בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דייוויד קרוננברג: חתרני בדרכו שלו

הבמאי הוותיק דוחה את הטענות שהפסיק לעשות סרטים מהפכי קרביים ועבר לקולנוע שגרתי. בראיון אתו הוא אומר שגם ב"שיטה מסוכנת", סרטו החדש העוסק בפרויד ויונג, הוא חוקר תפישת מציאות חתרנית

תגובות

מפתה לדמיין שאפשר לנתח את אישיותו של יוצר קולנועי על פי הסרטים שלו, בייחוד כשמדובר בדייוויד קרוננברג. מה אנחנו אמורים לחשוב על במאי שצרב בתת מודע הקולקטיבי תמונות של ראשים מתפוצצים, חשופיות מגיחות מפתח הניקוז באמבט ואונסות את המתרחצת, קלטות וידיאו הנתחבות אל תוך פתחים דמויי וגינה, מכשירים גינקולוגיים אוונגרדיים? העובדה שסרטו החדש עוסק בזיגמונד פרויד, בקארל יונג ובימיה המוקדמים של התנועה הפסיכואנליטית רק מעצימה את הפיתוי.

קרוננברג יושב מולי, על ספה נוחה, אך הסיכוי לשכנע אותו לשכב עליה קלוש. להפתעתי דווקא הוא שמשכיב אותי על ספת הפסיכיאטר: אני מספר לבמאי, בן 67, ש"שלטון המוח" (ובייחוד הראשים המתפוצצים שהוזכרו קודם) היה בשבילי חוויה מכוננת, סרט שצפיתי בו בגניבה שוב ושוב בווידיאו, שש שנים לפני שהגעתי לגיל שבו התיר החוק לצפות בו. "אלוהים, אני מקווה שלא נגרם לך נזק גדול מדי", הוא צוחק. בשנות ה-70 היה קרוננברג חנון המדעים הטיפוסי: שיער שחור שמנוני, משקפי לבנייה. כיום הוא נראה דווקא קולי למדי, כמו אחיו החכם של טד דנסון מ"חופשי על הבר".

גדודי חסידים של סרטי זוועה הביעו מורת רוח ואף זעם על שקרוננברג נטש את סוגת הסרטים מהפכי הקרביים, עתירי האפקטים המיוחדים, שביססו את שמו. קרוננברג, לטענתם, מכר את נשמתו ועבר למיינסטרים בסרטים כגון "היסטוריה של אלימות" ו"סימנים של כבוד".

"נו, כן, אני לא מתייחס לזה ברצינות", אומר קרוננברג, "כי אין להם שום זכות לכעוס. זה החיסרון במעריצים. פרויד היה קורא לזה חזרתיות כפייתית: הם רוצים שתמשיך לעשות אותו דבר. הם רוצים להיות שוב בני עשר ולראות את ‘שלטון המוח' בלי רשות. אבל זה התפקיד שלהם. התפקיד שלי הוא לבדוק דברים ולגרום לעצמי עניין והתרגשות מקולנוע. אלה שני דברים שונים".

לכאורה, "שיטה מסוכנת" היה יכול להיות הסרט הקונוונציונלי ביותר שלו עד כה: יש בו שחקנים מהשורה הראשונה, דמויות היסטוריות ורקע תקופתי. הסרט, עיבוד למחזה מאת כריסטופר המפטון, מבוסס על סיפור אמיתי, כנראה - על ברית קצרת ימים בין יונג הצעיר (מייקל פסבנדר) לבין המנטור שלו, פרויד (ויגו מורטנסן), ועל התפקיד החשוב שמילאה סבינה שפילריין (קיירה נייטלי), שהיתה בתחילה פציינטית של יונג ואחר כך המאהבת שלו, ולבסוף תלמידתו. אך הסרט חותר בשובבות תחת התפאורה התקופתית. דחפים חייתיים שורצים מתחת לחזיתות המעוטרות בווינה של המאה ה-19, ומפעם לפעם הם מתלקחים בעוז.

בהעדר חומרים מעוררי גועל, המראה המרהיב של נייטלי צורחת בהיסטריה ולאחר מכן מקבלת בתענוג מזוכיסטי את המכות שמפליא יונג בישבנה, מתפקד בתור התמונות הבלתי נשכחות מהסרט.

"קיירה היתה כמובן קצת מודאגת מסצינות המכות בישבן, אבל זה טבעי", אומר קרוננברג. "לעתים קרובות החשש של השחקנים הוא שלא יוכלו לספק לבמאי את מה שהוא מחפש. אבל היא מאוד מעשית והצלחנו לנהל דיון ישיר בעניין. אמרתי, ‘אל תעצרי את עצמך'". כמה מבקרים טענו שהיא מרבה לעוות את פניה ומשחקה מוגזם, אך המקרה של שפילריין מתועד היטב, לדברי קרוננברג, ופרשנותה של נייטלי "מדויקת להפליא".

הורים חמים ואוהבים

"שיטה מסוכנת" אינו רק משולש אהבה רהוט במיוחד, אלא הוא מתאר מערכת סבוכה של דיכוי ושחרור, נימוס מאולץ ונוירוזות עמוקות, ועלילתו מגיעה עד לסף מלחמת העולם הראשונה - כמו לרמוז שהסוגיות האלה עיצבו את אירופה בשנים שנותרו עד סוף המאה.

"פרויד רלוונטי יותר מתמיד", אומר קרוננברג. "בגלל היכולת שלו להבין את מהות בני האדם, וההתעקשות שלו על המציאות של גוף האדם. אי אפשר להימלט מזה. יונג נכנס למין מיסטיציזם ארי, ואילו פרויד התעקש לראות את בני האדם כפי שהם, לא כפי שהיו רוצים להיות.

"לעתים קרובות קשה לעכל את ההשקפה הזאת, אבל היא שבה וחוזרת אלינו. האפשרות של שקיעה בברבריות שבטית היתה מזעזעת מאוד בשביל בני אירופה באותה תקופה. להיסחף פתאום בלהבות ובברבריות - זו היתה התמוטטות האידיאלים שלהם. וקוסובו והבלקנים מזכירים לנו שזה יכול לקרות שוב".

האם יש לקרוננברג ניסיון ישיר בטיפול? "לא. זה משהו שאדם משתמש בו כמכשיר בחיים אם הוא מרגיש שיש לו צורך בכך, ואני לא מרגיש שיש לי צורך בכך. זה כמו לקחת אנטיביוטיקה כשאין לך זיהום".

למרות כל הפרוורסיות שקרוננברג העלה על האקרנים, קרוננברג, בן 69, נחשב בעיניו נורמלי לחלוטין, ואף שמתנגדיו התאמצו מאוד הם לא מצאו ראיות שיפריכו את ההערכה העצמית הזאת. הוריו היו "חמים ואוהבים ומתוקים ולא תובעניים", הוא אומר על ילדותו בטורונטו. הם מתו בגיל צעיר יחסית, בטרם החל לעשות לו שם של ממש בתור יוצר קולנועי. הוא אינו חושב שהיו מזדעזעים מהדברים שעשה בקריירה שלו. "הם אף פעם לא לחצו עלי לעבוד בעבודה ‘אמיתית' או משהו כזה. הם הבינו מה זה אמנות".

הוא עבר ממדעים לספרות אנגלית באוניברסיטה. הוא עישן מריחואנה אבל לא הרבה, משום שהעישון הכאיב לגרונו. הוא נטל אל-אס-די פעם אחת. "זו היתה חוויה מאלפת ועוצמתית, והייתי בטוח שאקח אל-אס-די הרבה פעמים, אבל זה לא קרה". הוא אוהב לרכוב על אופניים באזורים כפריים.

אם בכלל, סרטיו של קרוננברג מגלים על צופיהם יותר מאשר על הבמאי שלהם. קחו לדוגמה את תגובתה הנרגשת של בריטניה ל"קראש" ב-1996. תגובת התקשורת במדינה לאירוטיות התחבורתית בסרט היתה כל כך לא פרופורציונלית בהיסטריה שלה, עד שהיא נראית קומית במבט לאחור. "תיאסר הצפייה בסרט הסקס והתאונות הזה", קצף ה"דיילי מייל", עד שהעניין הגיע לידי הפוליטיקאים והרשויות המקומיות.

"התגובות שעורר ‘קראש' הפתיעו אותי לגמרי", אומר קרוננברג. "זה היה ספר בן עשרים שנה, שהתקבל יפה בתור חלק מהקנון של ג'יי-ג'י בלארד. ממש לא חשבתי שהסרט הזה, שהיה נאמן יחסית לנימה של הספר, יתקבל בזעזוע כזה בקרב הקהל כאן". בלארד תיאר את המהומה במלים "אנגליה הקטנה במירעה", וטען שהיא מעידה על "אומה מוזרה ועצבנית".

בצרפת או בקנדה לא עורר הסרט שום מחלוקת, מציין קרוננברג.

"כל מדינה מגיבה אחרת. יש סרטים שמצליחים במקומות מסוימים ואחרים נכשלים בהם. אני חושב ש'Shivers' הוקרן בגלזגו במשך שלוש שנים רציפות. למה זה קרה? אין לי מושג".

הוא אומר ש"שיטה מסוכנת" הוא בעבורו סגירת מעגל, מבחינה מסוימת. סרטו הראשון, סרט קצר בן שבע דקות ושמו "טרנספר", היה מערכון סוריאליסטי על פסיכיאטר והפציינט שלו. הוא חזר לנושא הזה לא פעם מאז, במקרה הידוע ביותר בסרטו "The Brood" מ-1979, שבו גילם אוליבר ריד פסיכיאטר חריג שבמסגרת שיטותיו הניסיוניות התחזה להורים המתעללים או לילדים המוזנחים של המטופלים שלו (סופו לא טוב, לאחר שסמנתה איגר יולדת מוטציות רצחניות בעליית הגג). קרוננברג הודה לימים שהסיפור, שנוקט גישה ביקורתית מאוד כלפי הפסיכיאטריה, שאב השראה מפרידתו מאשתו הראשונה וממאבק המשמורת ביניהם על בתם.

כמו בדברים רבים אחרים, עמדתו של קרוננברג ביחס לטיפול השתנתה מאז מאוד. אם יש משהו עקבי בעבודתו, הרי זה השינוי, וליתר דיוק הטרנספורמציה של הגוף והנפש, ובדרך כלל גם של החברה. באמצעות כוח חיצוני כלשהו, דמויותיו של קרוננברג מושלכות דרך שגרה אל מצב קיומי חדש ושונה בתכלית.

זו לאו דווקא חוויה שלילית: שידורי הטלוויזיה הרעילים ב"וידיאודרום" יצרו את "הבשר החדש"; על תאונות הדרכים ב"קראש" נאמר שהן "מדשנות את הקרקע". "שיטה מסוכנת" מתאים אף הוא לתבנית הזאת. אין עוד צורך בזוועות הגוף; אלה פשוט רעיונות שמזהמים את הפונדקאי ומזרזים את הטרנספורמציה.

"אפשר בקלות לראות את החוג הפסיכואנליטי בווינה בתור החבורה מ'קראש'", אומר קרוננברג. "כלומר, חבורה חתרנית שיש לה גישה ייחודית למציאות, שהחברה אינה שותפה לה, ושמשתפת פעולה בניסיון לחקור את הגישה הזאת. אני מתעניין באנשים שלא מקבלים את הגרסה הרשמית למציאות אלא מנסים לגלות מה באמת קורה עמוק בפנים".

שלא כהרגלו, אחרי "שיטה מסוכנת" עבר קרוננברג היישר לסרט אחר: עיבוד לנובלה של דון דלילו "קוסמופוליס", בכיכובו של רוברט פטינסון ("דמדומים"). הסיפור מתרחש כולו בתוך לימוזינה של מיליארדר, הנוסעת ברחבי ניו יורק. קרוננברג נראה מופתע יותר מכולם מהמעבר המהיר שלו מפרויקט לפרויקט.

"בדרך כלל עוברות שלוש-ארבע שנים בין סרט לסרט, אבל פתאום הופיעה ההזדמנות הזאת ורציתי לעשות את הסרט. לא פניתי עורף לעבר, אבל כשאני עושה סרט חדש, הסרטים האחרים שלי לא רלוונטיים. המבקרים חושבים על טביעת האצבע שלך, על הלך הרוח שלך. ‘האם זה סרט קרוננברגי או לא?' אבל מבחינה יצירתית זה לא נותן לי כלום. נחמד להיות שם תואר, אבל זו גם עלולה להיות מלכודת".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו