בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך נהפכה רומי שניידר לשחקנית נערצת בלי אף סרט מופת

היופי המהפנט, הרומן עם אלן דלון, הפריצה בתפקיד הקיסרית סיסי, התאבדות הבעל ומותו המחריד של הבן. אורי קליין על השחקנית שניבאה את מותה

26תגובות

בכל פעם שאני מגיע בשנים האחרונות לפאריס או לברלין, ומבקר בחנויות הספרים הגדולות במחלקה לספרי קולנוע, אני מופתע לגלות עד כמה מתמקדת התצוגה שם בשתי כוכבות, שאחת מהן, אודרי הפבורן, מתה לפני 19 שנים ‏(והופיעה בסרטה האחרון ארבע שנים קודם לכן‏), ולמותה של השנייה, רומי שניידר, ימלאו 30 שנה ב–29 במאי. התצוגות גדושות בגלויות עם דיוקני הכוכבות האלה, בפוסטרים של סרטיהן הידועים, באלבומי תצלומים, בביוגרפיות על חייהן ועל משמעותן התרבותית ‏(ובכל ביקור אני מופתע לגלות שיצאו לאור עוד ספרים‏) ובמארזי די־וי־די של סרטיהן, שיוצאים במהדורות חדשות עם תוספות חדשות.


רשימה זו מוקדשת לשניידר, אך למרות חזותן השונה יש דמיון מסוים בין שתי הכוכבות האירופיות: שתיהן זכו להצלחה במדינה אחרת מזו שבה נולדו ‏(הפבורן נולדה בהולנד והיתה לכוכבת בארצות הברית; שניידר נולדה באוסטריה אך זכתה לעיקר הצלחתה בצרפת‏); הקריירה של שתיהן החלה כשהיו צעירות מאוד, וגם אם חייה של שניידר היו מלאי מהמורות יותר מאלה של הפבורן, וניתן אף להגדירם כטרגיים, ודמותה היתה גשמית יותר מזו של הפבורן - הרי שתיהן שידרו שבריריות ואפילו ייסורים נשיים, שהם אולי אחת הסיבות למעמדן כאיקונות גם אחרי מותן.


BOTTI/STILLS/GAMMA

עדות לנוכחותה הנמשכת של רומי שניידר בתודעה היא העובדה שב–22 בפברואר ננעלה בפאריס תערוכה שהוקדשה לה ולקריירה בת 30 השנים שלה. התערוכה התקיימה ב”אספאס לנדובסקי” הממוקם באזור בולון־בילאנקור שמחוץ לפאריס. שניידר היתה כוכבת הקולנוע השנייה שהמוזיאון הקדיש לה תערוכה; קדמה לה בריז’יט בארדו, אולי הסמל הקולנועי הנשי הגדול ביותר של העשורים האחרונים.


בקטלוג שהוקדש לרומי שניידר כתב אוצר התערוכה: “רק לעתים רחוקות היתה שחקנית כה יפה וכה מרגשת. רק לעתים רחוקות היתה כוכבת שכך בורכה על ידי האלים ושהגורל כל כך עינה אותה. רק לעתים רחוקות היתה אשה כה מוכשרת וכה מיוסרת”.


בגרמניה, בצרפת ובשאר מדינות אירופה זוכרים מאוד את רומי שניידר, שהיתה בת 43 במותה, אך לא בכל מקום זוכרים. ב–2002 ביים פרנסואה אוזון הצרפתי מותחן מוסיקלי משעשע ושמו “8 נשים”, שהיווה, בין השאר, מחווה לכוכבות הקולנוע הגדולות של צרפת - מדניאל דארייה הוותיקה ועד לקתרין דנב, איזבל אופר, פאני ארדן, עמנואל ביאר ואחרות. זה היה 20 שנים אחרי מותה של שניידר, ואוזון הקדיש לה בסרטו מחווה בצורת צילום בשחור לבן - רגע מרגש למי שגדל על סרטיה. צפיתי בסרטו של אוזון באולם הקרנות מחוץ לתל אביב, ובנסיעה חזרה דיברתי עם עמיתי לדרך, שהיו בני גילי או צעירים ממני במעט, על יופייה של המחווה הזאת. במכונית נכח גם צעיר בשנות ה–20, שהקשיב לשיחתנו ושאל: “מי זו רומי שניידר?”.


הבנתי את השאלה. הוא היה עולל כשרומי שניידר מתה, וסרטיה הרי אינם משודרים כאן תדיר, ובכל זאת משהו צבט לי בלב כשהוא הציב את השאלה בפשטות נוגעת ללב. “היא היתה אחת הכוכבות הגדולות, המוכשרות והיפות ביותר של הקולנוע האירופי בשנות ה–60 
וה–70”, היה כל מה שיכולנו לומר לו, וחשבנו איך אלילי הקולנוע של פעם נשמרים בזיכרונו של דור מסוים, בעוד לדורות הצעירים יותר כבר אין ממש גישה לזיכרון הזה.


מוות או התאבדות?


לא ביקרתי בתערוכה בפאריס שהוקדשה לרומי שניידר, אך עיון בכמה מהתצלומים שנכללו בה, ושניתן לצפות בהם באינטרנט, מגלה עד כמה קיצונית ומופלאה היתה הטרנספורמציה שהיא עברה, מנערה אוסטרית שדמתה לתפוח עסיסי - לאחת הנשים היפות ביותר על בד הקולנוע. שניידר היתה לכוכבת שאינה נשכחת, כי כמו הכוכבות הגדולות האחרות, כשהיא הופיעה על הבד, בעיקר בשנות בגרותה, אי אפשר היה להסיר ממנה את המבט. הפוטוגניות שהיא שידרה היתה ונותרה אחת התעלומות הגדולות בתולדות הצילום והקולנוע: מדוע לכוכבות מסוימות יש את זה ולאחרות אין?


ולכך נוספו גם אותה טרנספורמציה במראיה שהוזכרה, וגם סיפור חייה החוץ־קולנועי, סיפור על אשה שהיה לה הכל והיא איבדה הכל. הדמויות הקולנועיות שהיא גילמה ביותר מ–60 סרטים נמהלו בביוגרפיה שלה, שנעה בין הזוהר לעגום, וכל זה הפך אותה להרבה יותר מעוד כוכבת קולנוע. הפער בין חייה לבין מעמדה הקולנועי, כמו גם החיבור בין השניים, הם שהבטיחו לה מעמד של כוכבת יוצאת דופן. שאלתו של אותו נוסע צעיר במכונית עוררה את געגועי לרומי שניידר - ואין הרבה כוכבי קולנוע שאני מתגעגע אליהם. אודרי הפבורן, אגב, כן כלולה ברשימה המצומצמת הזאת. הכתבה הזאת היא ניסיוני להתמודד עם הגעגועים.


Jean-Pierre Bonnotte / Gamma Rapho

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

נסיבות מותה של רומי שניידר עדיין לוטות במסתורין מסוים. אחרי מותה, שהסעיר את צרפת כפי שרק מותם של סלבריטאים בודדים הסעיר, עברה השמועה שהיא התאבדה בעזרת שילוב של כדורים ואלכוהול. אבל אין הוכחה ודאית לכך. היה ידוע שהיא שותה יותר מדי, בעיקר אחרי מותו בתאונה של בנה בן ה–14, דויד, פחות משנה קודם לכן. אולם לא בוצעה נתיחה לאחר המוות בגופתה של שניידר, כך שמדובר בספקולציות בלבד.


מה שידוע הוא שבן זוגה באותה תקופה, המפיק לוראן פטאן, חזר לדירתם הפריסאית ומצא אותה מתה, רכונה על שולחן הכתיבה שלה, בקבוק יין אדום ניצב לפניה. היא היתה עסוקה בדיוק בכתיבת מכתב למגזין נשים צרפתי שבו ביקשה לבטל ראיון שנקבע לה. המשפט האחרון במכתב לא הושלם. דו”ח הפטירה קבע שהיא מתה מדום לב.


במעון של היטלר


רומי שניידר נולדה בווינה ב–23 בספטמבר 1938, שישה חודשים אחרי האנשלוס - סיפוח אוסטריה לגרמניה. שמה בהולדתה היה רוזמארי מגדלנה אלבאך. היא נולדה למשפחה של שחקנים: סבתה, רוזה אלבאך־רטי, היתה שחקנית תיאטרון וקולנוע באוסטריה; אביה היה השחקן וולף אלבאך־רטי, שהופיע בסרטו הראשון ב–1927 ובזמן הרייך השלישי כבר כיכב במספר רב של סרטים שהופקו בגרמניה, מרביתם קומדיות וסרטים מוסיקליים. הקריירה שלו דעכה אחרי המלחמה, אך הוא המשיך להופיע בתפקידים קטנים עד למותו ב–1967, כשהיה בן 60.


השחקנית הידועה מבין בני המשפחה היתה האם, מגדה שניידר, שנולדה בבוואריה ב–1909, למדה תיאטרון ושירה והיתה לבת חסותו של הבמאי ארנסט מארישקה, שב–1930 העניק לה את תפקידה הקולנועי הראשון. מגדה שניידר היתה לאחת מכוכבות הקולנוע הפופולריות ביותר בגרמניה של שנות ה–30 וה–40. ב–1937 היא נישאה לוולף אלבאך־רטי ונולדו להם שני ילדים: רומי, ב–1938, ושנתיים אחריה וולפגנג דיטר, שהיה למנתח.


Marcel Thomas / Collection Gerard Gagnepain

בזמן מלחמת העולם השנייה התגוררה משפחת אלבאך באלפים הבוואריים, לא רחוק ממעון הנופש של אדולף היטלר. מגדה שניידר התארחה כמה פעמים במעון הנופש הזה, שבעליו הכריז פעם כי היא כוכבת הקולנוע האהובה עליו.


מרבית סרטיה של מגדה שניידר נשכחו, אף שממשיכים לצאת לאור מארזי די־וי־די גם עם סרטיה. בתחילת הקריירה שלה היא עבדה עם כמה במאים טובים, כגון ג’ו מיי ואנאטול ליטבאק, שנמלטו מגרמניה לארצות הברית עם עליית הנאציזם. סרטה החשוב והזכור ביותר הוא “ליבליי” מ–1933, סיפור אהבה טראגי בין בתו של מוסיקאי לקצין צבא צעיר, שביים מקס אופולס על פי מחזה של ארתור שניצלר. לסרט הזה יהיה תפקיד חשוב, כמעט פטאלי, גם בקריירה של רומי שניידר.


לא זכור לי שרומי שניידר דיברה אי פעם על העובדה שאמה, בניגוד לכוכבות כמו מרלן דיטריך או הדי לאמאר, נשארה בגרמניה בזמן הרייך השלישי ושהקריירה שלה אף פרחה באותה תקופה. מעניין לציין, עם זאת, כי כשם שגרמנים רבים ראו בדיטריך בוגדת משום שעזבה את גרמניה ונרתמה למאבק בנאצים, כך תקפו מאוחר יותר גרמנים רבים את רומי שניידר על שנטשה את הקולנוע הגרמני, בו נהפכה לכוכבת, לטובת הקולנוע הצרפתי, שהציע לה סרטים מעניינים יותר ותנאים כספיים משובחים יותר.


שניידר ניסתה מדי פעם לחזור ולעשות סרטים בגרמניה, אך הניסיונות כשלו. אחד הסיפורים הידועים הוא על הבמאי ריינר ורנר פאסבינדר, שהציע לה ב–1979 את התפקיד הראשי בסרטו “נישואיה של מריה בראון” ‏(שמילאה לבסוף האנה שיגולה בהצלחה מרובה‏). אך השניים לא הסתדרו, ובראיון ידוע כינה פאסבינדר, שלא היה ידוע בעדינותו, את רומי שניידר “פרה גרמנית שמנה”.


המלכה בוקעת


הוריה של שניידר התגרשו ב–1945 ואמה נטלה חסות על הקריירה של בתה, יחד עם בעלה השני, המסעדן הנס הרברט בלאצשטיין, שרומי רמזה כי הוא ניצל אותה מינית. ב–1953 היא הופיעה בסרטה הראשון, “כשהסיגליות הלבנות יפרחו שוב”, מלודרמה מוסיקלית שזכתה להצלחה גדולה. מגדה שניידר גילמה בסרט, שביים האנס דפה, את אמה. רומי גילמה בו נערה שאינה יודעת את זהות אביה הביולוגי, שנטש את האם כאשר היתה בהריון. כעבור שנים חוזר לחייה האב, שנהפך בינתיים לזמר מצליח.


בשנתיים הבאות הופיעה שניידר בארבעה סרטים נוספים, לפני שפרצה במלוא כוחה לחזית הקולנוע הגרמני הפופולרי. הסרטים האלה כללו את “זיקוקין די נור”, סרט מוסיקלי על רקע עולם הקרקס ‏(שכלל את השיר “או מיין פאפא”, שנהפך מאוחר יותר ללהיט עולמי בביצועו באנגלית של אדי פישר, אחד מבעליה של אליזבת טיילור‏), וגרסה חדשה ועלובה ל”הצחוק האחרון”, יצירת המופת של פרידריך וילהלם מורנאו מ–1924, תקופת הראינוע הגרמני.


סימן לבאות היתה העובדה שב–1954 כיכבה שניידר בתפקיד המלכה ויקטוריה ב”נעוריה של מלכה”, שביים ארנסט מארשיקה, אותו מארישקה שהעניק לאמה של רומי את תפקידה הקולנועי הראשון.


ואז בא “סיסי”. הסרט שיצא לאקרנים ב–1955, שוב בבימויו של מארישקה, היה ללהיט ענק והניב שני סרטי המשך, האחד ב–1956 והשני ב–1957, שיחד תיארו את חייה של מי שהיתה הקיסרית אליזבת מאוסטריה וגם מלכת הונגריה, אשתו של הקיסר פרנץ יוזף ‏(מגדה שניידר, שמתה ב–1996, הופיעה בסרטים האלה בתפקיד מרכזי‏).


Jean-Pierre Bonnotte / GAMMA

הסרט הראשון והמצליח מבין השלושה - אף ששלושתם זכו להצלחה - תיאר את נעוריה של הקיסרית שכונתה סיסי, ואת הרומן שהתפתח בינה לבין הקיסר הצעיר, שאותו גילם השחקן הגרמני קרלהיינץ בוהם ‏(אגב, בוהם, שהיה לידיד קרוב של שניידר, הופיע מאוחר יותר בכמה סרטים של פאסבינדר והוא דווקא כן הסתדר אתו‏).


הסרט זכה להצלחה בינלאומית אדירה, בעיקר במדינות בהן היו צופים דוברי גרמנית, כולל בישראל. כאן הוא הוקרן שבועות ארוכים, בעיצומו של הוויכוח באם יש להקרין בארץ כבר בשנות ה–50 סרטים דוברי גרמנית. ואם עד ל”סיסי” הוויכוח סער, הרי בעקבות ההצלחה הקופתית הגדולה הזאת החלה נהירה בלתי פוסקת של סרטים פופולריים דוברי גרמנית אל בתי הקולנוע בישראל, כדי לספק את קהל היקים שהתגעגע לשמוע את שפת אמו בקולנוע.


רומי שניידר אמרה פעם שדמותה של סיסי נדבקה אליה כמו דייסת קוואקר, אך אין להכחיש את חשיבותה של הדמות בעיצוב הקריירה שלה וגם את הקווים המשותפים שהיו בין סיסי לשחקנית שגילמה אותה. הסרט הראשון בטרילוגיה תיאר עתיד רומנטי זוהר, אולם שני הסרטים הבאים כבר נגעו בטרגדיות שאפיינו את חייה של הקיסרית, שהתפרסמה בהתנהגותה הנון־קונפורמיסטית. אחרי התאבדותו של בנה, רודולף, יחד עם המאהבת שלו, בביתן הציד שלו במאיירלינג ‏(סיפור שאף הוא סיפק חומר לסרטים רבים‏) - פרשה הקיסרית מחייה הציבוריים וב–1898 היא נרצחה בידי מתנקש אנרכיסט.


ואם בסרטיה הראשונים נראתה רומי שניידר כבת איכרים מעט דשנה, הרי הופעתה ב”סיסי” החלה להבליט את הצד האלגנטי ואפילו המלכותי שלה.


מי התאהב ראשון


סרטיה הבאים כללו את “מונפטי” ‏(1957‏), סרט גרמני שהתבסס על מקור הונגרי והתרחש בצרפת: סיפור האהבה הטראגי הזה בוים על ידי הלמוט קויטנר, אחד הבמאים הגרמנים החשובים של התקופה, ושניידר כיכבה בו לצד הורסט בוכהולץ, שהיה אז הכוכב הצעיר הפופולרי ביותר בגרמניה ‏(וגם בפניו ניצבה קריירה בינלאומית, בסרטים כגון המערבון “שבעת המופלאים” של ג’ון סטרג’ס והקומדיה “אחת, שתיים, שלוש” של בילי ויילדר‏).


ב–1958 כיכבה שניידר בגרסה שנייה לסרט “נערות במדים” - שגרסתו הראשונה והנועזת לזמנה בוימה ב–1931 על ידי לאוניד סאגאן וקרל פרוליש. הגרסה השנייה, שבוימה על ידי גזה פון רדבאני, נחשבה לנועזת גם היא, כיוון ששניידר גילמה בה נערה הנשלחת לפנימייה ומתאהבת באחת המורות שלה. שתי הגרסאות הן יצירות מכוננות בתולדות הייצוג של הלסביות בקולנוע.


ב–1958 קיבלה שניידר הצעה לככב בצרפת בגרסה חדשה לסרט הנודע ביותר של אמה, “ליבליי”, שהפעם ייקרא “כריסטין”. לצדה, בתפקיד קצין הצבא שבו כריסטין מתאהבת, יופיע שחקן צעיר שזה יהיה סרטו השלישי ותפקידו הראשי הראשון. שמו - אלן דלון.


כחודש לאחר מותה של שניידר פירסם דלון בשבועון “פארי מאץ’” מאמר פרידה משניידר, שבו הוא תיאר את פגישתם הראשונה. באותה תקופה היתה שניידר מפורסמת יותר ממנו, ובמאמר מספר דלון, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים, איך חיכה לה בתחנת הרכבת שבה היתה אמורה להגיע מווינה, כשהוא אוחז בידיו זר פרחים שלא ידע איך להחזיק, אבל מפיקי הסרט פקדו עליו, כי ברגע ששניידר תופיע בפתח קרון הרכבת, עליו לגשת אליה ולהושיט לה את הזר.


“חיכיתי בתחנה כמו אידיוט מוקף בצלמים”, הוא כותב. “הגעת, התקרבתי, שאלת את אמך ‘מי זה הבחור הזה?’ והיא ענתה לך: ‘זה בוודאי אלן דלון, שיככב לצדך בסרט’. זו לא היתה אהבה ממבט ראשון. נסענו לווינה, שם הסרט צולם, ושם התאהבנו זה בזו כמטורפים. לעתים היינו שואלים את עצמנו מי התאהב במי ראשון, והיינו עונים שהתאהבנו זה בזו ביחד. אלוהים, כמה שהיינו צעירים וכמה שהיינו מאושרים”.


בהמשך מספר דלון שבתום ההסרטה הוא הציע לשניידר לעבור לגור אתו בפאריס והיא הסכימה. אולי אם הוא לא היה מציע לה לעבור לפאריס, כל מה שקרה לה לא היה קורה, הוא כותב. אולי הוא האשם.


“כריסטין”, שביים פייר גספאר־אואי, זכה להצלחה, ובת האצולה הקולנועית, שניידר, והפרחח, דלון, היו לזוג האוהבים הצעירים, היפים והזוהרים, שכל מהלך שלהם תועד על ידי התקשורת. הם היו ביחד חמש שנים, נשארו ידידים גם אחרי פרידתם ואף הופיעו יחד בשני סרטים נוספים: “הבריכה” של ז’אק דרה ב–1969 ו”ההתנקשות בטרוצקי” של ג’וזף לוסי ב–1972. דלון היה זה שאחרי מותה של שניידר דאג שארונו של בנה, שנהרג חודשים ספורים לפניה, יועבר ממקום קבורתו ויוטמן בסמוך לקברה של אמו.


קפקא ואורסון ולס


שניידר המשיכה לעבוד בצרפת ובגרמניה, והמהפך הבא בקריירה שלה חל כאשר אלן דלון הציג אותה בפני הבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי, שבסרטו הגדול “רוקו ואחיו” כיכב דלון ב–1960. ויסקונטי, שלא הסתיר מעולם את אהבתו לדלון, ביים את שניידר ודלון בתיאטרון בהפקה של מחזהו של ג’ון פורד מהמאה ה–17, “חבל שהיא זונה”. פרסומם של שני הכוכבים הפך את ההצגה, שהועלתה ב–1961, ללהיט.


בהמשך הציע ויסקונטי לשניידר את התפקיד הראשי ב”הג’וב”, אחד מארבעה סרטים במקבץ בשם “בוקצ’יו 70’”, שיצא לאקרנים ב–1962 ‏(שלושת הסרטים הקצרים הנוספים בוימו על ידי ויטוריו דה סיקה, פדריקו פליני ומריו מוניצ’לי, וכיכבו בהם בין השאר סופיה לורן ואניטה אקברג‏). סרטו של ויסקונטי הציג בפני הצופים רומי שניידר חדשה, אלגנטית ובוגרת יותר. היא גילמה אשה נשואה אמידה, שמחליטה לשנות את חייה אחרי שהיא מגלה שבעלה מבלה עם זונות. הופעתה ב”בוקצ’יו 70’” היתה הפתח לקריירה הבינלאומית שלה, שהוציאה אותה מגבולות צרפת וגרמניה לגיחות קצרות לאנגליה ואף להוליווד.


ב–1962 כיכבה שניידר לצדם של ז’אן לואי טרינטיניאן ואנרי סר ‏(שמוכר בעיקר כג’ים מ”ז’ול וג’ים” של פרנסואה טריפו‏) במלודרמת המתח המרתקת “הקרב על האי”, של הבמאי הצרפתי המוערך אלן קאבאלייה. באותה שנה קרא לה אורסון ולס לככב באחד התפקידים המרכזיים בגרסתו הקולנועית האקסצנטרית ל”המשפט” של פרנץ קפקא, שבה הופיעה שניידר לצדם של אנתוני פרקינס - שגילם את יוזף ק. - ז’אן מורו, אלזה מארטינלי, אקים טאמירוף ואורסון ולס עצמו.


אי-אף-פי

הסרט לא זכה להצלחה ביקורתית או כלכלית, כמו מרבית סרטיו המאוחרים של ולס, אך עצם העבודה עם ולס היוותה הכרה במעמדה של שניידר בנוף הקולנועי של שנות ה–60.


ב–1963 הופיעה שניידר בשתי הפקות דוברות אנגלית ועתירות כוכבים: הראשונה היתה “המנצחים”, הסרט היחיד שביים התסריטאי ‏(“בצהרי היום”‏) והמפיק ‏(“תותחי נברון”‏) קרל פורמן, והוא עקב אחר סיפורם של כמה חיילים ושל הנשים שהם פוגשים במלחמת העולם השנייה. בסרט, שהתקבל בקרירות ביקורתית, היוותה שניידר חלק מאנסמבל מרשים של שחקנים שכלל את אלברט פיני, ג’ורג’ פפארד, מלינה מרקורי, ז’אן מורו, אלקה זומר, איליי ואלאך ופיטר פונדה.


באותה שנה היא כיכבה גם ב”הקרדינל” של אוטו פרמינג’ר, בתפקיד אהובתו של גיבור הסרט, המייעד את עצמו לכמורה. בניגוד ל”המנצחים”, שהיה סרט לקוי ביותר, “הקרדינל” הוא יצירה בעלת עומק מרשים - אך גם הוא נכשל ביקורתית וכלכלית.


ב–1964 החלה שניידר בצילומי “הגיהנום” של הבמאי הצרפתי אנרי־ז’ורז’ קלוזו, שעסק בנישואים הנהרסים בגלל קנאה חולנית של הבעל. אך צילומי הסרט לא הושלמו בגלל מצבו הנפשי של קלוזו, שהתבטא בין השאר בהתעללותו בכוכב הסרט, השחקן סרז’ רז’יאני, שנטש את ההפקה, ובתקציב שתפח ללא גבולות. לפני שלוש שנים, ב–2009, יצא לאקרנים סרט תיעודי שביימו סרז’ ברומברג ורוקסנדרה מדראה, המציג את סיפורו של הסרט ההוא וכולל את החומר שקלוזו הספיק לצלם לפני שהתמוטט גופנית ונפשית.


אותו סרט תיעודי מנציח את תחושת ההחמצה שליוותה את עשיית “הגיהנום”, ושניידר נראית בו במלוא פארה. קלוזו התכוון כנראה ליצור מלודרמה ניסיונית ‏(ב–1994 יצר הבמאי הצרפתי קלוד שברול סרט על פי תסריטו של קלוזו, עם עמנואל ביאר ופרנסואה קלוזה בתפקידים הראשיים; שברול, אגב, היה היחיד מבין במאי הגל החדש הצרפתי שביים סרט עם שניידר: היה זה המותחן הבארוקי באופיו “תמימים עם ידיים מלוכלכות” מ–1975, שבו היא גילמה אשה המתכננת את רצח בעלה, שאותו גילם בראוותנות אופיינית רוד סטייגר האמריקאי‏).

למרות כישלונם של “המנצחים” ו”הקרדינל”, שניידר נשארה מחוץ לגבולות אירופה ובשנתיים הבאות כיכבה בשתי קומדיות, האחת בהוליווד והשנייה באנגליה. הקומדיה ההוליוודית מ–1964, שאותה ביים דייוויד סוויפט, היתה “השכן הטוב סם”, ובה גילמה שניידר גרושה שכדי לזכות בירושה ענקית צריכה שהשכן שלה ‏(ג’ק למון‏) יתחזה לבעלה. התוצאה היתה מביכה למדי. 


הקומדיה הבריטית היתה מוצלחת יותר וגם לה היו מקורות אמריקאיים: היה זה הסרט “מה חדש חתלתולה” של קלייב דונר, שהתבסס על התסריט הקולנועי הראשון שכתב וודי אלן, שגם הופיע בסרט. הפעם היה מדובר בקומדיית מצבים מטורפת שביקשה להנציח את רוחה המינית המשתחררת של התקופה, ושניידר ייצגה בה אי של שפיות נשית. הסרט זכה להצלחה, בין השאר בזכות שיר הנושא שביצע טום ג’ונס, ובזכות ההופעה של כמה מכוכביו, ובראשם פיטר אוטול, פיטר סלרס, שגילם פסיכיאטר מטורף, ואלן, שכבר בסרט הזה גילם גבר שצרותיו עם נשים משתלטות על חייו.


ב–1966, בגיל 28, נישאה שניידר לבמאי והשחקן הגרמני־היהודי הארי מאיין, שהיה מבוגר ממנה ב–14 שנים. בנם דויד נולד באותה שנה. השניים התגרשו ב–1975 ומאיין התאבד ב–1979, שנתיים לפני מותו של בנו, שנהרג כאשר נפל על שיפוד של גדר מברזל.


בשנה שבה נישאה למאיין כיכבה שניידר ב”עשר וחצי בערב של קיץ”, סרטו הביזארי של הבמאי ז’ול דאסין, שגלה מאמריקה בעקבות רדיפות המקרתיזם, המבוסס על רומן מאת מרגריט דיראס. לצדה כיכבו פיטר פינץ’ ומלינה מרקורי, שהיתה אשתו של דאסין.


ב–1970 החל שיתוף הפעולה הפורה ביותר בין שניידר לבמאי צרפתי - היה זה קלוד סוטה, שבחמישה מסרטיו היא הופיעה בין השנים 1970 ל–1978. שיתוף הפעולה הראשון היה במלודרמה המצליחה “כאלה הם החיים”, שהציג את סיפורו של מהנדס ‏(מישל פיקולי‏), שבזמן גסיסתו כתוצאה מתאונת דרכים הוא משחזר את חייו הרומנטיים עם אשתו ‏(לאה מאסארי‏) ועם המאהבת שלו ‏(שניידר‏). הבימוי הנבון והמיומן של סוטה ‏(שבשנות ה–90, קודם למותו ב–2000, ביים את הסרטים המצוינים “לב בחורף” ו”נלי ומר ארנו”‏) העניק לחומר המלודרמטי נפח עדין ומרגש.


ב–1971 ביים סוטה את שניידר ופיקולי במלודרמת הפשע הרומנטית “מקס וסוחרי הגרוטאות” ‏(שקיבל בישראל את השם “השוטר והיצאנית”‏), וב–1972 הוא ביים את הקומדיה רבת החן “סזאר ורוזאלי”, שבה ניהלה שניידר מנאז’־א־טרואה עם איב מונטאן וסמי פריי. ב–1978 היא זכתה בפרס הסזאר השני שלה על תפקיד לא זוהר בעליל בסרטו של סוטה “סיפור פשוט”. כאן גילמה שניידר גרושה בת 38 שמחליטה להיפרד מהמאהב שלה ‏(קלוד בראסר‏), להפיל את התינוק שהיא נושאת ולחזור לחיים של שגרה אפורה עם בעלה ‏(ברונו קרמר‏).


בסזאר הראשון זכתה שניידר שנתיים קודם לכן, בעבור אחד מסרטיה הנועזים ביותר: “חשיבותה של אהבה” של הבמאי הפולני אנדז’יי זולאבסקי, שעסק בקשר בין מיניות לאובססיה ובו היא גילמה כוכבת של סרטי פורנו, שנקלעת למבוך רומנטי בין צלם ‏(פביו טסטי‏), שרוצה לגאול אותה מחייה המקצועיים, לבעלה ‏(ז’אק דיטרון‏), שכלפיו היא מרגישה מחויבות מוסרית. זה היה סרט בעל עוצמה ושניידר עשתה בו את אחד מתפקידיה הטובים ביותר, וזיכתה את הצופים בתחושה שהיא חושפת את נשמתה ומשתחררת מכל העכבות. בתפקידיה הטובים ביותר, זו התחושה ששניידר העניקה לצופיה.


גטי אימג'ס

ב–1975 היא נישאה למזכיר שלה, דניאל ביאזיני. הם נפרדו ב–1981. בתם, שרה, שנולדה ב–1977, היא היום שחקנית שכבר הופיעה בכמה סרטים. ב–1972 חזרה שניידר לגלם את הקיסרית אליזבת, הלא היא סיסי, ב”לודוויג” - הסרט שאיחד אותה פעם נוספת עם הבמאי לוקינו ויסקונטי. תפקידה הפעם היה כמעט של שחקנית אורחת, לצדם של הלמוט ברגר שגילם את מלך בוואריה, טרוור האוורד שגילם את המלחין ריכרד ואגנר וסילבנה מנגאנו שגילמה את קוסימה אשתו. “לודוויג”, שהציג את גיבורו על כל סטיותיו האובססיביות, קוצץ באכזריות על ידי מפיקיו כאשר יצא לאקרנים, ורק כאשר התגלה ושוחזר עותק מלא שלו, התברר עד כמה היצירה עשירה ומרתקת.


עוברת אורח


ובלי זווית ישראלית אי אפשר כנראה, וגם לסיפורה של רומי שניידר יש זווית כזאת, שלא הביאה לה ולנו כבוד רב. ב–1971 היא נבחרה לגלם את נירה בסרטו של אורי זוהר “בלומפילד” - שהציג את סיפורו של כוכב כדורגל דועך בשם איתן. זוהר פרש מהפרויקט ומלאכת הבימוי הועברה לשחקן הבריטי ריצ’רד האריס, שגם גילם בסרט את איתן. התוצאה, שקיבלה את השם “The Hero”, כמעט לא הופצה בבתי קולנוע וגם בישראל היא חלפה מבלי להותיר חותם.


בסרט השתתפה נבחרת של שחקנים ישראלים, ובהם יוסי ידין, שרגא פרידמן, אביבה מרקס, יוסי גרבר, גדעון שמר, ראובן בר יותם ונתן כוגן. לא צפיתי בו מאז שהוקרן לראשונה וזיכרונותי ממנו עמומים מאוד, אבל אולי כדאי לתת לו הזדמנות נוספת.


בשנותיה האחרונות הופיעה שניידר במגוון סרטים, לא כולם מוצלחים או מצליחים. במרביתם היא גילמה נשים חזקות, ויופייה, שהלך ובגר ובשל, סייע לה. רבים מסרטיה אלה התרחשו בעבר - לא זה הרחוק של סיסי, אלא של המאה ה–20 המיוסרת. כך למשל “הרכבת” של פייר גראנייה־דפר, על פי ספר מאת ז’ורז’ סימנון, שבו גילמה שניידר יהודיה צרפתייה הנמלטת מהגרמנים שפלשו לארצה בעזרת גבר ‏(ז’אן לואי טרינטיניאן‏) שהיא פוגשת ברכבת.


“הבנקאית” של פרנסיס ז’ירו מ–1980, שהתבסס על סיפור אמיתי על אשה שניצלה את הממסד הכלכלי והפוליטי למטרות אלטרואיסטיות, זיכה את שניידר שוב בהצלחה, ו”חקירה לילית”, מותחנו של קלוד מילר מ–1981, היה להיט נוסף, שעלילתו התמקדה במשחק החתול והעכבר בין מפקח משטרה ‏(לינו ונטורה‏) לחשוד בפשע ‏(מישל סרו‏), משחק שבו שימשה רומי שניידר כאשת המסתורין. היה זה סרטה הלפני אחרון.


Jean-Pierre Bonnotte / Gamma

סרטה האחרון, “עוברת אורח בסן־סוסי”, שביים ז’אק רופיו ב–1982, זכה להצלחה אף הוא. זו היתה מלודרמה שחיברה את ההווה של צרפת עם עברה במלחמת העולם השנייה, ובה גילמה שניידר תפקיד כפול: את אשתו הצעירה של תעשיין אמיד ‏(מישל פיקולי‏) ופליטה מגרמניה בזמן המלחמה.


במאמר הפרידה שלו מספר אלן דלון ששניידר אמרה לו פעם: “בחיים אני לא יודעת לעשות כלום. בקולנוע אני יודעת לעשות הכל”. ככל שאתה נעשה שחקן גדול יותר, אומר דלון, כך אתה יותר מתקשה לחיות. זרים לא יבינו זאת, הוא מוסיף. הוא מתאר את השעות שבילה בביתה אחרי מותה, כשגופתה היתה עדיין בבית, עטויה בטוניקה ארוכה בצבעי אדום ושחור. במאמרו הוא מספר שלוראן פטאן, שגילה את גופתה, סיפר לו שכמה ימים לפני מותה היא אמרה לו שהיא מרגישה שהגיעה לסופה של המנהרה.


הוא סיפר לו גם שמדי ערב, מאז מותו של בנה, לפני שהם הלכו לישון, היא ביקשה להישאר לבד בסלון דירתם כדי “לשמוע קצת מוסיקה עם דויד”. עד למותו של בנה, מספר דלון, עבודתה כשחקנית תמיד פיצתה אותה על מכאובי חייה. מאז כבר לא. מה הפלא שהיא הגיעה לסוף המנהרה של חייה?


“היה לך הכל”, כותב דלון. “היית יפה, עשירה, מוכשרת. מה היה חסר לך? מעט שקט, מעט אושר”. כן, זהו טקסט סנטימנטלי, אך באיזשהו מקום הוא תואם את סיפור חייה של רומי שניידר, שגם 30 שנים אחרי שמתה בלי להותיר אחריה אפילו יצירת מופת אחת - אף שכיכבה בכמה סרטים טובים - לא נשכחה, לפחות לא בשתי המדינות, גרמניה וצרפת, שבהן התאחדו חייה והקריירה שלה. ייסוריה הם אלה שאולי מותירים אותה חיה בזיכרון, אבל יותר מכך אלה פניה - שהיה בהם אותו שילוב בין חשיפה להסתרה, המאפיין כוכבות קולנוע גדולות. מבעד לווילון הכהה שירד על חייה לפני כמעט שלושה עשורים היא עדיין נגלית בפנינו, ואפשר להתגעגע אליה ללא בושה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו