ להפסיק לכתוב. התחושה היתה של צורך להגן על עצמו מפני שיגעון, תחושה שאם הוא יספר את זה, הוא ישתגע".

הקריאה ביומן, מספר הבן, גרמה לו לחוש כאילו אביו מזמין אותו לא רק להתוודע לזיכרונותיו, אלא גם ללוות אותו בתהליך הכתיבה המפרך. "זה היה מאוד חזק וכן, ומעורר געגוע לאבא שהייתי יכול אולי להכיר אם הייתי קצת יותר פתוח אליו, ולא רואה בו איזו דמות מהשטייטעל שאין לי שום דבר משותף אתה", אומר פישר. "זה עורר בי תחושת החמצה נוראית".

לעומתו, אחותו ושלושת אחיו סירבו בתוקף לקרוא ביומן שהותיר אחריו אביהם. "הדפסתי אותו והכנתי עותק לכל אחד מהאחים, אבל אף אחד מהם לא היה מוכן לקרוא אותו", מספר פישר. "הם הסבירו את זה אז במאבק היום-יומי שלהם לחיים, בצורך לשרוד ולהתקדם. לתחושתם, להיכנס ליומן זה להיתקע בתוך כאב, במקום שאין לו מוצא, והם לא רצו להגיע לשם".

משום כך הניח פישר את היומן בצד לכמה שנים. במקום זאת הוא רתם את אחיו להשתתף בסרט תיעודי שיצר ב-2000, "רשימת אהבה", ובו יצאו למסע חיפוש אחר אחותם האובדת, שנלקחה מהוריהם מיד לאחר לידתה ולא ברור מה עלה בגורלה. היצירה זכתה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר פעמיים: בפסטיבל הקולנוע ירושלים ובטקס פרסי האקדמיה לקולנוע.

יוסף צילום: אירית שמרת

בינתיים מונה פישר למנהל הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה - אחד התפקידים החשובים בזירת היצירה התיעודית המקומית - וכיהן בתפקיד זה עד 2008. רק כשעזב את הקרן והחליט לחזור וליצור סרטים, חזר ליומן של אביו.

הוא החליט שהוא רוצה לצאת ולראות במו עיניו את המקומות שעליהם כתב האב. פישר הציע לאחיו להצטרף אל המסע, אך הם סירבו. הוא נאלץ לעלות למטוס לבדו. בסרט הוא נראה משוטט בגפו במחנה מטהאוזן המושלג וגם בעיירה הנאה והשלווה מוזן, שקמה על חורבותיו של מחנה הריכוז שבו הוחזק אביו. הוא מבקר במחצבה הסמוכה, שבה מתו אלפי עובדי כפייה, ומגלה שבמקום עומד להיבנות פרויקט מגורים.

הוא גם מצליח להדהים חוקר אוסטרי כשהוא מספר לו שאביו עבד במשך עשרה חודשים בחציבת המנהרה ששימשה את מפעל המטוסים. "זה ממש נס", מבהיר החוקר, "כי הזמן הממוצע שיהודים הצליחו לשרוד שם היה שבוע".

באחד הרגעים בסרט - שנוצר בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ויס דוקו - נראה חומר שצולם במצלמה ביתית, תיעוד מסיבת יומולדת של אחת מנכדותיו של יוסף פישר. הסב נראה שם יושב על כיסא, מוחא כפיים בקצב השיר המתנגן, אבל עיניו כבויות. "אומרים לי שאני עצוב. שאני שוקע מדי פעם במלנכוליה", נשמע ברקע קטע מיומנו. "אני יודע שקשה לאנשים לקבל את הבן כלאיים הזה שהוא אני. ילדים יקרים שלי, גם בשמחות שיש לי בחיי - אני שם. לא מעט פעמים אני מצטער שנשארתי בחיים, ואני אומר למה דווקא אני. אני משוכנע שכל אלה ששייכים לקטגוריה שלי הם כמוני. כלומר, כולם שחקנים".

כדי להבין טוב יותר את אביו, פישר גם יוצא לארצות הברית ונפגש שם עם מי שהיו החיילים בכוח ששיחרר את המחנה האוסטרי שאליו הגיע האב בתום צעדת מוות ממושכת. הקשישים האמריקאים סובלים מפוסט-טראומה בעקבות אותו שחרור רחוק. כשהם מעלים זיכרונות מאותו יום ומספרים על המפגש עם הניצולים, הם בוכים ורועדים מול המצלמה. לנוכח התגובה של מי שהיו אז חיילים חזקים בצד המנצח, קשה שלא לחשוב על המטען שעמו נותרו הניצולים.

פישר הבין שהוא חייב לחזור למוזן כדי להשלים את הסרט, אבל הרגיש שלא יוכל לעמוד שוב במסע כזה לבדו. הקור, השלג, הבדידות ובעיקר ההתמודדות עם הזיכרונות של אביו - הפעם הוא רצה שותפים לדרך שיחלקו אתו בנטל הזה. "רציתי לאסוף את כל מי שיכולתי כדי שיבואו להיות אתי במים האלה ולא ייתנו לי לטבוע", הוא מסביר. פישר פנה שוב לאחיו והפעם הצליח לשכנע אותם להצטרף אליו.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

מתוך "שישה מיליון ואחד"צילום: אירית שמרת

"אני חושב שבפעם הזאת כבר היה לי יותר כוח להילחם אתם על המסע הזה, להביא אותם לשם. הפעם כבר היתה לי הרגשה שגיליתי אבא חדש, שגיליתי מישהו שהוא לא רק שלי, אלא גם שלהם. כשבאתי ושיתפתי אותם בתחושה הזאת, כבר היתה יותר פתיחות מצדם להצטרף אלי למסע הזה", הוא נזכר.

ואכן, הדינמיקה בין האחים נהפכת עד מהרה ללב-לבו של הסרט. התערובת המרתקת של קירבה ואהבה, ויכוחים ומחלוקות, מכאובים ובדיחות, וההתבוננות הכנה במערכת היחסים המורכבת של כל אחד מהם עם הוריו ועם אחיו - כל אלה הופכים את "שישה מיליון ואחד" למבט אל תוך הקרביים המדממים של משפחה אחת, שנאלצה, כמו הרבה אחרות, לנהל במשך שנים ארוכות חיים כביכול נורמליים בצלה של השואה, שהיתה תמיד נוכחת-נעדרת בבית.

פישר מספר כי לפני הנסיעה עם האחים, קיננו בו חששות. "הפתיחות הזאת אמנם קיימת בינינו תמיד, אבל אני חששתי שהיא עלולה להיעלם, שמשהו יכול להיסגר לנוכח המקומות האלה והמסע בעקבות היומן של אבא. חששתי שנהיה ארבעה אנשים שותקים, שכל אחד יפנים מה שהוא מרגיש. אבל לשמחתי זה לא קרה, בסוף הכל בינינו היה פתוח - לשיחה, לדיון, לדיבור ולרגשות. כנראה לכולנו היה צורך לשתף זה את זה בחוויות וברגשות שעלו בכל רגע".

רק לאחר שהסתיימו הצילומים, הוא הבין כי האינטראקציה בין האחים תיהפך לציר המרכזי של הסרט. "הבנתי ששם טמון הכוח, כי שם היתה ונשארה האופטימיות. הרי אבא שלי נפטר, מה שנשאר אחריו זה היומן, והשאר זה היסטוריה. ביומן יש הרבה כאב, אבל אין בו פתרונות, אין בו דרכים להירפא. הבנתי שהמקום שבו אפשר למצוא את הדברים האלה הוא ברגעים שביליתי עם האחים שלי, במיוחד שרוב הזמן צחקנו".

במקביל ל"שישה מיליון ואחד" עבד פישר על סרט נוסף, "מוסטאר הלוך ושוב", שהוצג בפסטיבל ירושלים האחרון - סרט העוסק בבנו של פישר ובחבריו, שלומדים בבית ספר בינלאומי בעיר מוסטאר שבבוסניה-הרצגובינה. "הסרט על בני יצא מתוך הסרט על אבא שלי, כי בסוף הצילומים של המסע הראשון שלי באוסטריה, היה לי צורך לבקר אותו", הוא מספר. "לקחתי אוטובוס ונסעתי עשר שעות. כשפגשתי אותו, הרגשתי רק את הצורך הזה שלא יקרה לשנינו מה שקרה לי עם אבא שלי, שאני לא אתן לו את ההזדמנות להחמיץ אותי".

המסע המשפחתי הזה, לדברי פישר, גרם לו ולאחיו לבחון מחדש את מערכות היחסים בינם לבין ילדיהם. "ההיכרות עם מה שעבר אבא, ומה שהוא שמר כל החיים שלא ייצא ממנו ולא ישפיע עלינו, העלה אצלנו בין היתר שאלה על ההתנהלות שלנו מול הילדים שלנו. מאז המסע המשותף שלנו, אנחנו מדברים על רמת הפתיחות הקיימת בינינו לבין הילדים שלנו. קיבלנו החלטה משותפת שאנחנו נספר להם כל מה שאנחנו יכולים, ונעשה זאת כל עוד אנחנו בחיים. אנחנו לא נשאיר אחרינו יומנים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ