בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"שישה מיליון ואחד": שואה בלי סנטימנטליות

סרטו התיעודי של דוד פישר עוסק בזיכרונות אביו מימי השואה ובוחן את שאלת ייצוגה הקולנועי. דווקא בזכות היובש שלו, התוצאה מרגשת מאוד

11תגובות

יש רגעים ב"שישה מיליון ואחד" שבהם כמה מגיבורי הסרט מנסים לעצור את דמעותיהם וגרונם נשנק; אך בכללותו, סרטו של דוד פישר הוא אחד הסרטים התיעודיים הפחות סנטימנטליים שעוסקים בזיכרון השואה שראיתי מעודי. זה סרט שיש בו מורכבות רגשית, אך הוא נעשה בפשטות. מפשטותו נובעת במידה מרובה הגינותו, שהופכת אותו לתוספת ראויה למצבור הסרטים התיעודיים שכבר הופקו במקומותינו ועוסקים בזיכרון השואה ובעמדתם של בני הדור השני לניצולים מול אותו זיכרון.

אנו מכירים כבר את בני משפחת פישר משני סרטים תיעודיים קודמים שביים דוד פישר ומסדרת טלוויזיה שיזם אחד מאחיו, רונאל פישר, שמופיע גם בסרט הנוכחי. ב"רשימת אהבה" תיאר פישר את ניסיונם של אחיו ואחותו לאתר את אחותם האבודה, שנעלמה מחייהם זמן קצר לאחר לידתה. ב"מוסטאר הלוך ושוב", שאותו יצר פישר כעבור יותר מעשור, הוא התמקד ביחסיו עם בנו יובל, שלומד בבי"ס תיכון בינלאומי בעיר מוסטאר שבבוסניה הרצגובינה.

 

ב-2005 יזם רונאל פישר את הסדרה "עשרת הדיברות", שכל אחד מפרקיה עסק באחת הדיברות בהקשר עכשווי ובכללותה היא שירטטה גם את דיוקנו המיוסר למדי של רונאל פישר עצמו. בסרטו החדש מתמקד דוד פישר בסיפורו של יוסף פישר, אבי המשפחה, ובהשפעה ההולכת ונמשכת שהיתה לסיפור הזה על ילדיו.

אחרי מות האב התגלה שבשנות חייו האחרונות, מבלי לגלות לאיש, כתב יוסף פישר את זיכרונותיו מהשנה שהוא שהה בשני מחנות ריכוז באוסטריה עילית, מחנות שמעולם לא נתקלתי בשמם: גוזן וגוזנקירכן. דוד פישר קרא את זיכרונותיו של אביו, ומשכנע שניים מאחיו, רונאל וגדעון, ואת אחותו, אסתי, לצאת למקום שבו אביהם בילה אותה שנה איומה.

היו אלה מחנות עבודה והשמדה, שבהם, בין השאר, יוסף פישר עבד במנהרות התת קרקעיות הארוכות מאוד שנחפרו באזור ושבהן הגרמנים בנו מטוסי קרב. אחד המרואיינים בסרט אומר שבממוצע, אסיר יהודי שרד בעבודה הזאת לא יותר משבוע, ואז הושמד.

אירית שימרת

העובדה שאבי משפחת פישר שרד היא בגדר נס, ואחד הנושאים שבהם ילדיו דנים בסרט הוא כיצד להתייחס לנס הזה: כהוכחה לגדולתו הרוחנית של אביהם, או כפי שרונאל פישר, שסירב לקרוא את הזיכרונות, טוען: הוכחה לכך שאביהם היה פשוט איש חזק מאוד, וכאשר הוא אומר זאת אנחנו מבינים שהוא מודע למורכבות העניין.

הדיון הזה הוא אחד מבין כמה המתקיימים בסרט שנוגעים בשאלה איזו השפעה היתה לסיפורו של יוסף פישר על ילדיו, ויתרה מזו, איזו השפעה נמשכת חייבת להיות לסיפור הזה עליהם. אחת התחושות החזקות ביותר שהסרט משדר, וכוחו נובע מכך, היא שהשאלות האלה אינן פתורות בנוגע לאף אחד מבני משפחת פישר שיצא למסע, כולל במאי הסרט, שהוא היוזם שלו אך גם במידה מרובה העד שלו, המתבונן מהצד באחיו ובאחותו.

מבין השלושה שדוד פישר שיכנע להצטרף אליו, רונאל ואסתי מביעים התנגדות למה שדוד פישר מנסה לעשות, והשינויים שחלים בתגובתם למה שהם חווים במהלך הסרט מעצבים במידה רבה את המסלול הדרמטי שהסרט עובר במשך 93 דקותיו. דוד פישר מנסה לספר בסרטו את סיפורו של אביו וגם לשרטט את המפה הנפשית של בני הדור השני לניצולים כפי שהם מיוצגים על ידיו ועל ידי שני אחיו ואחותו.

שתיקת הארכיון

זה יכול היה להיות עוד סרט מהסוג שכבר ראינו, שבו ניצולי שואה וצאצאיהם - או צאצאיהם של ניצולי שואה בלבד, אם הניצולים, כמו במקרה הנוכחי, אינם כבר - יוצאים למסע לאתרים שבהם התרחש הסיפור של הוריהם או לפעמים כבר הורי הוריהם (ואז הם מכונים בני הדור השלישי לניצולים).

רבים מהסרטים האלה סובלים מסנטימנטליות קלה מדי, שנעדרת, כאמור, מסרטו של פישר. יותר משפישר מבקש להצטרף לרשימת הסרטים הזאת, הוא מנסה לעסוק בתופעה הקולנועית שהיא מייצגת. כוחו של "שישה מיליון ואחד" נובע במידה רבה מהעובדה שיותר משהוא מצטרף לסרטים האלה, הוא מצטרף לקומץ הסרטים שהופקו בשנים האחרונות - ביניהם "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי - שמבקשים, בצד תיעוד פרק נוסף בסיפור השואה, לדון בשאלה מהי הדרך הנכונה, אם אמנם קיימת דרך שכזאת, לתעד את הסיפור הזה.

באחת הסצינות הטובות ביותר בסרט, שמתרחשת במכונית שבה ארבעת הגיבורים נוסעים אל המקום שאביהם שהה בו בזמן מלחמת העולם השנייה, תוקף רונאל פישר בשנינות האירונית האופיינית לו את הקלישאות שיוצאות מפיו של אחיו, גדעון, בתיאורו את ההשפעה שהיתה לשואה על אביהם. רונאל הוא מי שמתנגד בסרט בצורה החריפה ביותר למניפולטיביות הרגשית שנקשרת לעתים קרובות לאופן הדיון והתיעוד של זיכרון השואה, ואין זה מפתיע שהוא גם זה שנדמה שהחוויה משפיעה עליו באופן העמוק ביותר.

אירית שימרת

דמות מרשימה נוספת בסרט היא האחות, אסתי, שהתנגדותה לחוויה שהיא ואחיה עוברים מייצגת דרמה רגשית פרטית מורכבת. יש בסרט כמה סצינות מצוינות שמתעדות את השיחות שבני משפחת פישר מנהלים, בין השאר במנהרות שאביהם עבד בהן, ועל ספסל ביער הסמוך להן. סצינה מצוינת נוספת, מרגשת מאוד, מתרחשת בארצות הברית, ומתעדת את השיחה בין שני חיילים, מיקי דורסי ופט ווטרס, כיום צמד קשישים, שהיו הראשונים שהגיעו ב-1945 לגוזנקירכן וחוו ראשונים את הזוועה שמזיכרונה הם עדיין לא השתחררו. נראה שהם פגועים באופן ישיר יותר מבני הדור השני לניצולים, כפי שהם מוצגים בסרטו של פישר.

גם הם מביעים פליאה על כך שיוסף פישר, שקטעים רבים מזיכרונותיו מוקראים בפסקול של הסרט, שרד את החוויה, ומחמיאים לדוד פישר על כך שהוא בנו של ניצול שלמרות כל מה שעבר שיקם את חייו והקים משפחה. מעניין להתבונן בפניו החתומות למדי של במאי הסרט כשהדברים האלה נאמרים לו, והוא יודע שהסיפור הזה הרבה יותר מסובך מכפי שהוא עשוי להידמות למתבוננים מבחוץ, גם אם הם נושאים בתוכם זיכרון הנוגע לזוועה שאביהם חווה.

סצינות חזקות נוספות מתארות את המקומות שבהם אבי משפחת פישר היה כפי שהם היום. אחת מהן מתרחשת סמוך למחצבת האבן שעצורי המחנה בגוזן עבדו בה, ותושבי המקום, למרות התנגדותו של קומץ מהם, רוצים להרוס ולבנות במקומו פרויקט מגורים. סצינה נוספת, המופיעה בסרט כבדרך אגב, מתארת כיצד בגוזן, היכן שהיה המחנה, נבנתה שכונת מגורים, אך הקרמטוריום, שגופות היהודים נשרפו בו, עדיין ניצב שם בין הבניינים.

"שישה מיליון ואחד", המבוים בישירות דוקומנטרית שכמו מנסה להימנע מתחכום יתר, מכיוון שהנושא טעון מספיק, הוא תוספת ראויה לשיח הקולנועי שהתפתח בארץ על זיכרון השואה. זאת, מפני שהוא מעמיד במבחן את האופנים המסורתיים, שהם לעתים קרובות קיטשיים, סנטימנטליים ורומנטיים, שהתפתחו במקומותינו בכל הנוגע להנצחת אותו זיכרון.

העובדה שהסרט ניחן ביובש מסוים אינה אומרת שהוא אינו מצליח לרגש; ההיפך הוא הנכון. הכרתו של הסרט בריבוי האפשרויות להתמודד עם הזיכרון הזה, אפילו בתוך משפחה אחת, והכרתו בכך שרבות מהשאלות שהזיכרון הזה מעלה הן בלתי פתורות, ואולי בלתי ניתנות לפתרון חד משמעי - הן אלה שהופכות את סרטו של פישר, שיכול היה להיות עוד סרט בשורה ארוכה של סרטים על זיכרון השואה, ליצירה ייחודית, נבונה והגונה.

"שישה מיליון ואחד". תסריט ובימוי: דוד פישר; צילום: רונן מאיו, קלאודיו שטיינברג, רונן שכנר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו