בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לני קרביץ מוסיף צבע

הוא מככב ב"משחקי הרעב" ויש לו חברת עיצוב פנים. אבל לני קרביץ לא מזניח גם את המוסיקה ומספר כיצד השפיע צבע העור של הוריו על אלבומו האחרון

תגובות

מצחיק, אני חושב לעצמי: אתה מרכיב רשימת שאלות לאדם שידוע במורשת הבין-גזעית שלו וביצירת מוסיקה שמשתמשת בז'אנרים שחורים ולבנים כאחד, ומצפה לשיחה שתנוע הלוך ושוב על פני סדקי הגזענות באמריקה המודרנית, והשיחה אכן עוסקת בכך - הדבר הראשון שהוא מתייחס אליו הוא צבע העור שלך.

"בטח לא באת לכאן מאנגליה עם השיזוף הזה. נכון?" אומר לני קרביץ, ולוחץ את ידי בחיוך ידידותי. מאחר שהיום הוא יום התקשורת הבריטית בלוס אנג'לס, אני מניח שקרביץ בילה את הבוקר בשיחה עם שורה של עיתונאים לונדוניים מורעבי שמש שסובלים מיעפת, ולכן גוון השיזוף המקומי שלי באמצע החורף בלט יותר.

"מה?" אני אומר, ותוהה לרגע אם מדובר במהלך פתיחה מוזר בעניין גזע שנעשה בשובבות. אחר כך אני קולט. "אה, לא, אני חי כאן".

אנחנו מצחקקים ומתיישבים לדבר. קרביץ דק גזרה וגבוה, וכן, הוא נראה מצוין; הוא מדבר בשקט אך בגילוי לב וברצון. אנחנו נעים בלימבו מוזר בין אלבומו האחרון, "Black and White America", שיצא בשנה שעברה, לבין סרטו החדש, "משחקי הרעב", שאיש מאתנו טרם ראה. אני מחליט ש"משחקי הרעב" יכול לחכות, ולכן מזנק על שיר הנושא מהאלבום, חגיגה עליזה להפליא של הדרך שעבר המתח הבין-גזעי בחייו של קרביץ.

הוא נפתח בהצדעה לחלוציות של הוריו - בימים ההם הקשר ביניהם נחשב נמהר ואף מסוכן: נישואי תערובת ב-1963 - ושנה אחר כך לידתו של לני. אביו, סיי קרביץ, היה מפיק חדשות ברשת אן-בי-סי ומפיק תקליטי ג'ז, ואמו, רוקסי רוקר, היתה שחקנית וכתבת חדשות בטלוויזיה, שהשתתפה בהפקה הראשונה באמריקה של ההצגה "השחורים" של ז'אן ז'נה, ולימים שיחקה את אחד מבני הזוג המעורב הראשון בלהיט הטלוויזיה "משפחת ג'פרסון".

אני מזכיר לקרביץ סרט תעודה של רשת HBO על וירג'יניה נגד לאבינג, התביעה בעלת השם הקולע (מדינת וירג'יניה נגד האהבה) שנידונה בבית המשפט העליון באמריקה ושינתה את כל החוקים האוסרים נישואי תערובת ב-1967, כשקרביץ היה בן שלוש.

"כן, משפט מפורסם. הזוג לאבינג נעצרו משום שהיו נשואים, ונאמר להם לעזוב את המדינה או להישאר וללכת לבית הסוהר - ואחר כך להתגרש! כן, זה היה עניין גדול גם להורי. הם היו כמעט יחידים באותה תקופה. הם אומרים שלפעמים היו נתקלים בבעיה ברחוב, אפילו בניו יורק. ומה שתמיד בולט הוא באיזו אטיות הדברים האלה משתנים! היא מתחתנת עם אבי היהודי הלבן ב-1963, ועברו 12 שנה עד שהיא הצטרפה לצוות השחקנים של "משפחת ג'פרסון" ושיחקה אשה בזוג מעורב בדיוני - הזוג הראשון אי פעם שהופיע בפריים טיים באמריקה. ועברו עוד 35 שנה עד שנבחר נשיא שחור".

מעבר לגשר בשקיעה

ואז, בדיוק כמו בשיר שאנחנו דנים בו, וכמו שהוא עושה כמה פעמים במהלך שיחתנו, הוא מצביע על הצד החיובי שבכל זה. "אבל זה מדהים, לא? אגיד לך בכנות, אף פעם לא ציפיתי שאזכה לראות את זה בחיי. אני חושב על המשפחה שלי, ועל הדברים שהם עברו וכמה סבא שלי היה רוצה לראות את זה. סבא שלי היה שחקן גולף נלהב, ולפני שהוא מת, טייגר וודס היה לגביו הישג גדול. כי זה גבר שחור שפעם אפילו לא הרשו לו להיכנס למסלול גולף. הוא צמח במיאמי, אבל הוא מהבהאמס, ובא לארצות הברית בשנות ה-30, כשהיה בגיל ההתבגרות, כדי לעבוד. גם אני גרתי במיאמי איזו תקופה, וכשהוא חלה הזמנתי אותו לבוא ולגור אתי. כשהשמש היתה שוקעת הוא היה מביט אל המים ואומר, ‘לעזאזל, אני יושב כאן בבית של הנכד שלי במיאמי ביץ', ואני לא צריך להסתלק!' כי בימים ההם שחורים היו צריכים להיות מעבר לגשר בשקיעה, אחרת היה רע ומר".

בימים אלה הנכד של המהגר מהבהאמס הוא בעל חברת עיצוב משלו, שאחראית על עיצוב הפנים במלונות יוקרה במיאמי ובפלורידה. "אחד מהם הוא בניין בן 50 קומות בקי ביסקיין, שם אני עובד על כל עיצוב הפנים ועיצוב הנוף. יש שם הרבה השפעות מסגנון החיים המתוחכם בדרום אמריקה, כמו ריו דה ז'נרו או אקופולקו בימים ההם. ואני עובד גם במלון SLS, אני מעצב שם את הסוויטה הנשיאותית".

 

עיצוב ואופנה הם תחומי העניין הצדדיים העיקריים של קרביץ, והם משתלבים יפה עם תפקידו ב"משחקי הרעב", בתפקיד סינה, ה"סטייליסט" של הגיבורה שמגלמת ג'ניפר לורנס. "יש תחרות לחיים ולמוות, ותפקידו הוא לתכנן לה תלבושות ודימויים חזותיים כובשים. אנשים צופים בתחרות הטלוויזיונית הזאת בבית ויכולים לאהוב מתחרה זה או אחר, את המראה שלו, את הדימוי החזותי שלו. אם המתחרה שובר את הרגל, או שהוא צריך תחבושות, צופה כמוני אולי יתרום לו את הדברים שהוא זקוק להם. ולכן לדימוי החזותי יש חשיבות כי הוא יכול למשוך אנשים ולעורר אותם לעזור. היא אומרת, כשהיא פוגשת אותי בפעם הראשונה: ‘אתה כאן כדי לעזור לי להיראות יפה!' ואני מתקן אותה: ‘לא, אני כאן כדי לעזור לך להישאר בחיים'".

עוד כתבות בנושא: "משחקי הרעב" מוציא את התיאבון | רווח שיא ל"משחקי הרעב בסופשבוע הבכורה

לורנס כבר עבדה עם זואי, בתם של קרביץ וליסה בונה. "ג'ניפר היא הכיף האמיתי בסיפור. היא שיחקה ב'אקס-מן' עם בתי בלונדון, באולפני פיינווד. גרתי אז בפאריס והיא היתה מביאה את החברים שלה בסופי שבוע, וככה הכרתי את ג'ניפר, ופתאום אנחנו עובדים יחד באותו סרט".

הבית שלא נגמר

האלבום האחרון של קרביץ הוקלט בביתו המבודד שעל חוף הים בבהאמס, בכפר קטן שבו גדל סבו, שבו יש ללני "המון בני דודים וקרובי משפחה, ובלי שום שכנים מפורסמים. זה מקום מרגיע בשבילי, יש בכפר רק ארבע מאות איש".

אנחנו לא מדברים הרבה על המוסיקה של קרביץ (במקרים רבים אני שומע את מקורות ההשפעה המוסיקליים שלו יותר מאשר אותו עצמו), מעבר לכך שאני מציין השפעות מסוימות בשירים מסוימים - קצת קרטיס (מייפילד) כאן, קצת מרווין (גיי), כמה קישוטים בסגנון שאגי אוטיס, וכן הלאה. אנחנו מדברים על שאגי לרגע משום שאביו, ג'וני אוטיס, יווני-אמריקאי (שהחליט להתייחס לעצמו כאל שחור) מנצח ביג בנד בסגנון ריתם אנד בלוז, מת זה עתה.

אחר כך אנחנו חולקים זיכרונות מלאי חיבה על דון קורנליוס, מגיש תוכנית הטלוויזיה "Soul Train", שגם הוא מת לא מכבר, ועל ארץ הדמיון הזוהרת של האר-אנד-בי שהוא הציג למתבגרים אמריקאים בני כל הגזעים. קרביץ ואני בני אותו גיל, ואנחנו מתאבלים על מותן של תחנות FM משנות ה-70 שלא מתחו גבול מוסיקלי בין הגזעים ברשימות השידור שלהן, וצוחקים כשמתברר ששנינו רצינו להיות מייקל ג'קסון כשהיינו בני תשע. אבל אני לא ראיתי את חמישיית ג'קסון בהופעה חיה במדיסון סקוור גרדן, ולני ראה אותם ב-1971.

זה היה חלק זעיר מהרקע התרבותי היוצא דופן של קרביץ, שבין השאר שר במקהלת הבנים של קליפורניה בסימפוניה השלישית של מאהלר תחת שרביטו של זובין מהטה בלוס אנג'לס (משפחתו עברה לעיר ב-1975 לאחר שאמו הצטרפה ל"משפחת ג'פרסון"). הוא למד בבית הספר התיכון בוורלי הילס לצד סלאש (מ"גאנז אנד רוזס"), מריה מקי ("לון ג'אסטיס") וניקולס קייג'. בתקופה שבה המשפחה גרה בניו יורק הוא נחשף לתרבות עשירה, ובין השאר דיוק אלינגטון, שרה וון ומיילס דייוויס ביקרו בבית הוריו. בלוס אנג'לס הם התגוררו בבולדווין הילס ("בוורלי הילס השחורה - קראו לשכונה ‘הגטו המוזהב'", הוא צוחק), הוא מצא את עצמו בתוך שמנה וסלתה של אצולת הבידור השחורה.

"זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את הזוהר והעושר של חוג הסילון. אני זוכר שהאחוזה הראשונה שביקרתי בה היתה ביתו של (מפיק התקליטים, מייסד חברת מוטאון) ברי גורדי, כי למדתי בבית הספר עם בנו. לא העליתי על דעתי שאנשים חיים ככה - כביש שירות ארוך, חדר משחקים שיש בו כל מכונת פינבול וכל משחקי הוווידיאו האפשריים. והבית לא נגמר, סוויטות, וחדרים יוצאים מחדרים. הם היו משחקים פוקר בלילות, ג'רמיין ג'קסון, דיאנה רוס, סמוקי רובינסון, ואני פשוט נגנבתי מזה".

בשנים האלה אמו של לני נתנה לו עצה שהוא מוקיר עד היום. "היא רצתה שאדע מי אני בדיוק, כי המציאות היא שכשהמקורות שלך הם חצי-חצי, אתה לא שייך לצד אחד יותר מלצד אחר. היא אמרה, תתגאה בשני הצדדים, תכבד את שניהם, אבל אל תשכח שהחברה תראה בך רק שחור. זו היתה עצה טובה, אבל אני לא יודע כמה מתוכה הבנתי בגיל שש".

עניין הגזע עוד לא ממש מאחורינו, נכון?

"לא, ממש לא, אבל המסע בהחלט מעניין, לא? זה הולך ומשתפר מדור לדור. כשמרטין לותר קינג נשא את הנאום שלו, העניין היה שחורים ולבנים, אבל בסופו של דבר העניין הוא שכולנו נקבל זה את זה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו