וילוז'ני המוטרף שוב כאן - קולנוע - הארץ
ראיון

וילוז'ני המוטרף שוב כאן

כבר שנים הוא איש משפחה ושחקן תיאטרון, אבל בקומדיית האימה "חתולים על סירת פדלים" שמואל וילוז'ני חוזר להשתטות. וגם: מי גרם לו לשוב לסטנד אפ?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נירית אנדרמן

"אין חניה בעיר הזאת", נכנס שמואל וילוז'ני בסערה לבית הקפה התל-אביבי שבו מתקיים הראיון עמו. "הייתי צריך להישאר חבר מועצה ואז הייתי יכול לחנות פה בלי בעיה", הוא שולח מבט מהיר לעבר חניון סמוך, המיועד לעובדי העירייה. הוא מתנצל, יוצא שוב בהליכה מהירה לעבר מכוניתו, כדי למצוא מקום חניה, ובתוך כמה דקות פורץ שוב לבית הקפה.

סוף סוף הוא מתיישב. הוא מזמין אספרסו ומים עם לימון, אבל עננת חוסר השקט לא מתפוגגת. וילוז'ני מספר שראה פנצ'ר בגלגל הרכב, וזה לא טוב. לא טוב. הוא צריך לצאת בשתיים וחצי לשתי הצגות בבאר שבע, הזמן קצר, הראיון ארוך והלחץ באוויר. הוא מדבר במהירות, בתזזית בלתי נגמרת. "אני מדבר כל כך הרבה, מעניין מה יקרה מהר יותר, ייצא האוויר ממני או מהגלגל", הוא מחייך.

בימים אלה הוא מופיע ברחבי הארץ עם ההצגה "אסיר בלב העיר" של הקאמרי ותיאטרון באר שבע, מצטלם לסרטו החדש של יוסף פיצ'חדזה, "סוכריות", וגם משתתף לצדה של עדי אשכנזי בצילומי סדרה קומית חדשה לערוץ 2, "בלתי הפיך". אבל בין כל הפרויקטים הללו, את הראיון הזה הסכים וילוז'ני לדחוס ללוח הזמנים שלו דווקא כדי לקדם סרט קולנוע עצמאי, חתרני ובועט ­ סרט שלמרות התנאים הקשים שבהם נוצר, ואולי בזכותם, מצליח להוציא מווילוז'ני את המיטב.

"חתולים על סירת פדלים", שיוצא היום (29.3) לבתי הקולנוע, הוא קומדיית אימה רומנטית וטראשית, שיצרו שלושה צעירים ­ יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר אילן. זה סרטם הראשון, והם יצרו אותו בתקציב נמוך, בהפקה עצמאית ועם הרבה הומור, יצירתיות וחשק להשתולל וליהנות.

צילום: איליה מלניקוב

"חתולים על סירת פדלים" - עוד פרטים ומועדי הקרנה

הם כתבו תסריט על זוג תיכוניסטים שיוצאים לשיט רומנטי בירקון, אך נקלעים להרפתקה המשלבת פסיכופת משופם, חתולים מוטנטיים וכמה צופי ים הזויים. הסרט שיצרו הוא אלטרנטיבה קלילה ופרועה לקולנוע המקומי, שבדרך כלל מתייחס לעצמו ברצינות רבה מאוד.

לצד מיכאל מושונוב ודנה פרידר, שמגלמים את הזוג הצעיר, גויס וילוז'ני כדי להיכנס למגפיו של האיש הרע בסיפור, האדמירל. "האדמירל הוא המנהל של מתחם הסירות, והוא הבן-זונה הכי גדול בפארק", מסבירה דמות המספר בסרט ברגע שווילוז'ני מפציע לראשונה על המסך, מצויד בשפם גדול, פרוע ומוזנח להפליא, ובזוג מגפי גומי גבוהים ושחורים. הוא מגלם פסיכופת אלים ומעורער, המבוסס באופן קבוע במימי הירקון ושופך לתוכם חומר רדיואקטיבי מסוכן, מנהל מערכת יחסים מבהילה של אהבה-שנאה עם אמו, ובעיקר ­ עובר במהירות מטורפת ממצב נפשי קיצוני אחד לאחר. התוצאה, כמעט מיותר לציין, מצחיקה מאוד.

"הם הסכימו לקבל אותי בלי אודישן, אז אמרתי סבבה. אמרו לי, אולי תביא קצת כסף מהבית, אמרתי סבבה. אמרו, אתה יכול להביא גם את הילדים, שיביאו מים לכולם, ישאבו מאיזו באר, אמרתי סבבה", מתאר וילוז'ני את דרך החתחתים שנאלץ לעבור בדרך אל התפקיד היוקרתי. "הם פנו אלי, ולמרות שאני שונא חתולים, זה נשמע לי מגניב לאללה. היה כיף להשתטות עם החבר'ה כמבוגר הלא אחראי על הסט. אלה אנשים טובים, מוכשרים, ומצא חן בעיני שזו קומדיית אימה, שאלה אנשים שעוסקים בנושא אחר, צעירים חסרי אחריות שרק רוצים ליהנות בחיים ולעשות קולנוע כזה מגניב.

"אהבתי גם שזה לא סרט על המזרח התיכון, הסכסוך, אלא סתם פסיכופת וילדים מופרעים. היוצרים האלה הם ילדים אינטליגנטים אבל החליטו הפעם להשתטות, לעשות פה מהפכה. בעיני זה בדיוק אותו דבר כמו ה400 אלף (שיצאו לרחובות בקיץ ודרשו צדק חברתי, נ"א). אני רוצה את כל ה400 אלף האלה שהיו ברחובות, שיבואו עכשיו לראות את הסרט. אני רואה בזה המשך ישיר של המחאה".

איך היה למצוא את עצמך לראשונה על סט של סרט עצמאי ודל תקציב? "בסרט רגיל יש פחות בלגן על הסט ויש הרבה יותר אנשים, אבל מצד שני ­ דין פרוטה כדין מאה. הגישה, הכוונה, הרצון ­ זה אותו דבר. הילדים האלה באו מוכנים, נחושים, מקצועיים, הם עשו שיעורי בית וידעו בדיוק מה הם רוצים. הרגשתי שהם סומכים עלי כשחקן, יודעים למה לקחו אותי, אז אמרתי יאללה, בואו נשתטה. ההשתטות הזאת נראית כמו טיפשות מוחלטת, אבל זה כיף גדול. זה חלק מהשחרור של האינדי. אתה אומר: אני עושה את זה ככה, ואין מי שיגיד לי לא, שיכבה אותי. הבעיה בסרטים כאלה באה בדרך כלל אחר כך, כשרוצים להפיץ את הסרט".

אבל הנה, הם הצליחו, מצאו מפיץ.

"הצליחו בגדול. כיף להיות בצד של ההצלחה", הוא מחייך.

שני יועצים שעודדו את וילוז'ני להשתתף בסרט זכו בתמורה להופיע בו בתפקיד קטנטן. "היתרון בזה שיש לך ילדים הוא שיש לך עם מי להתייעץ", הוא אומר. "בדברים מסוימים שמציעים לי לעשות אני שואל אותם, והם משמשים קנה מידה. במקרה הזה הם אמרו לי 'זה מדליק, זה נשמע אחלה, לך על זה אבא'. אני רוצה שהילדים שלי יהיו גאים בי. אני מוצא את עצמי היום נמצא בבתי ספר, בפגישות עם המורים, יותר זמן מאשר כשהייתי תלמיד, אז לפחות שיהיו גאים בי".

ואיך קרה שהם הצטלמו לסרט?

"הבאתי אותם לסט כי יש ארוחת צהריים. אמרתי, כסף הרי אין פה, אז לפחות בקייטרינג תוסיפו עוד מנה. אז בתמורה הם סחבו את הסירה, הביאו אותה, שטו על הירקון. שילבתי את כל האפשרויות שיכולתי ­ גם קייטנה, גם עבודה, גם למידה, וגם הם יצאו שמנים יותר", הוא יורה משפט אחר משפט בקצב מסחרר, צוחק ואז עוצר לרגע כדי לנשום.

גוד מורנינג איראן

תוך כדי השיחה עם וילוז'ני קשה לשכוח ולו לרגע שמדובר בחלוץ הסטנד-אפ הישראלי, במי שהיה מהראשונים שהעזו להתייצב כאן על הבמות, אי-אז בשנות ה80, כדי לשתף את הקהל בהגיגים פרועים, בפרשנות מקורית לדברים בנאליים ויום-יומיים ובבדיחות ישירות, מצליפות ושנונות, שלא פעם הופנו כלפי היושבים בקהל.

לאורך כל הראיון וילוז'ני, בן 58, מדבר בקצב מסחרר. הוא בולע מלים, קוטע משפטים, מתמסר לשטף דיבור פרוע ואסוציאטיבי ולא פעם נוטש את נושא השיחה לטובת שלל נושאים צדדיים ואזוטריים ­ מזיכרונות ילדות של צפייה בסרטים הודיים ועד הגיגים על כביסה ("בבית אני עושה הכל. הכל אני עושה חוץ מכביסה. מכונת הכביסה זה האזור היחיד שבו אני שומר על הגבריות שלי", הוא מבהיר).

הוא נסחף שוב ושוב למונולוגים שקשה לקבוע אם הם ארוכים יותר או מצחיקים יותר, ובמשך כל הראיון לא מסיר את משקפי השמש שלו. נדמה כאילו הבדיחות שלו מתנסחות מעצמן, בלי תכנון, בלי מאמץ, ונראה כי הוא עצמו נהנה מהסיטואציה לא פחות ממי שמולו. הוא במופע, הוא בתפקיד, וגם אם ראיון עיתונאי אינו הסיטואציה המועדפת עליו, הוא מסביר, הרי אין לו שום כוונה לסבול.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

מתוך הסרט "חתולים על סירת פדלים"

"אני מבקש שתצייני בכתבה שאת צוחקת כל הזמן ולא מתייחסת אלי ברצינות", הוא אומר בעיצומו של הראיון, בסיומו של עוד מונולוג הזוי. "אני מסתבך כי אני צריך לענות תשובות קצרות, פשוטות, סלוגניות, ובמקום זה אני חופר. וכל זה גם ישמש כנגדי אחר כך בעיתון".

כשעולה הרעיון שרשמקול משלו היה מאפשר לו להקליט את השיחה וכך לוודא שדבריו לא יסולפו, עיניו נדלקות. "אולי יש לי את זה פה, ואז הלך עלייך", הוא אומר ומתחיל לחטט במרץ בתיק ילדים עטור ציורים שהביא עמו.

"הלך עלייך!" הוא מכריז כעבור רגע, צוחק צחוק גדול ושולף מהתיק מצלמת וידיאו קטנה. הוא מדליק אותה ומתחיל לצלם את המראיינת שמולו. "בבקשה, עיתון 'הארץ', אני יושב והיא צוחקת, אני מצחיק!" הוא אומר ומפנה את המצלמה אל עצמו. "במקום לומר דברים קצרים, פשוטים, אני עושה צחוקים. 'גוד מורנינג איראן!!!'" הוא שואג פתאום לתוך המצלמה.

מאותו רגע ועד סוף הראיון, וילוז'ני לא מפסיק לצלם. בשלב מסוים, כשהוא נשאל מה בכוונתו לעשות בתיעוד הזה, הוא מספר שכבר שנים רבות הוא מצלם את עצמו. "אני חולם שיום אחד נהיה מספיק מפותחים, שאפשר יהיה רק לעשות ככה עם העפעפיים, וזה יוקרן. ככה, בלי לגעת, את תוכלי לראות את כל מה שצולם. יש לי פה דברים מהלידה שלי, בעצם מבריאת העולם, את לא מאמינה איזה דברים".

אלוהים ואלילים אחרים

בשנות ה90 הקים וילוז'ני (יחד עם בן זיידל) בנמל תל אביב את ה"קאמל קומדי קלאב" ­ מועדון ששימש בית לסצינת הסטנד-אפ שפרחה כאן באותם ימים וסיפק במשך השנים במה ראשונה לטובי הקומיקאים הפועלים כיום בישראל. וילוז'ני גם היה בין הסטנד-אפיסטים הבולטים שחרכו את הבמה במועדון, אך כעבור שנים ספורות הפסיק להופיע.

עכשיו, לאחר הפסקה של 15 שנה, כשהוא נשוי ואב לארבעה, וילוז'ני חוזר אל הסטנד-אפ. באחרונה, מחוץ לאור הזרקורים, הוא החל להריץ מופע חדש, תחת הכותרת "חוזר להפריע".

"זה לא שאז קיבלתי החלטה להפסיק להופיע", הוא אומר. "פשוט סגרתי את המועדון, ובזה סגרתי לעצמי את הבמה. פתאום מצאתי את עצמי לא מופיע. ואז התחתנתי והבאתי ארבעה ילדים (בני 416, נ"א), שזה סטנד-אפ בפני עצמו. כך שהמשכתי לעשות את הסטנד-אפ שלי, רק בשקט".

לאחרונה, הוא מסביר, הרגיש שהוא כבר לא יכול לשתוק והחל לעבוד על המופע החדש. הוא מעלה אותו באולמות קטנים יחסית, בינתיים רק במרכז הארץ. "עשיתי הכי פחות רעש שאני יכול", הוא אומר. "היום הכל כל-כך רועש, אז בתוך כל הרעש הזה אני בונה את הסטנד-אפ שלי בשקט, תוך כדי ביצוע. החלטתי שאני חייב לצאת מהבית, כי כשאני נשאר בבית תמיד אשתי תמצא לי משהו לעשות, אז עדיף לי כל הזמן לעבוד".

בתקופה שהתנתק מבמות הסטנד-אפ שקע וילוז'ני בעיסוקים מגוונים. הוא חטא בפוליטיקה וכיהן במשך שתי קדנציות כחבר מועצה בעיריית תל אביב. הוא שיחק בשלל הצגות בתיאטרון הבימה ומאז 2003 הוא מופיע בהצגות של הקאמרי. במשך השנים גם ביים כמה הצגות (בהן "12 המושבעים", "יהודי בחושך", "בצהרי היום"), הופיע בסדרות טלוויזיה ("צה"ל 1", "מסכים", "מרי לו") וגם בסרטי קולנוע ("תהלים", "בנא"). "קודם כל אני שחקן, שיהיה ברור חד משמעית. למדתי בבית ספר למשחק במשך שלוש שנים כדי שאף אחד לא יוכל להגיד לי שאין לי מקצוע, אז הנה, יש לי מקצוע ודיפלומה, אני שחקן", הוא מבהיר.

הסטנד-אפ, מבחינתו, מספק צרכים אחרים. "הסטנד-אפ משאיר פתח למקום לא ידוע, לא ברור, למקום אפל. זה אזור הדמדומים של האמנות, כי זה אתה. ככה אתה רואה את החיים, ואתה אומר לאנשים, בואו תראו איך אני רואה את הדברים, אולי נשכיל מזה, ואם לא ­ אז העברנו אחלה זמן. הסטנד-אפ הוא לא כמו התיאטרון, שמספק לך את ההגנה, את הביטחון, את הטקסט ואת העוצמה".

נדמה שלמרות ההומור והחזות הקלילה, לאזור הדמדומים הזה וילוז'ני מתייחס ברצינות מלאה. "הממד שבו אני מתקיים בסטנד-אפ, זה כמו פרפיום לעומת או-דה-טואלט. מבחינתי, הסטנד-אפ זה פרפיום, משהו תמציתי, מרוכז. אני מנסה להביא את זה לרמה של סטנד-ארט קומדי", הוא אומר. "מבחינתי זה מסע, כי אני מורד בעצמי בזה שאני עולה לבמה ואומר לקהל, יש לי את הטקסט, אני יודע את הטקסט, אבל חכו שנייה, אפשר גם לאלתר ולשנות".

ואולם, לאחר כמה דקות של שיחה רצינית, הראיון שוב קורס לדוגמית של מופע סטנד-אפ בישיבה. "לפעמים אני שוכח, לפעמים אני לא בא עם הטקסט להופעה", עונה וילוז'ני כשהוא נשאל על האלתור בהופעות שלו. "אני לא ממושמע. אנחנו לא ממושמעים. אנחנו עושים דברים איומים! את לא מבינה איזה מריבות יש בחדר הלבשה. אני, עצמי ואפסי אומרים 'מה, לא הבאת את הטקסט?' ו'תסתום את הפה שלך'. שמח אצלנו בחדר ההלבשה!"

אחד הגורמים שדחפו אותו לחזור אל הסטנד-אפ, הוא מספר, היה ההבנה שילדיו כלל לא ידעו על עברו. "לפני שנתיים-שלוש הם פתאום גילו את זה. הם ישבו וראו איזה מערכון של מישהו ביוטיוב וצחקו, ואז אמרתי להם 'אתם יודעים שגם אני...' אבל הם אמרו, 'אבא, שנייה, תן לראות'. אחר כך אמרתי להם שגם אני סטנד-אפיסט, אבל הם אמרו לי 'אבא, אתה שחקן. אתה מצחיק וקומיקאי, אבל שחקן'. אז הייתי צריך להוכיח להם שאני גם סטנד-אפיסט".

ב15 השנים שבהן התבונן בסצינת הסטנד-אפ מן הצד התרחש מהפך בתחום הזה, הוא אומר. "ממשהו שבכלל לא היה קיים, היום כבר אין מישהו שלא יודע מה זה סטנד-אפ, ואני עכשיו חוזר לעשות משהו שהמצאתי אותו, או ייבאתי אותו, מה שזה לא יהיה, משהו שיש לי אחריות עליו, גם אם לצערי אין לי זכויות עליו. פעם אנשים נורא התפלאו שאתה פונה אליהם, שאתה מדבר אליהם בכלל, והיום הם באים בדיוק בשביל זה, בשביל שתפנה אליהם, שתתייחס אליהם, הם כבר יודעים שזה חלק מהמשחק".

אבל השינוי, כמובן, התרחש לא רק אצל הקהל, אלא גם אצל וילוז'ני עצמו. "מבחינתי מה ששונה הוא שעכשיו אני יודע שבסוף ההופעה אחזור הביתה. אז לא ידעתי לאן אחזור. אז המופע היה רק חימום בשבילי. וגם הנושאים שמעסיקים אותי היום שונים. היום אני נשוי, אז הנושאים הם משפחה, ילדים, קריירה, חילוף חומרים, אלוהים ועובדי אלילים אחרים, וכמובן גם פוליטיקה. אני מנסה לנצל את הבמה שניתנה לי כדי לנסות להגיד משהו, שגם אם הוא לא תמיד מצחיק, לפחות הוא מעורר מחשבה. אם הוא גם יצחיק, אז בכלל הרווחתי. עוד יש בי הפנטסיה האנרכיסטית, הסטנד-אפיסט שרוצה להבעיר ולהדליק הכל. רק שמתברר שהכל כבר הודלק, ועכשיו צריך כבר לבנות דברים חדשים".

אז האם עכשיו וילוז'ני ­ איש המשפחה, השחקן בתיאטרון הקאמרי והפוליטיקאי בדימוס ­ חוזר לבעוט, לעשות משהו חתרני ומרדני? "תראי, זה יהיה פאתטי. פרצופים שעשיתי אז, היום ייראו על הפנים שלי לא טוב", הוא עונה. "אז זה היה חינני. זה כמו מישהו שיש לו פצעים על הפנים ­ בגיל 16 זה פצעי בגרות, אבל בגיל 30 זה כבר מחלת עור. הפחד שלי זה להיות פאתטי".

בציר 54'

המצלמה של וילוז'ני לא מפסיקה לצלם. לפעמים הוא מכוון אותה לצדדים, בדרך כלל הוא מחזיק אותה בנינוחות, כשהיא מופנית כלפיו. "אני יליד בציר 54'. זה היה הבציר הכי טוב, אבל אז עוד לא הבינו ביינות כמו שמבינים היום", הוא פוצח פתאום במונולוג. "שמי שמואל וילוז'ני ­ שמואל זה מהתנ"ך, וילוז'ני מהשואה. עוד כמה פרטים שלא ידעתם על שמואל וילוז'ני: הוא כותב בשמאל, אך מכה בימין. ואני דיסלקט וגם על זה אני מדבר (במופע), ועל הפוליטיקה ועל כל הדברים שמעניין אותי לשמוע את עצמי מדבר עליהם בקול רם.

"ואו, אני מדבר המון. אני כל הזמן חושב אם יש לי עוד אוויר בגלגל או אין לי עוד אוויר בגלגל, אם אני אגיע לפנצ'רייה או לא אגיע. וזה אחרי שתיקנתי את הפנצ'ר שלשום, ובשתיים וחצי אני נוסע לבאר שבע לשתי הצגות. דה בסט דיי אוף מיי לייף".

תגיד, זה לא מעייף להיות מצחיק כל הזמן?

"זה מעייף מאוד. לפני כל הופעה אני נרדם. תמיד אני רוצה לישון בחדר ההלבשה".

לא נמאס לך לפעמים להיות זה שכולם מצפים ממנו לספר בדיחות כל הזמן?

"מצחיק אותי לחשוב שאני וילוז'ני שאת מדברת עליו, ושאני גם וילוז'ני מהעירייה. והנה, גם פה אני עונה תשובה מצחיקה. תראי, לאור הספרים שאנחנו מוקפים בהם עכשיו", הוא מניע את המצלמה תוך כדי דיבור ומצלם את הספרים המסודרים על המדפים הסמוכים בבית הקפה, "פרויד, ניטשה, מי עוד יש לנו פה, טולסטוי, ופה זה אגף השירה... מכל האמנויות, אגב, הסטנד-אפ הכי קרוב לשירה, כי הוא עובר מעל למלים, הוא מחייב אותך לזקק את המלים ככל האפשר.

"למה אני עושה את כל הדברים האלה? כי אני צריך להעביר את הזמן, ועם עצמי זה הכי מצחיק לי", הוא חוזר להתמקד בשאלה. "אני משתף אותך בזה, כי הראיון יכול היה להסתיים מזמן בשעמום וברדידות איומה אם אני הייתי בתפקיד המרֵצה, זה שמנסה לרצות. אבל זה המקצוע שלי. וחוץ מזה, צחוק זה גם דבר רציני".

עשר שנות שירות

כאשר בניין עיריית תל אביב נשקף מן החלון, קשה שלא להיזכר בתקופה הפוליטית בחייו של וילוז'ני. בסוף שנות ה80 התמודד השחקן התל-אביבי בבחירות העירוניות בראש רשימה שקיבלה בסופו של דבר מנדט אחד, ומצא עצמו במשך כמה שנים יושב בישיבות מועצת העיר. הוא היה אופוזיציה פעילה לראש העיר אז, שלמה להט, הפרופיל התקשורתי שלו זיכה את פועלו בגיבוי תקשורתי אינטנסיבי, ולאחר הפוגה קלה, ב1998, חזר להתמודד בבחירות העירוניות. הפעם זכה וילוז'ני בשני מנדטים, חזר לספסלי האופוזיציה במועצה ובתום הקדנציה הכריז על פרישה מן הפוליטיקה.

"זה בניין מדהים, זה הבסטיליה, צריך להפיל אותו", הוא אומר כשהוא מביט על בניין העירייה. "הדבר הזה צריך להיות מרכז לאמנים, או דיור לזוגות צעירים, את יודעת כמה חדרים יש שם? כל כך הרבה דברים אפשר לעשות בבניין הזה, חוץ ממה שעושים בו היום".

היחס שלו לפוליטיקה אמביוולנטי. "אצלנו אומרים, 'שנא את הרבנות ואהוב את המלאכה'. אהבתי את העבודה, אבל את הריבון, את הפוליטיקה, אני שונא", הוא מסביר. "נתתי עשר שנות שירות לקהילה. זה כמו להיוולד ולקבל עשר שנים בפנים. זה היה מרתק, כי הפוליטיקה זה כוח, זו עוצמה, זה שיא האמנות, אבל במובן הרע שלה. מעבר להתנסות האישית שהיא פנטסטית, ומעבר לזה שאתה יכול להזיז דברים קטנים ולעזור פה ושם, בגדול ­ רק שינוי השיטה יכול לעזור. חייבים להרוס הכל ולהתחיל מהתחלה. עד שלא יחליטו מה חשוב בעיר הזאת, מה תפקידו של התושב ומה תפקיד הריבון ­ יש פה בעיה".

הוא מותח ביקורת על הביורוקרטיה הכבדה ועל כוח האדם שהיא גוזלת ומזכיר את ניגודי האינטרסים הפנימיים והחיצוניים שפוגעים נואשות בתפקודה של העירייה. "זה הכל מנגנונים שצריך לפרק", הוא אומר. "אחת הסיבות שפרשתי היתה שהתחלתי להבין גם את מי שעובדים בצד השני. את הפקידים. כאיש ציבור אתה הרי לוקח אובייקט ­ נגיד כשרצתי למועצה בפעם הראשונה, רצתי עם חניה חינם לתושבי תל אביב. אבל אז, כשנכנסתי למועצה, השגתי קודם כל חניה חינם לעצמי, כי כחבר מועצה אתה מקבל את זה. וככה המצוקה מתחילה פתאום להיראות אחרת, ואתה מתחיל להבין את הצד השני. אז נכון, נעשות כאן עבודות תשתית שזה נפלא, והעיר מתפתחת, אבל בתחום החינוך, למשל, אין לעירייה בכלל כוח, ולא לדבר על הבעיה של הפליטים והעובדים הזרים. מרגישים שמשהו עובד פה לא נכון".

עיריית תל אביב. "זה בניין מדהים, זה הבסטיליה, צריך להפיל אותו"צילום: אביעד בר נס

אז יש סיכוי שתחזור לפוליטיקה?

"זה בדיוק כמו הסיכוי שאני אחזור לעשות סטנד-אפ", הוא צוחק.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ