בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון

הצד המואר של שרלוט רמפלינג

בביקור בישראל לרגל הקרנת סרט תיעודי על אודותיה, השחקנית המיתולוגית מספרת על ההחמצה הגדולה שלה ומאבחנת את לארס פון טריר

5תגובות

ברבים מסרטיה משדרת השחקנית שרלוט רמפלינג תחושה של חומרה, המועצמת על ידי יופיה הייחודי: עצמות הלחיים הבולטות, הפה הצר שחיוך אניגמטי מעטר אותו לעתים ובעיקר העיניים הצרות, שאין ברירה אלא לתאר אותן בקלישאה "חתוליות", וצבען נע, על פי התאורה, מירוק לאפור ואף לצהוב.

נעים לגלות, כשפוגשים את רמפלינג במציאות, שהיא הרבה פחות חמורת סבר מכפי שאפשר היה לדמות מסרטיה (ובהם "נערה ושמה ג'ורג'י", "הארורים", "שוער הלילה", "בריכת שחייה"). היא אמנם מדברת על האפילה שקיימת בתוכה, ובאיזשהו מקום מאמינה שאין שחקן טוב שאפילה שכזאת איננה מקננת בנפשו; המשחק הוא ניסיון לטפל באפילה הזאת ולהשתמש בה בעבודת השחקן, שפירושה לברוא דמות שאיננה הוא. אבל היא מחייכת הרבה וגם צוחקת הרבה. וכאשר היא צוחקת, פניה מוארות באופן שאנו רואים רק לעתים רחוקות בסרטיה.

האור הזה מתגלה גם בסרט שבזכותו באה רמפלינג לביקור בישראל כאורחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שמתקיים בימים האלה בסינמטקים (הפסטיבל, שאירגנו המכון הצרפתי, שגרירות צרפת ו"עדן סינמה", יינעל ב‑4 באפריל). זהו סרט תיעודי ושמו "המבט", שביימה אנג'לינה מאקארונה, גיבורתו היא שרלוט רמפלינג וכותרת המשנה שלו היא "דיוקן עצמי דרך אחרים". רמפלינג אומרת בשיחה עמה, כי אחת הסיבות שהסכימה לעשות את הסרט הזה היתה להראות שלמרות הקדרות השורה עליה, והיא מודעת לה כל הזמן, יש לה גם צד בהיר וקליל יותר.

דודו בכר

הדיוקן העצמי הוא זה של שרלוט רמפלינג והאחרים הם שבעה גברים ושתי נשים, שהיא משוחחת עמם בכל אחד מפרקי הסרט. לכל אחד מאלה יש כותרת משלו, כגון "חשיפה", "יופי", "שדים", "טאבו", "תשוקה", "אהבה" ו"מוות". עם בני שיח׃, שאותם בחרה, נמנים הסופר פול אוסטר, צלם האופנה פיטר לינדברג, הצייר אנתוני פאליסר, הבמאית ג'וי פלורי והבמאי בארנבי סאותקומב ­ בנה של רמפלינג מנישואיה הראשונים לשחקן בריאן סאותקומב (הבן ביים באחרונה את סרט הקולנוע הראשון שלו, "אני, אנה", בכיכובה של אמו).

בסרט הזה נראית רמפלינג נגישה יותר מכפי שהיא מתגלית במרבית סרטיה, שבהם גילמה לא פעם דמויות שאינן מנסות להתחבב על הקהל. אחרי הכל, היא נהפכה לכוכבת ב‑1966 בעקבות גילום דמותה של האשה הצעירה הסקסית והאנוכית בלהיט "נערה ושמה ג'ורג'י" שביים סילביו נאריזאנו; ורק באחרונה ראינו אותה כאמא קרת הלב בסרטו של לארס פון טריר "מלנכוליה".

"המבט", על מעלותיו ומגבלותיו, הוא סרט שונה מאוד ממרבית הסרטים התיעודיים העוסקים בשחקנים. רמפלינג מספרת שהרעיון נולד אצל מפיק גרמני, שכתב לה מכתב ארוך לפני יותר מחמש שנים והציע לה לעשות סרט תיעודי על אודותיה. תחילה היא היססה, סירבה, חשבה שהרעיון יומרני מדי. אבל בהדרגה נקלט בה הרעיון, וכאשר פגשה את התסריטאית והבמאית הגרמנייה אנג'לינה מאקארונה, וזו העלתה בפניה דרכים אפשריות ליצור את הסרט כך שלא יהיה לדיוקן של שחקנית יהירה, היא הסכימה להצעה.

רמפלינג עמדה על כך שזה לא יהיה סרט שבו מראיינים אחרים עליה ­ ואמנם אין בו סצינות כאלה ­ אלא כזה שבו היא משוחחת עם אנשים שיקרים לה. סרט שמציג אותה. "לפני מותי רציתי להציג את עצמי כפי שאני, לא רק כשחקנית", היא אומרת. היא מאמינה כי הצליחה לממש את היעד הזה, ושהסרט מציג אזורים פנימיים שלה; לא את כולם, היא ממהרת לסייג, אבל לפחות חלק מהם.

עד כמה העובדה שהסרט בוים בידי אשה היתה חשובה לך?

"זה ללא ספק היה דבר טוב", עונה רמפלינג. היא מסבירה שהדבר העניק לה את החופש לממש את מה שביקשה לעשות בסרט, והוא להיות חשופה בו ככל שהיא יכולה. לא היתה הסכנה של פיתוי, שהיתה קיימת לו גבר ביים את הסרט. ובפיתוי היא אינה מתכוונת דווקא להפיכתה למושא של תשוקה לבמאי הסרט, אלא לכך שהיתה משנה את התנהגותה ומסתירה דברים כתוצאה מעצם העובדה שגבר מתבונן בה. "לא רציתי שיעריצו אותי מנקודת מבט של גבר; אפילו לא רציתי שיעריצו את עבודתי כשחקנית מנקודת מבטו של גבר", היא אומרת. נוכחותה של אשה מאחורי המצלמה הקנתה לה את הביטחון שזה לא יקרה. "רציתי שמי שיביים את הסרט יהיה לחבר שלי, וזה אמנם קרה עם אנג'לינה", היא מוסיפה.

את השם שנבחר לסרט, "המבט", אפשר לפרש בדרכים שונות. זהו המבט שהסרט שולח בשרלוט רמפלינג; זהו המבט שרמפלינג שולחת בסרט אל העולם סביבה: רואים אותה בסרט מצלמת הרבה; וזוהי גם מעין הגדרה שלה, שיש בה אפילו מידה של החפצה. אחרי הכל, היו זמנים שבהם לכוכבות קולנוע ניתנו כינויים על פי חלקים מסוימים של חזותן; למשל, ללורן באקול, שלעתים השוו את רמפלינג אליה, נהגו לקרוא פעם "המבט". אז מהי הפרשנות הנכונה?

רמפלינג מהנהנת ואומרת כי שלוש הפרשנויות אפשריות וכי ניתן לפרש דרכן את הסרט באופנים שונים. "החלטתי לעסוק בנושא של המבט בפרק הראשון של הסרט, שנקרא 'חשיפה', כי לגבי המבט מייצג באופן הרסני את החלק הכי לא נעים של המקצוע שלי. אני שחקנית קולנוע, אני רוצה שיתבוננו בי ועם זאת אינני אוהבת את העובדה שמתבוננים בי".

רמפלינג מסכימה שהתוצאה מצדיקה את ההגדרה "דיוקן עצמי". היא אומרת שזה הכי קרוב לדיוקן עצמי שאליו היא תוכל להגיע אי פעם. האם בכל זאת, גם בסרט שכזה, כאשר המצלמה מופנית כלפיה אין היא נהפכת לשחקנית שמגלמת הפעם את שרלוט רמפלינג? על כך היא משיבה, שבסרט הזה היא הכי קרובה להיות שרלוט רמפלינג כפי שהיא חושבת ששרלוט רמפלינג היא באמת; כי איך בכלל אנחנו יודעים איך אנחנו באמת, ואיך בכלל אנחנו יודעים איך מישהו הוא באמת?

לשחק או להיות

שרלוט רמפלינג נולדה באסקס שבאנגליה ב‑1946. אביה היה קצין צבא ואמה ציירת. היא נשלחה ללמוד בפנימיות יוקרתיות בצרפת ובאנגליה, וכשהיתה בת 17 החלה לדגמן. ב‑1965 הופיעה בתפקיד קטנטן, מבלי ששמה אף יוזכר בכותרות, בסרטו של ריצ'רד לסטר "הפטנט", וכן בקומדיה "רקובה עד העצם", שהפיקו וביימו האחים ג'ון ורוי בולטינג.

ואז הגיע "נערה ושמה ג'ורג'י", שהפך אותה ואת לין רדגרייב (שגילמה את התפקיד הראשי) לכוכבות. האם הנערה היפה בת ה‑20 שהופיעה ב"נערה ושמה ג'ורג'י" חשבה שיותר מארבעה עשורים לאחר מכן היא עדיין תהיה כוכבת, שמאחוריה קריירה מרתקת? רמפלינג מודה לי על כך שאני סבור שהקריירה שלה מעניינת, אך גם אומרת שזו קריירה משונה. היא מעולם לא השתייכה למיינסטרים של הקולנוע, היא אומרת, ולקריירה שלה היה לעתים קרובות ממד שולי. אך היא מסכימה שייתכן שדווקא משום כך הקריירה שלה מעניינת.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

היא תמיד היתה שאפתנית, אומרת רמפלינג, אך מעולם לא תיכננה את הקריירה שלה או את חייה. הדברים תמיד הגיעו אליה. היא, למשל, מעולם לא הציעה את עצמה לתפקיד, גם אם רצתה בו מאוד. תמיד חיכתה שיציעו לה אותו.

האם זה סימן לענווה או לגאווה? "לגאווה", היא עונה מיד. "אני לא רוצה לחשוק, אני רוצה שיחשקו בי".

האם היו תפקידים שרצתה בהם אך החמיצה? כן, אחד, היא עונה בהתלהבות רבה יותר מכפי שהפגינה עד לאותו רגע: התפקיד הראשי ב"אהובת הקצין הצרפתי". "כל כך רציתי לשחק את הדמות הזאת", היא אומרת, "זה היה צריך להיות התפקיד שלי!"

למרות הופעתה המרשימה של מריל סטריפ בתפקיד הזה, אני יכול בבירור לראות את שרלוט רמפלינג בשוט הידוע מתוך הסרט עומדת על המזח ובמבטה הייחודי מסתכלת אחורה, לעברנו.

מדבריה של רמפלינג בסרטה וגם בשיחה עמה מתברר שהמלה "לשחק" איננה רבת משמעות בעבורה. מלה הרבה יותר חשובה לגביה היא "להיות". לשחק פירושו להיות מול המצלמה; להיות דמות אחרת, שמעניינת אותך ושמעניין אותך המסע שהיא עושה בסרט.

אם יש משהו שלא מעניין את רמפלינג כלל זה בידור לשמו. היא לא תופיע בסרט שאינו עוסק במשהו שמעניין אותה, שנראה לה משמעותי, שאומר משהו על הקיום האנושי ועל העולם שבו אנו חיים. כאשר היא קוראת תסריט, זהו הדבר הראשון שמעסיק אותה: האם הסרט וסיפורה של הדמות שהיא אמורה לגלם מייצגים משהו ואומרים משהו שהיא רוצה להתמודד עמו.

עד כמה במאי הסרט חשוב לך?

"מאוד. אני חייבת להתחבר עם הבמאי כך שאוכל להיות כל מה שהוא מדמיין לעצמו".

האם חשבת פעם לביים בעצמך?"

"לא. אינני אוהבת לומר לאנשים מה לעשות".

מהו בעיניה הסרט המכונן בקריירה שלה? הסרט שהציב אותה במרכז התודעה? האם היה זה "נערה ושמה ג'ורג'י" שבו התגלתה, או "שוער הלילה", סרטה של ליליאנה קאוואני מ‑1974, שבו גילמה ניצולת שואה הנפגשת שוב עם הקצין הנאצי שהתעלל בה אך גם הגן עליה בזמן המלחמה, וכעת משמש שוער לילה בבית מלון קטן בווינה?

"אין ראיון שבו אני לא נשאלת על 'שוער הלילה', אז זה בוודאי 'שוער הלילה'", עונה רמפלינג. גם במקרה הזה התפקיד הגיע אליה, הפעם ביוזמתו של השחקן הבריטי דירק בוגרד. קאוואני פנתה אליו שיופיע בסרט והוא דחה את ההצעה כמה פעמים בטענה שאין טעם לעשותו עד שתימצא האשה הנכונה לגלם את התפקיד הנשי הראשי. ואז במקרה יום אחד הוא ראה את רמפלינג בהפקה בטלוויזיה ואמר לקאוואני: "מצאתי את הנערה".

רמפלינג מודעת לחילוקי הדעות שעורר הסרט; היו שראו בו יצירה חשובה ואילו אחרים התייחסו אליו כאל ניצול כמעט פורנוגרפי של זיכרון השואה. כאשר הוצע לה התפקיד, לא היססה. חוויית הצילומים של הסרט היתה חריגה מבחינתה. היא היתה מודעת לבעייתיות של החומר. את עבודותיה הקודמות של קאוואני לא הכירה, אבל סמכה על בוגרד. אם לרוב הבמאי הוא הדמות החשובה לה ביותר, הרי ב"שוער הלילה" זה היה השחקן שעבד לצדה והדריך אותה לאורך כל הדרך.

בוגרד, שרמפלינג מדברת עליו באהבה גדולה, נותר ידיד שלה עד למותו ונחשב בעיניה לאחד משני המנטורים שעיצבו אותה כשחקנית בחלקה המוקדם של הקריירה שלה. השני הוא הבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי, שבסרטו "הארורים", שאף הוא עסק בתקופת הרייך השלישי, היא הופיעה ב‑1969. לצערה, עבדה אתו רק פעם אחת. הוא הציע לה את התפקיד הראשי בסרטו האחרון, "התמים", אך היא היתה מחויבת לסרט אחר.

רמפלינג עבדה עם מספר לא מועט של במאים מעניינים ושונים זה מזה; למשל, וודי אלן, שבסרטו "אבק כוכבים" כיכבה ב‑1980 (והאם ניתן לתאר שוני רב יותר מזה שבין האופראיות של ויסקונטי למינימליזם של וודי אלן?). היא מספרת שלא הכירה את אלן עד שפגשה אותו יום אחד בפאריס, שבה חיפש שחקנים לסרטו, והוא שאל אותה: "האם תהיי מוכנה להיות האשה המושלמת בסרטי החדש?" רמפלינג, שאומרת את המשפט הזה בסגנון דיבורו של אלן, צוחקת כשהיא נזכרת ברגע הזה ושואלת איך אפשר לסרב להצעה שכזאת.

אלן הוא שאמר לה שיש לה כישרון קומי, אך לצערה לא הזדמן לה עד כה לנצל אותו לעתים קרובות. כאשר אני אומר לה שב"למינג" מ‑2005 של דומיניק מול היא היתה מצחיקה מאוד, אף על פי שגילמה בסרט דמות טרגית, היא מסתכלת עלי תחילה בתימהון מסוים, אך לבסוף מסכימה שהסצינות שבהן הופיעה היו אמנם מצחיקות ביותר.

במאי משמעותי ביותר בקריירה של רמפלינג כיום הוא פרנסואה אוזון הצרפתי. בשניים מסרטיו ­ "מתחת לחול" ב‑2000 ו"בריכת שחייה" ב‑2005 ­ היא כיכבה, ובשלישי, "איינג'ל" ב‑2007, הופיעה בתפקיד משנה. רמפלינג אף הכריזה פעם שאוזון הפיח חיים חדשים בקריירה שלה. היא מספרת כי בשנות ה‑90 עברה תקופה קשה מבחינה אישית ומקצועית, מעין משבר קשה של אמצע החיים, והעבודה עם אוזון שיחררה אותה ממנו ושיקמה אותה במישורים שונים. כאשר פגשה את אוזון הרגישה קשר מיידי עם הגבר הזה, שהכל נראה בו מצוחצח ומסודר, אך אפילה גדולה מקננת גם בו. "הוא כמו מלאך אפל", היא אומרת.

ב"מתחת לחול", הסרט שהחזיר אותה למרכז התודעה הקולנועית, גילמה רמפלינג אשה שמתמודדת עם היעלמותו הפתאומית של בעלה ­ היעלמות שנותרת תעלומה לא פתורה. הסרט, היא אומרת, סיפק לה הזדמנות להתמודד עם תחושות האובדן והאבל שחשה במשך חייה ומעולם לא הצליחה ממש להתעמת אתן. תחושות כאלה עוררו בה התאבדות אחותה הבכורה שרה, כשהיתה בת 23, והרס נישואיה בני 20 השנים ב‑1996 לז'אן-מישל ז'אר; המלחין הוא אבי בנה השני, דויד ז'אר, קוסם במקצועו.

רמפלינג מספרת שאת סרטם הבא, "בריכת שחייה", כבר בנה אוזון סביבה. היא מגלמת בו מחברת ספרי מתח בריטית, שנוטשת את בריטניה הגשומה לטובת אור השמש של צרפת כדי לכתוב שם את ספרה הבא, ונאלצת להתמודד עם העובדה שאין לה חיים מלבד כתיבתה. אוזון העניק לדמות שגילמה רמפלינג את השם הפרטי שרה, על שם אחותה המתה.

 

ב‑2005 גילמה רמפלינג את אחד מתפקידיה הפרובוקטיביים ביותר, בסרטו של הבמאי הצרפתי לוראן קאנטה "אל הדרום". הסרט הציג את סיפורן של שלוש נשים לבנות שנוסעות להאיטי כדי לקיים יחסי מין עם צעירי המקום, שההיבט הזה של התיירות להאיטי הוא מקור עיקרי לפרנסתם. רמפלינג גילמה בו מרצה לספרות צרפתית באוניברסיטה בבוסטון.

היא מודעת לאיכותו של הסרט ולכוחו, אך טוענת שזו היתה החוויה הקולנועית הקשה ביותר שעברה, מכיוון שמעולם לא הרגישה אי-נוחות שכזאת עם דמות שגילמה. כאשר אני מנסה לתחקר את רמפלינג ממה נבעה האי-נוחות הזאת, היא אינה מסוגלת לענות. משהו באשה הזאת, רצונותיה, תשוקותיה ומעשיה כנראה נגע בה באופן שהיא עדיין מתקשה להתמודד עמו. מבע של בחילה כמעט שעוטף את פניה כשהיא מדברת עליה.

לא כיף להזדקן

כאשר דיברה על כך שלקריירה שלה יש ממד שולי, ציינה רמפלינג שאחת הסיבות לכך היא שוויתרה על עבודה בהוליווד. היא הופיעה בכמה סרטים אמריקאיים טובים: בהם "היי שלום אהובתי" של דיק ריצ'רדס ב‑1975, שהתבסס על ספרו של ריימונד צ'נדלר ובו כיכבה לצדו של רוברט מיצ'ם; "גזר הדין" של סידני לומט מ‑1982 שבו כיכבה לצד פול ניומן; ו"לב של מלאך", המותחן של אלן פרקר מ‑1987 בכיכובו של מיקי רורק. אך תפוקתה ההוליוודית יכלה להיות ענפה יותר לו רצתה.

הסיבה לכך היא לוס אנג'לס, אומרת רמפלינג. אין לה חיבור עם האנשים שגרים ועובדים שם. לעבוד בהוליווד פירושו לגור בלוס אנג'לס והיא אינה יכולה לגור בעיר שנושא השיחה היחיד בה הוא קולנוע.

עם זאת, בפיה רק מלים טובות על שני הענקים שלצדם עבדה, מיצ'ם וניומן. ניומן היה ביישן מאוד, היא מספרת, ומיצ'ם שתה יותר מדי, אבל עשה את עבודתו במקצוענות מעוררת הערכה. שניהם היו אנשים טובים ("fine men" בסגנונה הבריטי המנומס).

ומאנשים טובים לאיש בעייתי יותר: לארס פון טריר. רמפלינג היתה בקאן לרגל הקרנת "מלנכוליה", שהשתתף בתחרות על דקל הזהב, כאשר פרצה השערורייה בעקבות דבריו של פון טריר במסיבת העיתונאים בדבר אהדתו להיטלר.

זו היתה עבודתם המשותפת הראשונה. פון טריר הציע לה ב‑1991 להופיע בסרטו "רכבות לילה", אך שיתוף הפעולה לא יצא לפועל. בשיחה עמה אין רמפלינג מהססת לומר שפון טריר סובל מהפרעה, ואפילו הפרעה פתולוגית.

אין כמעט מאמר העוסק בשרלוט רמפלינג שאינו נוגע בשאלת גילה. היא צוחקת כשאני מזכיר את העובדה הזאת ושואלת אם אני מתכוון לשאלה איך מגיעים לגיל כמו שלה (שהוא גם הגיל שלי) ועדיין מצליחים לתפקד.

אבל אז היא מרצינה. יש פחות תפקידים לנשים בגילה, היא אומרת, ואלה יהיו לרוב תפקידי משנה; אבל זה טבעי, היא מוסיפה, הקולנוע מיועד לאנשים צעירים. נשים בין הגילים 20 ל‑40 יכולות לגלם דמויות מבוגרות יותר; נשים מבוגרות אינן יכולות לגלם נשים צעירות יותר, כך שהמבחר מצטמצם.

להזדקן זה לא כיף, היא אומרת ושנינו צוחקים, לא לשחקניות ולא לאף אחד אחר.

לרמפלינג לא ממש אכפת להופיע בתפקידי משנה, אבל אחרי כמה תפקידים קטנים התעורר בה רצון לנעוץ שיניים שוב בתפקיד ראשי, תפקיד עם בשר. ואת ההזדמנות הזאת נתן לה באחרונה הבמאי האוסטרלי פרד סקפיזי בסרט ושמו "בעין הסערה" (שעדיין לא הגיע למסכים בישראל), שבו היא מגלמת אשה הלוקה במחלה סופנית ורוצה לשלוט ברגע מותה.

רמפלינג מודעת לעובדה שמביאים אותה כדוגמה לשחקנית שאינה מנסה להסתיר את גילה. גם זו אחת הסיבות שנוח לה יותר באירופה, שבה פחות מפחדים מההזדקנות. היא אומרת שבאופן שבו היא מציגה את עצמה בגילה היא החליטה להוכיח משהו, והרצון להוכיח, להתנסות, ללמוד, בקיצור לחיות ולהיות, הוא מאפיין של הקריירה שלה כולה.

הסרטים המומלצים של אורי קליין>>>



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו