שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השחקנית סילבי טסטו מספרת על סרטה הראשון כבמאית

אשה ש-15 שנה נמחקות מזכרונה עומדת במרכז "חיים של אשה אחרת". השחקנית והסופרת הצרפתייה מספרת למה ויתרה על התפקיד הראשי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

שחקנית הקולנוע הצרפתייה סילבי טסטו (Testud) אינה מוכרת במיוחד בישראל. רק מעטים מבין הסרטים הרבים שבהם הופיעה הופצו מסחרית בארץ. אלה כוללים את "פחד ורעדה" של אלן קורנו מ-2003, שבו גילמה אשה בלגית שגדלה ביפאן עד גיל חמש, חוזרת ליפאן עם חוזה לשנה לעבודה כמתורגמנית בחברה יפאנית גדולה, ונתקלת בקשיים להסתגל לעולם העסקים היפאני; ב"אדית פיאף - החיים בוורוד" של אוליבייה דאהן מ-2007 היא גילמה את חברתה הטובה ביותר של פיאף; וב"נקודת איסוף" של רוז בוש מ-2010, שתיאר את גירושם של יהודי צרפת ב-1942, היא גילמה אם למשפחה יהודית שנכללת במגורשים.

סרטים נוספים שלה, כגון "השבויה" מ-2000, שהתבסס על הספר החמישי של "בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט; "מחר אנחנו עוברים דירה" מ-2004 - שניהם בבימויה של שנטאל אקרמן; ו"סאגאן" מ-2008 בבימויה של דיאן קוריס, שבו גילמה את הסופרת פרנסואז סאגאן, הוקרנו בישראל בפסטיבלים שונים.

במולדתה, לעומת זאת, טסטו בת 41, מוכרת ומוערכת. ב-2000 היא זכתה בפרס סזאר בקטגוריית השחקנית המבטיחה ביותר, בזכות הופעתה בסרט "Les Blessures assassins" (המשרתות הרוצחות), שביים ז'אן-פייר דני, ותפקידה ב"פחד ורעדה" זיכה אותה בפרס הסזאר המוענק לשחקנית הטובה ביותר של השנה. היא זכתה בפרסים נוספים ובהם פרס הקולנוע האירופי המוענק לשחקנית הטובה ביותר בזכות הופעתה ב-2009 בסרט "לורד", שביימה ג'סיקה האוזנר.

סילבי טסטו

טסטו מוכרת ומוערכת גם כסופרת, שפירסמה עד כה מעין אוטוביוגרפיה ושמה "אין הרבה כוכבים הלילה", שמורכבת בעיקר מהרהוריה בנושאים שונים, ושלושה רומנים, שאחד מהם, "Gamines" (השובבות), עובד לסרט ב-2009 על ידי הבמאית אלאונור פושה. כעת היא מנסה את מזלה גם כבמאית. ב-1998 היא ביימה סרט קצר ששמו "אני רוצה לרדת" ועכשיו היא ביימה את סרטה העלילתי הארוך הראשון, "חיים של אשה אחרת", שיעלה השבוע על האקרנים בישראל, ומשום כך באה לארץ.

היא נולדה בליון ב-1971 לאם איטלקייה ולאב צרפתי, שנטש את משפחתו כשהיתה בת שנתיים ואין לה כל קשר עמו. היא למדה משחק בליון ואחר כך בפאריס ובתחילת שנות ה-90 החלה להופיע בסרטים בתפקידים קטנים. הצלחתה הגדולה הראשונה באה לה בגרמניה דווקא, כאשר היא כיכבה שם ב-1997 בסרט ושמו "מעבר לדממה", שביימה קרולין לינק. בסרט היא גילמה את בתם של הורים חרשים-אילמים, ולצורך הסרט למדה גרמנית, למדה את שפת הסימנים ואף לנגן בקלרינט. הופעתה בסרט זיכתה אותה בגרמניה בפרס השחקנית הטובה ביותר של השנה.

לטסטו יש שני ילדים: בן ושמו רובן שנולד ב-2005 ובת ששמה אסתר שנולדה ב-2011. טסטו מעולם לא חשפה את זהותו של אביהם.

חור שחור

שיחה עם סילבי טסטו היא חוויה נמרצת ואינטנסיבית. היא מדברת בהתלהבות, ומתברר שהיא חסרת סבלנות כבר לצאת מבית המלון שבו נפגשנו כדי לעשן. "אני מעשנת כמו קטר", היא אומרת. את סרטה הארוך הראשון ביססה טסטו על רומן של סופרת אחרת, פרדריק דגלט.

לדבריה, כמו מרבית הדברים שקרו לה בחייה, היא לא יזמה את הפרויקט אלא הפרויקט הגיע אליה והתפתח בהדרגה. שני מפיקים צעירים פנו אליה וביקשו ממנה לנסות לעבד את ספרה של דגלט לתסריט. טסטו קראה את הספר, הוקסמה ממנו והסכימה לנסות. תוך כדי העבודה על התסריט היא נעשתה כל כך מעורבת בפרויקט, שהחליטה לביים את הסרט בעצמה.

"זו היתה הפעם הראשונה שכתבתי תסריט לסרט ארוך, וכאשר אתה כותב תסריט לסרט אתה מעורב בכל פרט בו - בדמויות, בתפאורות, בתאורה, בזוויות הצילום, אפילו בבגדים, אתה רואה אותם מול עיניך, ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני כל כך מעורבת בסרט שאין סיבה שלא אביים אותו בעצמי, אף שהרעיון מילא אותי בפחד גדול. פחד מוות", היא מוסיפה.

הסרט החדש, "חייה של אשה אחרת", מציג את סיפורה של אשה ושמה מארי, שמתעוררת בוקר אחד בדירה מפוארת כש-15 השנים האחרונות של חייה מחוקות מזיכרונה. היא מוצאת את עצמה נשואה למחבר רומנים גראפיים ושמו פול והיא זוכרת את פגישתה הראשונית עמו ואת התאהבותה המיידית בו, 15 שנים קודם לכן. מארי גם מגלה שהיא אם לבן ושמו אדם, שהיא אינה זוכרת לא אותו ולא את לידתו. היא חייבת ללמוד את חייה מחדש. היא מגלה, בין השאר, שהיא אשת עסקים מצליחה, שעובדת בחברה ששייכת לאבי בעלה וגם שנישואיה לפול בצרות, ושהם על סף גירושים.

יותר מכל היא מגלה שהיא כנראה השתנתה מאוד ב-15 השנים שהיא אינה זוכרת, ונהפכה לאדם קר וקשוח, שאינו אהוד במיוחד על סביבתו. כאשר היא מתעוררת, בת 40, חור שחור של 15 שנים פעור בזיכרונה, והיא חוזרת להיות האשה שהיא היתה בגיל 25. האם תינתן לה ההזדמנות לתקן את הנזק שהיא כנראה גרמה לעצמה ולאחרים ב-15 השנים העלומות?

היה שלב בכתיבת התסריט שטסטו חשבה אולי לגלם את התפקיד הראשי בעצמה, אך לבסוף החליטה שהיא לא מתאימה, אף שהיא יהירה מספיק כדי להאמין שהיא שחקנית טובה דיה לגלם כל תפקיד. הוויתור על התפקיד, ששני המפיקים אמנם הציעו לה, פגע במידה מסוימת באגו שלה כשחקנית, אבל זו היתה בחירה נכונה מבחינתה. היו לה שתי סיבות: ראשית, למארי, כאשר היא מתעוררת בת 40, יש נוכחות עזה והיתה לה ההרגשה שאיש לא יאמין שהיא, סילבי טסטו עם המראה הנערי עדיין, נהפכה ב-15 השנים המחוקות לאשת עסקים קשוחה שעובדיה חוששים ממנה. ושנית, לכל אורך הכתיבה היא ראתה מול עיניה את פניה של השחקנית ז'ולייט בינוש.

בינוש, אומרת טסטו, היא פאם פאטאל בעלת נוכחות עצומה על המסך. וגם, כאשר בינוש מחייכת, היא נראית צעירה הרבה יותר מגילה האמיתי, והיה חשוב לה שבתפקיד הראשי תופיע שחקנית שיכולה לייצג בגרות ונעורים בעת ובעונה אחת. היתה לה ההרגשה שהיא כותבת את התסריט למען בינוש, ואם כותבים תפקיד לשחקן מסוים, לא מעבירים אותו למישהו אחר. היא החליטה שרק אם בינוש תסכים להופיע בסרט היא תביים אותו, ובינוש, למזלה הטוב, קראה את התסריט, והסכימה מיד.

הבחירה בשחקן ובבמאי הצרפתי מתייה קאסוביץ' לגלם את פול הפתיעה רבים, מספרת טסטו, כיוון שקאסוביץ' אינו נוהג לרוב לגלם דמויות עדינות ורומנטיות, אבל דווקא משום כך הוא נראה לה כבחירה הנכונה לתפקיד. גם הוא מפגין עדיין משהו נערי, ועם זאת הוא משדר תחושה עזה של סמכותיות. האם היא לא חששה מהעובדה שהיא עובדת עם שחקן שהוא גם במאי מוכשר והוא בעל ניסיון רב ממנה? לא, עונה טסטו, ומוסיפה שקאסוביץ' היה לה לעזר לעתים קרובות בזמן הצילומים, ולעתים קרובות אף החמיא לה על בחירותיה החזותיות.

מתייה קאסוביץ' (מימין) וז'ולייט בינוש ב"חיים של אשה אחרת". לכל אורך הכתיבה ראתה טסטו מול עיניה את פניה של בינוש

מה משך אותך דווקא לסיפור המסוים הזה?

"הממד הפנטסטי והכמעט חלומי שלו. ריתק אותי הרעיון ש-15 שנים מחייך יכולים כך סתם להיעלם פתאום, ואז מה? חשבתי מה היה קורה לו 15 שנים מחיי היו נעלמות; האם הייתי נהפכת לדף לבן, חלק וריק שאין סוף דברים יכולים להיכתב עליו? או להיפך, כל האפשרויות שעמדו בפני היו נעלמות. מבחינתי היה ברעיון הזה שמניע את העלילה משהו רומנטי מאוד אך גם מפחיד מעט. משהו שיש בו אפשרויות לדרמה אך גם אפשרויות קומיות; אחרי ככלות הכל, מרבית הסרטים שעסקו באיזושהי טרנספורמציה פנטסטית היו קומדיות, ועניינה אותי האפשרות, שמעניינת אותי גם בספרים שאני כותבת, לשלב בין הדרמטי לקומי.

"משכה אותי גם העובדה שהסיפור עוסק בשאלות של אחריות אישית. בספרה של דגלט, מארי שואלת את עצמה מה האשה שהיא היתה בגיל 25 היתה חושבת על האשה שהיא נהפכה להיות? זו השאלה שנדמית לי בבסיס הסיפור והיא הנחתה אותי לכל אורך הכתיבה של התסריט והבימוי של הסרט. לא יכולתי שלא לשאול את השאלה הזאת את עצמי, גם אם לא נעלמו 15 שנים מזכרוני.

"אחד השינויים המרכזיים שעשיתי בסרט הוא שבספרה של דגלט, מארי סובלת והיא במידה מרובה קורבן של הסובבים אותה. בסרטי רציתי שמארי תהיה אחראית לכל מה שקרה לה במשך 15 השנים האחרונות, לשינוי שחל בה וגרם בין השאר להרס נישואיה. העבודה על ‘חייה של אשה אחרת' גרמה לי לחשוב הרבה מאוד על חיי שלי".

האב נטש

נדמה לי שבספרות קל יותר מאשר בקולנוע לתאר מאורע פנטסטי שכזה. האם התמודדת עם השאלה הזאת?

"ודאי", עונה טסטו, "היו רבים ששאלו אותי מדוע אינני מספקת תשובה לשאלה כיצד נעלמו 15 השנים מזיכרונה של מארי; מדוע לא סיפקתי לאמנזיה שלה סיבה ריאליסטית כמו תאונת דרכים או איזושהי מחלה. גם מפיקי הסרט לחצו עלי קצת בנקודה הזאת, אבל סירבתי בתוקף. אמנם רואים את מארי הולכת לרופא כדי להבין מה קורה לה, אך הסרט אינו מספק תשובה לשאלה הזאת.

"לא מעניינת אותי הסיבה לשכחה של מארי. מעניין אותי מה עושים במקרה שכזה. אני מתייחסת לסיטואציה שמארי נקלעת אליה כמטאפורה. מטאפורה לרגע שבו אנחנו ניצבים מול עצמנו ובודקים למה נהפכנו.

"מעסיקה אותי העובדה שהזמן חולף במהירות כה גדולה ואין לנו את החופש לנהל את חיינו כפי שהיינו רוצים. איננו חיים לבד. אנו מוקפים באנשים שבהם דמותנו משתקפת, ומהבחינה הזאת השכחה של מארי שימשה בעבורי מטאפורה טובה לעובדה שמארי חייבת להכיר את מרבית האנשים סביבה מחדש. גם אלה שהיא הכירה בעבר השתנו, והיא חייבת להכיר אותם שוב, וכמו במקרה של אמה, שיש לה טינה גדולה כלפיה, לשנות את יחסה אליהם בזכות החוויה המשונה שהיא עוברת".

טסטו מצטטת בפני בצרפתית את האמירה הכלולה במחזהו של צ'כוב "השחף": ככל שחיים יותר כך מאבדים יותר; ואף שפעם האמירה הזאת הרתיעה אותה, כיום היא יודעת שזה נכון. "אנו חיים בחברה צרכנית, ואנו מונעים יותר מדי על ידי ההיגיון ופחות מדי על ידי הרגש", היא אומרת. מארי חייבת לגלות מחדש את יכולתה להביע רגש. היא חייבת להשתנות. האם היא תצליח בכך? זו השאלה שהסרט מציג".

עבדת עם כמה במאים חשובים, כולל הבמאי הפורטוגלי מנואל דה אוליברה, וב-2001 הופעת בסרטו "אני חוזר הביתה", שבו כיכבו מישל פיקולי, קתרין דנב וג'ון מלקוביץ'. עד כמה הבמאי חשוב לך בעבודתך כשחקנית?

"מאוד", היא עונה, ופניה מוארות כשהיא מדברת על התופעה ששמה מנואל דה אוליברה, שבסוף השנה הנוכחית ימלאו לו 104 שנים, והוא עדיין מביים סרטים בקצב, וגם כאשר היא מדברת על הבמאית שנטאל אקרמן.

דה אוליברה הוא חסר גיל, היא אומרת ומספרת שהיתה מתבוננת בו - אז הוא היה צעיר ב-11 שנים מכפי שהוא היום - ושואלת את עצמה איך מסבירים את התופעה הזאת. את אקרמן היא מתארת כגאון, שעושה את סרטיה בחופש מוחלט, אך גם כילדה נצחית, ומזה נובע קסמה. היא זקוקה לבמאי באופן מוחלט, היא אומרת כשהיא חוזרת לשאלתי, שיגן עליה, ידריך אותה ויעצב את הדמות שהיא מגלמת.

האם היית יכולה לככב בסרט שאת עצמך מביימת, כי אז לא יהיה לך אותו במאי שמגן, מדריך ומעצב אותך?

טסטו משיבה שמוקדם לה מדי לחשוב על כך, כי עדיין אין לה תוכניות לביים סרט נוסף, אף שהיא נהנתה מהחוויה של בימוי "חייה של אשה אחרת", ובוודאי לא לביים סרט שבו היא עצמה מככבת. היא מוסיפה שהיא התגברה לבסוף על הפחד שאחז בה לנוכח ההצעה לביים סרט. "אני חיה מיום ליום", היא אומרת, "וכך החלטתי גם לביים את הסרט, מיום ליום. כשחיים מיום ליום ועושים דברים מיום ליום מפחדים פחות", היא אומרת.

היא עובדת הרבה, ובין השאר הופיעה לאחרונה באנגליה בגרסה קולנועית של המותחן של דפנה די מורייה "השעיר לעזאזל", שביים צ'ארלס סטורידג', ומצטלמת בימים אלה לסרט ושמו "Je m'appelle Hmmm", שהוא סרט הביכורים של מייקל אמסלם, מעצב התפאורות קסאווייר פרוטה והמפיקה ומעצבת האופנה אנייס ב. "זה מרגש, לא?", היא שואלת כשידה כבר מגששת בתיקה אחר הסיגריה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ