בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תסריטאי "נער החידות ממומביי" חוזר להוליווד

התסריטאי זוכה האוסקר סיימון בופוי מספר על סרטו החדש "לדוג סלמון בתימן" ועל החשש הכי גדול בעבודה על החלק השני של "משחקי הרעב"

תגובות

כשהתסריטאי הבריטי זוכה האוסקר סיימון בוּפוֹי נכנס לחדר המלון המהודר בשדרה החמישית בניו יורק, שבו מתקיימים ראיונות לרגל סרטו החדש "לדוג סלמון בתימן", הוא פותח בהתנצלות עוד לפני שהוא מושיט את ידו ללחיצה: "אני מצטער שאני לא יפה כמו יואן או מקסים כמו אמילי", הוא אומר בחיוך, ומתייחס לכוכבי הסרט יואן מקגרגור ("טריינספוטינג", "בגינרס") ואמילי בלאנט ("השטן לובשת פראדה").

בופוי בן ה-45 אמנם לא ניחן במראה של כוכב הוליוודי, אבל אחרי תסריטים שקטפו אינספור פרסים וזכו להצלחה קופתית וביקורתית, ובהם "ללכת עד הסוף" (1997), "נער החידות ממומביי" (2008) ו"127 שעות" (2010), הוא נהפך לאחד השמות המוכרים ביותר בהוליווד. בהתחשב בעובדה שהפרויקטים הבאים שלו הם עיבוד לחלק השני בטרילוגיה רבת-המכר "משחקי הרעב" וכתיבה והפקה של סדרה לרשת הטלוויזיה HBO, מקומו בצמרת התסריטאים העסוקים ביותר בתעשייה מובטח.

בהוליווד כמו בהוליווד, ההצלחה של בופוי היא שילוב מנצח של מזל ושכל שבזכותו תסריט הביכורים שלו נהפך לאחד הסרטים הרווחיים ביותר בתולדות הקולנוע הבריטי. "ללכת עד הסוף", שהתבסס על תסריט שבופוי כתב בתחילת שנות ה-90, מגולל את סיפורם של שישה גברים מובטלים שנואשו מניסיונותיהם למצוא תעסוקה ומחליטים להעלות מופע חשפנות כדי לגייס כסף. למרות תקציב צנוע של 3.5 מיליון דולר, צוות שחקנים אנונימי יחסית והעובדה שהסרט טיפל באומץ בשורה של נושאים לא פשוטים לעיכול כמו אין-אונות, אבטלה והתאבדות, "ללכת עד הסוף" שווק כקומדיה ונהפך ללהיט ענק: הסרט גרף 250 מיליון דולר בקופות, היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר (ובהם פרס התסריט המקורי לבופוי) ושימש השראה למחזמר בברודווי ולשורה של סרטים שניסו לחקות את ההצלחה.

 

מאז המועמדות הראשונה שלו לאוסקר בופוי כבר הספיק לקטוף את הפסלון הזהוב על העיבוד שלו לרב המכר "נער החידות ממומביי" והיה מועמד פעם נוספת בשנה שעברה על התסריט המעובד ל"127 שעות", המבוסס על סיפורו האמיתי של מטייל שנאלץ לקטוע את ידו כדי להיחלץ מנקיק צר ומבודד.

אחרי שני שיתופי הפעולה הללו עם הבמאי דני בויל ("טריינספוטינג"), בופוי עבד השנה לראשונה עם עוד יוצר אירופי שפועל בתוך תעשיית הקולנוע ההוליוודית: לאסה הלסטרום השוודי שאחראי, בין השאר, ל"שוקולד" (2000), "תקנות בית השיכר" (1999) ו"מה עובר על גילברט?". שיתוף הפעולה בין השניים הוליד את "לדוג סלמון בתימן" שיעלה לאקרנים בארץ בעוד כשבועיים, שילוב ייחודי ומרענן בין קומדיה רומנטית, סאטירה פוליטית ואלגוריה על כוח הרצון האנושי.

"קשה מאוד להגדיר את הז'אנר של ‘לדוג סלמון בתימן'", בופוי אומר בראיון ל"גלריה", "בגלל זה התאהבתי ברומן של פול טורדיי (שיצא בעברית בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן ב-2008 - נ"א). אפשר לומר שזו קומדיה רומנטית אבל יהיה מדויק יותר לחשוב על הסרט כשילוב יוצא דופן בין רומנטיקה לסאטירה פוליטית. זה כמובן שילוב בעייתי מאוד כי בדרך כלל סאטירה הורגת את הרומנטיקה. ההומור הפוליטי הוא קר וציני יותר, וקשה לבנות מערכת יחסים אינטימית בין שתי דמויות שמתבטאות בציניות ולא חושפות את הרגשות שלהן".

למזלו של בופוי, הכימיה המפתיעה בין שני הכוכבים יוצרת אינספור דיאלוגים שנונים וסצינות משעשעות שבהן הרייט צטווד-טלבוט (בלאנט) מנסה לשכנע את מומחה הדיג ד"ר אלפרד ג'ונס (מקגרגור) לקחת חלק בפרויקט שאפתני וחסר סיכוי לכאורה להטיס עשרת-אלפים דגי סלמון מבריטניה לתימן ולקוות שכולם ישחו בכיוון הנכון בתוך מאגר מים מלאכותי שנבנה באמצע המדבר.

ספרהאם לורי

אמנם בתחילה ג'ונס הספקן מגדיר את הרעיון כשטות גמורה, אבל אחרי שהדוברת של ראש הממשלה הבריטי (קירסטין סקוט-תומאס) מתאהבת בפרויקט בתקווה לספק לבוחרים הפוטנציאליים קצת חדשות טובות מהמזרח התיכון, המדען הפסימי נגרר לתוך הרפתקה בלתי צפויה. העובדה שהשייח התימני (המגולם על ידי השחקן המצרי עמר וקד) שהגה את הרעיון הגרנדיוזי מוכן להכפיל את משכורתו של ג'ונס ולהקציב לפרויקט 50 מיליון פאונד משכנעת אותו להתפטר מעבודתו האפרורית ולבוא לעבוד לצד צטווד-טלבוט בתימן בניסיון להפוך את החלום למציאות.

בין המגוחך לגאוני

רומן הביכורים של טורדיי, שנהפך לרב-מכר בבריטניה ובעולם ב-2006, הוא כתב אשמה חמור נגד ממשלת בלייר והפוליטיקאים הבכירים שכיהנו בה. באמצעות אוסף שנון של תכתובות מיילים, יומנים והודעות טקסט טורדיי מצליח לגולל את סיפורו של פרויקט שנע בין המגוחך לגאוני, לצד עלילות משנה שעוסקות ביועץ התקשורת חסר המעצורים של רה"מ הבריטי ושל קבוצת טרוריסטים מוסלמים שמנסים לסכל את חזונו של השייח' כדי למנוע מהמערב דריסת רגל בתימן.

לדברי בופוי, אחת ההחלטות המשמעותיות שהוא קיבל במהלך העבודה על התסריט היתה להפוך את דמותו של יועץ התקשורת מגבר לאשה (בגילומה האנרגטי והמבריק של סקוט-תומאס). "הרגשתי ש'לדוג סלמון בתימן' הוא מעין מכתב שנאה לממשלת בלייר ושהדמות של יועץ התקשורת ברומן מבוססת באופן ברור על הפוליטיקאי הבריטי פיטר מנדלסון (שהוביל את המהפך התדמיתי של מפלגת הלייבור ל"מפלגת הלייבור החדשה" בבחירות של 1997 - נ"א). לדעתי סאטירה פוליטית מתיישנת מהר מאוד וידעתי שאם זה יהיה גבר הצופים הבריטיים יזהו אותו מיד עם מנדלסון. פחדתי מזיהוי פוליטי כל כך חד מימדי כי אני חושב שלסרט יש ממד אוניברסלי שעוסק בבעיות מורכבות יותר מעבר ליחסים בין מנדלסון לטוני בלייר".

ולמה החלטת לא לכלול בתסריט אזכור לעובדה שהטרוריסטים ברומן משתייכים לארגון אל-קעאידה?

"החלק המוקדש לעלילת המשנה של הניסיונות לסיכול התוכניות של השייח' היה הרבה יותר מפורט ברומן המקורי, אבל אני הרגשתי שבמקרה של הסרט זה מפריע להתפתחות העלילה. זה פשוט לא השתלב בצורה נכונה בתסריט. לפעמים אתה מתחיל לעבוד על פרויקט והתסריט עצמו מספר לך מה צריך להוריד, וזה היה המקרה".

אי–פי

אבל הבחירה שלך להותיר את הטרוריסטים כדמויות נטולות שם משכפלת את הדימוי הסטריאוטיפי של מוסלמים בקולנוע ההוליוודי: או שהם עשירים ומדברים אנגלית שיקספירית כמו השייח', או שהם רוצים לפוצץ דברים בלי סיבה. זה משהו שהטריד אותך כשעבדת על התסריט?

"אני חושב שזו שאלה מעניינת מאוד, ולכן קשה לי לענות עליה. כאמור, בחרתי להתמקד יותר במערכת היחסים בין שני הגיבורים, ובדמות של השייח', ולכן הזנחתי את עלילת המשנה של הטרוריסטים. אני חושב שכולנו הרגשנו שהקשר הרגשי בין ד"ר ג'ונס להרייט צריך לעמוד במרכז הסרט".

ולמה בחרתם לא לכלול כתוביות באנגלית בדיאלוג בין השייח' למתנגדיו שמתנהל בערבית?

"גם זו שאלה טובה", בופוי עונה ומחייך במבוכה. "אני באמת לא יודע. ראיתי כמה גרסאות שדווקא היו בהן כתוביות ורק השבוע ראיתי בפעם הראשונה את הגרסה האמריקאית וראיתי ששם אין כתוביות. אבל זה קטע קצר מאוד ואני חושב שאפשר להבין גם כך את עיקרי השיחה".

צילמתם את הסרט בתימן?

"לא. לצערנו אין אפשרות לצלם שם והסצינות שמתרחשות בתימן צולמו במרוקו".

דדליין נוקשה

בעוד שהייצוג של "תימן" ושל המוסלמים סובל מחשיבה סטריאוטיפית שאפיינה גם את התסריט הבעייתי של "נער החידות ממומביי", שהתרפק על האקזוטיות ההודית דרך עיניים מערביות, הרי המשחק המעולה של מקגרגור ובלאנט והבימוי המדויק והיצירתי של הלסטרום הופכים את "לדוג סלמון בתימן" לסרט מפתיע בנוף ההוליוודי הצחיח.

בחלק הראשון והמוצלח יותר של הסרט הלסטרום ובופוי עושים שימוש נרחב באמצעים ויזואליים שמהווים מחווה לטכניקת הכתיבה הייחודית של טורדיי, המתבססת על מיילים, הודעות טקסט ויומנים, ונמנעת מלספר סיפור דרך דיאלוגים. בהתאם, כשהדמויות קוראות או כותבות מייל, מרצדות על המסך שורות של טקסט בגדלים משתנים, וכשיועצת התקשורת האמביציוזית יתר על המידה של ראש הממשלה מנסה למכור לו את הפרויקט של השייח' היא עושה זאת בשורה של הודעות טקסט על מסך האייפון שלה. זה אולי נשמע מסורבל, אבל התוצאה מרמזת על כיוון אפשרי שבו סרטים עכשוויים שגיבוריהם מתקשרים בעיקר דרך המחשב עתידים לצעוד בו.

לדברי בופוי, אחד החששות העיקריים לקראת יציאת הסרט היה שהקהל יחשוב שמדובר בסרט תיעודי על אנשים שאוהבים לדוג סלמון בתימן. "איכשהו יש לי משיכה לשמות שהאולפנים שונאים ואנשי השיווק מקללים", הוא מודה בחיוך. "נתקלתי באותה בעיה כמעט עם כל הסרטים שעיבדתי. אף אחד לא הכיר את הביטוי ‘Full Monty' (שתורגם בארץ ל"ללכת עד הסוף" - נ"א). היו לנו אינספור קבוצות מיקוד שאמרו שהשם הזה לא ברור והסרט ייכשל. אבל אני באמת מאמין שאם אוהבים את הסרט בסוף אוהבים גם את השם. היה גם חשש עם ‘Slumdog Millionaire' ("נער החידות ממומביי") מפני שלא היינו בטוחים שכולם יודעים מה זה Slumdog. אבל אני חושב ש'לדוג סלמון בתימן' הוא סרט ייחודי שראוי לשם ייחודי, ומי שיאהב את הסרט יידע להעריך גם את השם".

 

לצד משיכה לשמות יוצאי דופן, בופוי מודה שהוא נהנה במיוחד לעבד רומנים מאתגרים שלא משתמשים בטכניקות כתיבה מסורתיות. לדבריו, "יש לי נטייה לבחור במיוחד רומנים שקשה לכאורה לעבד אותם למסך. אני חושש לעבד רומן של דיקנס או ג'יין אוסטן שקל מדי לדמיין איך אפשר להפוך אותם לסרט. אני מעדיף רומנים מאתגרים כמו ‘127 שעות' או ‘לדוג סלמון בתימן' שמותירים לי מקום להכניס את הקול והחזון שלי לתוך התסריט. אני גם מתעניין פחות בסיפורים שמשתייכים במובהק לז'אנר מסוים ומעדיף לערבב בין ז'אנרים שונים".

ואיך תתמודד עם המעריצים האדוקים של "משחקי הרעב", שעלולים להתרעם על הפרשנות שלך ליצירה של סוזן קולינס?

"זה הפחד הכי גדול שלי", הוא אומר וצוחק. "ממש קשה לי לישון בלילה מאז שהתחלתי לעבוד על ‘Catching Fire', החלק השני בסדרה. אני באמת חושב שזו משימה מאתגרת במיוחד, כי מעולם לא עיבדתי ספר שיש לו בסיס מעריצים נאמן וגדול כל כך. אבל אני עדיין מאמין שהדבר הגרוע ביותר שתסריט מעובד יכול לעשות זה להיות העתק נאמן של המקור. תסריט הוא לא התאום של הרומן, אלא אח או אחות שלו. חייבת להיות בו פרשנות מקורית מעבר לתרגום חזותי של הסיפור".

האם תהליך הכתיבה שלך כתסריטאי השתנה בעקבות ההצלחה והמעבר להוליווד? עכשיו, כשאתה עובד עם דדליין נוקשה, אתה משתמש בשיטות אחרות?

"אני חושב שהיום יש לי מספיק ניסיון כדי לקרוא ספר ולדעת בדיוק איך הוא ייראה על המסך ואיזה מסע הוא צריך לעבור כדי להיהפך ליצירה קולנועית. אני לא מאמין בחוקים או בשיטה מסוימת שיכולה לעבוד תמיד. כל פרויקט דורש שיטת עבודה חדשה".

אתה נמצא בקשר עם הסופרים בזמן העבודה על התסריט המעובד?

"גם זה משתנה לחלוטין מפרויקט לפרויקט. במקרה של ‘לדוג סלמון בתימן' דיברתי עם טורדיי לפני שהתחלתי לעבוד על הפרויקט אבל הוא לא היה מעורב בתהליך הכתיבה. סוזן קולינס, לעומת זאת, מעורבת מאוד בכל מה שקשור ל'משחקי הרעב' ולכן שיתוף הפעולה הדוק יותר".

ועד כמה מתערבים הבמאים בתסריטים שלך?

"גם זה תלוי בבמאי. במקרה של דני בויל הייתי יותר נוכח בסטים במהלך הצילומים, אבל באופן משונה הבנתי שככל שאתה תסריטאי מיומן יותר הנוכחות שלך על הסט היא שולית יותר. אם התסריט מספיק טוב, לא צריך אותך על הסט בכלל ואתה בדרך כלל סתם מפריע לתאורנים או למעצבי הסטים לעבוד. לקח לי כמעט שלוש שנים לעבד את ‘לדוג סלמון בתימן' לתסריט, אבל כמעט לא הגעתי לצילומים עצמם ולשמחתי לאסה (הלסטרום) לא נגע בתסריט ולא שינה אף מלה. אני חושבת שמאז ‘ללכת עד הסוף' צברתי הרבה יותר ביטחון בנוגע לתסריטים שלי".

 

אחרי ההצלחה המפתיעה של "ללכת עד הסוף" ב-1997, בופוי כתב עוד שלושה תסריטים מקוריים - "Among Giants" (1998), "The Darkest Light" (1999), ו"יסמין" (2004) - אבל בעשור האחרון הוא ביסס את מעמדו בעיקר כמי שניחן במגע זהב בכל הנוגע לתסריטים מעובדים. מבול הפרסים של "נער החידות" ו"127 שעות" סייע לו לזכות בפרויקט הנחשק והרווחי של עיבוד "משחקי הרעב", וכעת בופוי כבר חושב על הפרויקטים הבאים שלו, ובהם סדרת טלוויזיה המבוססת על הספר "Emergency Sex and Other Desperate Measures", המגולל את סיפוריהם של שלושה עובדי או"ם צעירים שנשלחו לקמבודיה ולארצות מתפתחות אחרות במהלך שנות ה-90.

מעבר לעיבוד, בופוי גם ישמש כמפיק בפועל של הסדרה לצד ראסל קרואו, והיא תשודר ברשת היוקרתית HBO. זוהי סדרת הטלוויזיה הראשונה שבופוי מעורב בה, אחרי שכבר כתב בעבר תסריטים ל"Burn Up" - דרמת טלוויזיה בת שני חלקים שעסקה בהתחממות הגלובלית ושודרה ב-2008 ברשת BBC, ולסרט הטלוויזיה דל-התקציב "This is not a Love Song" ששודר בבריטניה ב-2004 וקטף ביקורות משבחות.

בניגוד לשחקנים ושאר אנשי תעשייה, תסריטאים שעובדים בהוליווד יכולים לנהל קריירות מצליחות גם בלי להתגורר בלוס אנג'לס או לבלות חודשים ארוכים על הסט. בופוי, שחי עם אשתו הארכיאולוגית ג'יין ושני ילדיהם בבית רחב-ממדים על גדות נהר התמזה בדרום-מערב לונדון, מעולם לא חשב לעבור לארה"ב.

למרות שהוא כבר בקושי מגיע לסטים ולימי צילום, הוא מספר כי לעבודתו יש חסרונות אחרים, ובראשם אובדן היכולת ליהנות מקריאת ספרים. "כבר קשה לי לגשת לרומן בלי לחשוב מיד האם ניתן לעבד אותו", הוא אומר. "ולכן ניסיתי לעבור מספרות לשירה, אבל אז נתקלתי ביצירה המדהימה "Sharp Teeth" מ-2008 שמתארת בחרוזים קרב כנופיות אלים בלוס אנג'לס ועכשיו אני מעבד גם אותה לתסריט. מה שמעניין ביצירה הזו הוא שהדמויות הן בעלי חיים ולא בני אדם. דיברתי על זה לא מעט עם דני (בויל), אבל עדיין לא ברור מי יביים את זה ומתי".

יכול להיות שמדובר בתסריט הראשון שלך לסרט אנימציה?

"אני לא חושב. אני רוצה שזה יהיה סרט מפחיד. מדובר על כלבים וזאבים שאוכלים בני אדם, זה לא בדיוק סרט לילדים אלא משהו אפל וקשה יותר. אנימציה היא פתרון קל מדי במקרה הזה, ואף פעם לא האמנתי בפתרונות קלים". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו