אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

מלחמה היא דבר רע ונשים סובלות בה במיוחד. אם המסר הזה נשמע לכם חדשני ומקורי, הרי יש לכם סיבה לצפות ב"בארץ של דם ודבש", סרטה הראשון כתסריטאית וכבמאית של אנג'לינה ג'ולי. לכל השאר - אין, ולא משום ש"בארץ של דם ודבש" הוא סרט רע במיוחד, ראינו כבר גרועים ממנו, אלא כיוון שבסרטה הראשון ג'ולי לוקחת על עצמה מטלה שהיא גדולה עליה, וכיוון שהיא בחרה שלא ליצור עוד סרט אהבה נוגה, אלא לגעת באירועים היסטוריים ונושאים קשים, התוצאה מעוררת לעתים קרובות תחושה של מבוכה ואי נעימות.

אינני מפקפק בכוונותיה הטובות של ג'ולי, שאינה רוצה להיתפש אך ורק ככוכבת החושפת רגל מפוארת בטקס האוסקר (וחטפה על כך ביקורת ולעג שגם התגובה הקטלנית ביותר על סרטה הראשון לא השתוותה לה), ורוצה בכנות לתרגם את מעמדה הסלבריטאי למטרות טובות, אך צריך יותר מכוונות טובות כדי ליצור אמנות טובה.

"בארץ של דם ודבש". הנשים במרכז, אך זה לא מספיק

עשו לנו לייק לקבלת מיטב ביקורות הסרטים ישירות לפייסבוק שלכם

צריך אולי להעריך את החלטתה של ג'ולי לעשות סרט מלחמה דווקא כסרטה הראשון, ועוד סרט שעוסק במלחמה שנדחקה במעט לשולי הזיכרון (במסיבת עיתונאים שהתקיימה בפסטיבל הקולנוע האחרון של ברלין, שבו הוקרן הסרט, אמרה ג'ולי שהיא בחרה לעשות סרט על המלחמה בבלקן כיוון שבארצות הברית כמעט ולא יודעים ולא זוכרים דבר על המלחמה ההיא); אך סרט מלחמה, כמעט יותר מכל סרט אחר, דורש מודעות יצירתית ביקורתית ממוקדת, ואת זה אין עדיין לאנג'לינה ג'ולי כבמאית.

נכון ש"בארץ של דם ודבש" הוא סרט מלחמה שבו הנשים נמצאות במרכז כמעט יותר מכל סרט מלחמה אחר שאני זוכר, ועל כך יש להחמיא לג'ולי, אבל זה אינו מספיק. להפך אפילו. לו ג'ולי רצתה באמת להראות את זוועות המלחמה דרך פריזמת ההישרדות הנשית, היא היתה צריכה לעצב את כל הסגנון של סרטה כתוצר של היעד הזה, ואת זה אין היא עושה.

רוב הזמן, הן מבחינה תסריטאית והן מבחינת סגנון הבימוי, סרטה נראה כבנוי מסצינות שכבר ראינו בעבר בסרטים שהתרחשו במלחמות השונות, כולל מלחמת העולם השנייה והשואה בתוכה. על הסרט שורה ראשוניות נאיבית כלשהי, שבאה אף היא לידי ביטוי באותה מסיבת עיתונאים בברלין, כאשר ג'ולי נשאלה על האופן שבו פעלה בתוך הז'אנר שאליו סרטה משתייך ועל הוויכוחים הפוליטיים שסרטה עורר (הטענה היא שג'ולי מראה בסרט רק צד אחד של הסכסוך, שבו הבוסנים מוצגים כקורבנות של הסרבים).

אנג'לינה ג'ולי. תמימות ויהירות

ג'ולי לא ידעה בדיוק כיצד לענות על השאלות האלה מלבד טענתה שסרטים פתוחים לפרשנויות שונות ושעל אף שסרטה גדוש בזוועות, אין לזוועות האלה ממד נצלני, כי לא רואים בהן דם. גם במסיבת העיתונאים וגם בזמן הצפייה בסרט יש הרגשה שג'ולי היא מעין תיירת עם כוונות טובות שמשוטטת בהיסטוריה ומשום מה סבורה שיש לה הסמכות לדווח לנו אודותיה.

מנצחת את מדונה

יש מידה של שאננות אמריקאית לא נעימה באופן שבו ג'ולי מרשה לעצמה להציג בפנינו את סיפורה של אותה מלחמה. היא לקחה על עצמה בסרטה הראשון את התפקיד של שימור זיכרונה של אותה מלחמה והבעת זעקה כללית לגבי היחס לנשים במלחמות שמנוהלות על ידי גברים, ואנו שואלים את עצמנו אם המשימה שלקחה על עצמה אינה תמימה מצד אחד, ויהירה מהצד השני.

האם ג'ולי לא יודעת שכבר ראינו יותר מדי סרטים שבהם סכסוך היסטורי, פוליטי, אתני, או דתי מתורגם לסיפור בין גבר לאשה שבאים משני עברי המתרס המוצג בסרט? ב"בארץ של דם ודבש" אלה איה הבוסנית (זאנה מריאנוביץ') ודניאל הסרבי (גוראן קוסטיק), שנפגשים במועדון, אך פיגוע מונע ממשהו רומנטי או מיני - ואולי שניהם - להתרחש ביניהם. כמה חודשים לאחר מכן, חיילים מתפרצים לתוך בניין הדירות שבו איה מתגוררת, ומפרידים בין הגברים, שבהם הם יורים, לנשים שאותן הם מרכזים בחדר צפוף.

אשה אחת נאנסת מול שאר הנשים בחדר, ואז מגיע תורה של איה להיאנס, אולם דניאל, שהוא קצין באותה יחידה, בא, מציל אותה והופך אותה לבת חסותו למשך המלחמה. יש קורטוב של קיטש המאפיין סרטי מלחמה מסוג מסוים מאוד בעלילה הזאת, וג'ולי אינה מצליחה לחלץ את סרטה מתוכו. הוא ילווה את "בארץ של דם ודבש" לכל אורכו.

קדימון הסרט "בארץ של דם ודבש"

לאורך רוב הסרט מתוארים יחסי המשיכה-שנאה שמחברים ומפרידים בין שני גיבורי הסרט, והטיפול בנושא אינו מתוחכם במיוחד. בתוך הסיפור המרכזי שלובים קטעי זוועה מהסוג שאמור לרגש במיוחד, כמו למשל, מתקפה על אמבולנס, או יריות מזדמנות של חיילים על עוברי אורח תמימים - וג'ולי מביימת אותם ללא רגישות מרובה. כמו כן, ג'ולי מרגישה מדי פעם את הצורך להסביר לקהלה מה הולך שם בבלקן בדיוק - אולי היא מרגישה צורך דומה גם לעצמה - והסרט נקטע לעתים למיני הרצאות בעלות גוון דידקטי.

יש לסרט מעלות, כמו למשל הצילום התוקפני של דין סמלר, המוסיקה הנוגה של גבריאל יארד והופעתם של שני כוכבי הסרט. רואים שג'ולי שהתה כבר על בימות צילומים של סרטים רבים, ויודעת איך עושים סרטים, אך כל זה אינו מצטבר ליצירה בעלת נפח ותוקף של ממש.

כאמור, לא ניתן לפסול את סרטה של ג'ולי לחלוטין והוא מעורר אצלי יותר הערכה מסרטים אחרים של כוכבות בעלות הסמכות ליזום הפקה של סרט (כמו למשל, "ואליס ואדוארד", סרטה השני של מדונה, שנדמה היה כמו טיול ארוך בקניון עתיר בחנויות יוקרה של בגדים, תכשיטים ורהיטים). אולם, השאלה האם לאנג'לינה ג'ולי יש את היכולת להיות לבמאית בעלת יכולת נותרה בעיני פתוחה אחרי הצפייה בסרט.

היא עושה בסרטה הראשון יותר מדי טעויות מכדי שאוכל להשיב על השאלה הזאת, וחלק מהטעויות מעידות על מגבלות יצירתיות ואינטלקטואליות שאינני בטוח שאנג'לינה ג'ולי יכולה להתגבר עליהן.

"בארץ של דם ודבש". תסריט ובימוי: אנג'לינה ג'ולי; צילום: דין סמלר; מוסיקה: גבריאל יארד; שחקנים: זאנה מאריאנוביץ', גוראן קוסטיק, ראדה סרבדיז'ה, ונסה גלודיו

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ