שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לא רק גרסת ג'יימס קמרון: סרטים על טביעת הטיטאניק

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

ב‑15 באפריל ימלאו מאה שנים לטביעתה של אניית הנוסעים "טיטניק", שהיתה בדרכה מסאות'המפטון שבאנגליה לניו יורק. על סיפונה היו 2,228 נוסעים שמתוכם 1,523 נעלמו במצולות. לרגל האירוע, וכמובן שלא רק כדי לציין את המועד ההיסטורי אלא בעיקר מסיבות כלכליות, חוזר בסוף השבוע הנוכחי לאקרנים ברחבי העולם, כולל ישראל, "טיטניק", סרטו של ג'יימס קמרון מ‑1997 שניצב במקום השני ברשימת הסרטים הרווחיים ביותר בתולדות הקולנוע, הפעם בגרסת תלת ממד. מעניין אם רווחי ההקרנה החוזרת של סרטו של קמרון יצליחו לגרום ל"טיטניק" לעקוף את "אווטאר", הסרט הניצב בראש רשימת הסרטים הרווחיים ביותר בכל הזמנים, ואף הוא סרט של ג'יימס קמרון.

מובן שזה לא יהיה האירוע היחיד שיציין מאה שנים לאסון: ישודרו סרטים תיעודיים שעוסקים באירוע ובתוצאותיו; יתקיימו תערוכות ואף ייערך בלונדון ב‑10 באפריל קונצרט שבו תבצע התזמורת הפילהרמונית המלכותית יצירה ושמה "רקוויאם טיטניק", שהלחינו רובין גיב, חבר בלהקת ה"בי-ג'יז", ובנו אר-ג'יי גיב. מסקרנת במיוחד סדרת טלוויזיה בריטית בת ארבעה פרקים שעוסקת בטביעתה של הטיטניק, והיא נכתבה על ידי ג'וליאן פלואז, המגלה בנושא עניין מיוחד ורואה בטביעה ­ כמו יוצרים אחרים שעסקו בכך ­ אירוע מכונן בתולדות המאה הקודמת.

"טיטאניק" של קמרון. מה תתרום גרסת התלת ממד החדשה?צילום: אי-פי

עלילת סדרת הטלוויזיה "דאונטון אבי" שכתב פלואז, ששידורה החל ב‑2010 והיא זכתה כבר במספר רב של פרסים, מציגה את סיפורה של משפחה בריטית אריסטוקרטית, שגורלה משתנה כתוצאה מטביעתם של כמה מקרובי משפחתה באסון ה"טיטניק". אם נתעלם מהמלחמות שאירעו במהלך המאה ה‑20 ­ שתי מלחמות העולם, מלחמת וייטנאם ומלחמת המפרץ ואף המלחמה הקרה ­ ונתרכז אך ורק באירועים שהתרחשו ביום מסוים, הרי טביעת הטיטניק היא האירוע שזכה למרב הייצוגים על בד הקולנוע ועל מרקע הטלוויזיה ­ אף יותר מההתנקשות בנשיא קנדי ב‑22 בנובמבר 1963, שאמנם הידהדה בסרטים רבים אך פחות סרטים התייחסו אליה ישירות. מעניין, אגב, אם בעוד 89 שנים, כאשר יצוינו מאה שנים לאירועי ה‑11 בספטמבר 2001, יהיה זה האירוע מהמאה ה‑21 שזכה למרב הייצוגים בקולנוע ובטלוויזיה.

אך מי יודע מה יקרה מעכשיו ועד אז. ברשימה הזאת אתרכז בארבעה סרטים מרכזיים שעוסקים באירוע הזה, ששלושה מהם ראיתי שוב ­ ואחד מהם לראשונה. אלה הם "טיטניק" של ג'יימס קמרון, "טיטניק" של ג'ין נגולסקו מ‑1953, "A Night to Remember" של רוי וורד בייקר מ‑1958, והסרט שראיתי כעת לראשונה, "טיטניק", שהופק בגרמניה ב‑1943, כלומר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, וחתום עליו הבמאי הרברט סלפין, שבשלב מסוים, אותו אפרט בהמשך, סולק מההפקה והוחלף בבמאי ורנר קלינגלר, ששמו אינו מופיע בכותרות הסרט.

בלי פאניקה בסירה

היו גם סרטים רבים נוספים, שאת מרביתם לא ראיתי, ואזכיר כמה מהם. כבר ב‑1912 הופק בגרמניה סרט בן 40 דקות (ארוך יחסית לאותה תקופה קולנועית), בשם "בלילה וקרח", שביים הבמאי יליד רומניה מימה מיסו. ב‑1929 ביים הגרמני אוואלד אנדרה דיפון סרט בשם "אטלנטיק", שעסק בטביעתה של הטיטניק, וכנהוג לעתים קרובות בימי הראינוע, הסרט צולם בשלוש גרסאות שונות עם שחקנים ממוצאים שונים (מתוך כוונה לתרום להצלחת הסרטים גם מחוץ למדינה). שתי הגרסאות הנוספות, האחת עם שחקנים המוכרים לקהל אנגלוסקסי והשנייה שיועדה לקהל הצרפתי, נקראו "אטלנטיס".

אציין עוד שלושה סרטים שהתייחסו לאסון הטיטניק. ב‑1980 הופק בארצות הברית מותחן מטופש למדי בשם "Raise the Titanic", שביים ג'רי ג'יימסון והוא תיאר, בעיצומה של המלחמה הקרה, כיצד האמריקאים והרוסים מתחרים זה בזה בהעלאת הטיטניק מהמצולות משום שלכאורה נמצא בה איזשהו מינראל נדיר. אוסף של שחקנים טובים ובהם ג'ייסון רובארדס, אלק גינס ואן ארצ'ר לא הציל את הסרט.

סרט מעניין הרבה יותר, שקשור לנושא רק בעקיפין, יצא לאקרנים בשנה שהופיע סרטו של קמרון. זהו סרטו של הבמאי הספרדי ביגאס לונה "החדרנית מהטיטניק", שמציג את סיפורו של אורטי (אוליבייה מארטינז), פועל צרפתי הנשוי לא באושר (לרומאן בורינז'ה), שזוכה בפרס: לנסוע לסאותהמפטון כדי לצפות בטקס שיגורה של הטיטניק אל הים. הוא מקבל דמי נסיעה ודיור לאדם אחד בלבד, כך שאשתו אינה מצטרפת אליו.

באמצע הלילה מגיעה לחדרו מארי, צעירה יפה (אייטנה סאנצ'ז-גיחון) שאמורה להתחיל למחרת את עבודתה כחדרנית בטיטניק, אך לא מצאה חדר בבית מלון. אורטי מוותר על מיטתו למענה, ובבוקר, כשהוא מתעורר, היא איננה. בטקס השיגור של הטיטניק הוא מבחין בצלם שמצלם את מארי ומבקש ממנו עותק מהצילום. עיקר העלילה מתרחש כאשר אורטי חוזר לכפרו, ומפליג בסיפורים על הלילה הלוהט שהוא בילה עם אותה מארי, שטבעה יחד עם שאר קורבנות הטיטניק. ככל שהוא מספר, כך הפנטסיה הרומנטית והמינית שהוא ממציא הולכת ותופחת, עד שהוא מתחיל להאמין בה בעצמו ומרגיש את האובדן של מארי כאילו היתה באמת אהבת חייו.

הסרט השלישי, שפרק מרכזי ממנו מתרחש בטיטניק, הוא הסרט המוסיקלי "Molly BrownThe Unsinkable", גרסה קולנועית מצליחה מ‑1964 של מחזמר בימתי שהוצג בברודוויי ב‑1960. זהו סיפורה של מולי בראון, בת למשפחה ענייה ממיזורי, שהופכת למיליונרית ולאשת חברה כאשר בעלה מגלה זהב. למרות עושרה היא לא משנה את התנהגותה העממית, המנוגדת לקוד ההתנהגות במעמדה החדש. היא היתה אחת מנוסעות הטיטניק, שלא איבדה את קור רוחה והיתה היחידה שדרשה כי סירת ההצלה שעליה הועלתה תחזור אחורה לחפש ניצולים. היא זכתה לכינוי "unsinkable", כלומר הבלתי ניתנת לטביעה, בשל הישרדותה את טביעת ספינה שהוגדרה בעצמה עם השקתה כ"unsinkable".

דמותה של מולי בראון (שבסרט המוסיקלי, שביים צ'ארלס וולטרס, גילמה דבי ריינולדס) מופיעה בכל סרטי טיטניק, מלבד בסרט הגרמני ­ שמתעלם כמעט לחלוטין מהנוסעים האמריקאים בספינה. בסרטו של קמרון גילמה אותה קתי בייטס; בסרטו של בייקר גילמה אותה טאקר מקגואייר ובסרטו של נגולסקו, שבו משום מה שמה שונה למוד יאנג, גילמה אותה תלמה ריטר. כל סרטי "טיטניק" מערבבים בין דמויות אמיתיות למומצאות, והם כוללים סצינות שנדמות כמו העתקים זה של זה, בעיקר אחרי שההתנגשות מתרחשת והפאניקה פורצת.

קרחון עמוק

קשה לתאר שאחרי "טיטאניק" של ג'יימס קמרון, שזכה ב‑11 פרסי אוסקר, יעז במאי אחר ליצור סרט על טביעתה של הספינה ­ אלא אם כן הוא ימצא דרך שונה לחלוטין לעשות זאת. סרטו של קמרון אולי איננו הטוב מבין הארבעה שבהם אתמקד להלן, אך הוא ללא ספק העניק לסיפור נפח עלילתי וחזותי שקשה להתחרות בהם (שלושת הסרטים הנוספים צולמו בשחור לבן; ולסרטו של קמרון נוספה עכשיו כאמור גרסת תלת ממד, שטרם ראיתי). מבין שלושת הסרטים הנוספים, הקרוב ביותר לסרטו של קמרון הוא זה של נגולסקו, שאף הוא היה ללהיט וזכה באוסקר על התסריט הטוב ביותר, שכתבו צ'ארלס בראקט, וולטר רייש וריצ'רד ל' ברין (אגב, בראקט, שגם הפיק את הסרט, זכור בעיקר כמי שכתב יחד עם בילי ויילדר את התסריטים ל"נינוצ'קה", "סוף השבוע האבוד" ו"שדרות סנסט").

סרטו של נגולסקו, כמו זה של קמרון, מתרכז בסיפור פיקטיבי מרכזי אחד. אולם, אם במקרה של קמרון זהו סיפור אהבתם של גבר ואשה צעירים שבאים ממעמדות שונים, הרי ב"טיטאניק" של נגולסקו זהו סיפורו של זוג נשוי בצרות. גיבורת הסרט היא ג'וליה סטרג'ס (ברברה סטנוויק), שמנסה להימלט מבעלה הבריטי, ריצ'רד סטרג'ס (קליפטון וב) בחזרה לאמריקה מולדתה, יחד עם שני ילדיה: אנט בת ה‑17 (אודרי דאלטון) ונורמן בן ה‑10 (הרפר קרטר). הסיבה לבריחתה היא שנמאס לה מסגנון החיים הנהנתני שבעלה מנהל באתרי הנופש של אירופה, שעלול לדעתה להשחית את ילדיה. הבעל, שמגלה את דבר בריחתה, מצליח לפתות את אחד הנוסעים בספינה למכור לו את הכרטיס שלו, בניסיון למנוע מאשתו להיעלם.

הדרמה המרכזית, קודם להתנגשותה של ה"טיטאניק" בקרחון, מתפתחת כאשר ג'וליה הכועסת והממורמרת מתוודה בפני בעלה כי נורמן, בנו האהוב, כלל איננו בנו ונולד כתוצאה מקשר חד פעמי שלה עם גבר צעיר, שנעלם מאז מחייה. לסיפור המרכזי הזה מצטרפים כמה סיפורי משנה על דמויות אחרות בספינה, בהם כומר (ריצ'רד בייסהארט) שגורש מהכנסייה בגלל האלכוהוליזם שלו.

סיפור בגידתה של ג'וליה בבעלה היה עניין טעון במיוחד בהוליווד של תחילת שנות ה‑50, שבה הצנזורה הפנימית עדיין שלטה בעשייה הקולנועית ביד ברזל, ובגידה, במיוחד של אשה בבעלה, ועוד בגידה שהניבה בן שזהותו הוסתרה ממי שנחשב לאביו ­ היתה חייבת בעונש. אסון ה"טיטאניק" משמש בסרטו של נגולסקו ככוח עליון שמביא גם עונש וגם גאולה לג'וליה ובעלה, כמו גם לכומר המיוסר.

"טיטאניק" של נגולסקו. עונש וגאולה

לסרטו של נגולסקו,יותר מלסרטים האחרים שאני מזכיר כאן, יש ממד דתי מובהק, אך זה אינו פוגם באפקטיביות שלו כמלודרמה וכסרט אסונות. נטען שההמנון מהמאה ה‑19 "TheeNearer, My God, to", היה הקטע המוסיקלי האחרון שהתזמורת, שהמשיכה לנגן לכל אורך תהליך הטביעה, השמיעה לפני שקיעתה של הספינה, והסרט עושה בהמנון הזה, המושר על ידי הנשים והילדים בסירות ההצלה כמו גם על ידי הנידונים לטביעה שנותרו בספינה, שימוש חגיגי במיוחד. ההמנון, אגב, מושר גם ב-"A Night to Remember" וניתן לשמוע את צליליו מוסתרים בתוך פס הקול גם לקראת הסוף של "טיטניק" הגרמני.

עונש וגאולה

אם סרטו של נגולסקו משתמש בסיפור הטיטניק ליצירת מחזה מוסר שעוסק בעונש וגאולה, הרי "A Night to Remember", שמבקש להיות המדויק ביותר מבחינה היסטורית מבין כל סרטי "טיטניק", נמנע מסיפור מלודרמטי רומנטי מרכזי ומתמקד במחדל שהביא לטביעה. הוא מבוסס על ספרו של וולטר לורד שהופיע ב‑1955, משתמש בעדויות של ניצולים לכתיבת התסריט, וכולל טקסטים מדויקים מהתשדורות שהועברו בין הטיטניק לספינות באזור שהיו רחוקות מכדי להגיע ולעזור. אחד מקציני ה"טיטאניק", ג'וזף בוקסהול, אף שימש כיועץ טכני בזמן הצילומים.

מפיק הסרט הזה, ויליאם מקוויטי, נכח בטקס השיגור של הטיטניק כשהוא היה בן שש ורושמו של הטקס נחרט בזיכרונו. וכיוון שסרט צריך גיבור מרכזי, נפלה הבחירה על הקצין צ'ארלס לייטולר שניצל, שלחם במלחמת העולם השנייה ומת ב‑1952; מגלם אותו הכוכב היחידי שמופיע בסרט, השחקן קנת מור.

ועדיין, אף שהסרט מתחיל בתיאור פרידתו של לייטולר מאשתו האהובה, נוכחותו בסרט היא משנית, וסרטו של רוי וורד בייקר מתרכז כמעט כולו בליל האסון. תיאורו את האירוע ואת הפאניקה שנלותה אליו הם הריאליסטיים ביותר מבין כל סרטי "טיטאניק" שראיתי.

מתוך "A Night to Remember" האנגלי. לדייק בפרטים

ההתמקדות של הסרט במחדל, שנבע משאננות, מרשלנות ומאי הבנה, מעוררת את התחושה שחמש שנים אחרי נגולסקו האמריקאי, שהפך את הטביעה לאלגוריה על חטא, עונש וגאולה, בחרו הבריטים לתאר את טביעתה של הטיטניק כאלגוריה על שקיעתה של האימפריה הבריטית (זה היה שנתיים אחרי מעורבותן של בריטניה וצרפת במלחמה המכונה אצלנו "מבצע קדש", הנחשבת עד היום לאחת ההרפתקאות השנויות במחלוקת בתולדותיה של בריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה). התוצאה היא סרט בעל עוצמה לא מועטה, שמייצגת את העשייה הקולנועית הבריטית בשיא יעילותה הקורקטית, שניכרה גם בסרטי המלחמה הרבים שבריטניה הפיקה בשנות ה‑40 וה‑50.

התעמולה משקרת

הסרט הגרמני "טיטניק" הוא הזניח ביותר מבין הארבעה מבחינת העשייה הקולנועית שלו, אך סיפור ההפקה שלו הופך אותו לפרק מרתק בתולדות ייצוג הטיטניק בקולנוע, ובעיקר בתולדות הקולנוע הגרמני. מה הניע את "אופה", הגדולה והחשובה בחברות ההפקה של הקולנוע הגרמני, להפיק ב‑1943 סרט שעוסק באסון הזה? סרט שכל דמויותיו דוברות גרמנית אך מרביתם בריטים במוצאם? מטרתו של הסרט, שהופק בתקציב הגדול ביותר בתולדות הקולנוע הגרמני, היתה לחשוף את שחיתותו של הממסד הקפיטליסטי הבריטי, שתאוות הבצע שלו גרמה לטביעת הספינה.

הסרט ממציא סיפור שלפיו מנהלה של חברת "וייט סטאר", שבבעלותה היתה הטיטניק, מתכוון להפוך את הספינה למהירה בעולם כדי שמניותיה של החברה, המצויות בשפל, יעלו. אולם, הוא מתכוון להסתיר את תוכניתו, למכור את המניות ששייכות לו במחיר נמוך ולקנות אותן בחזרה כאשר הן יעלו. התאונה מתרחשת כתוצאה ממהירות הנסיעה שהוא כופה על קברניט הספינה. כל הדמויות הבריטיות בסרט, שכוללות את הלורד והליידי אסטור ­ שאמנם היו בטיטניק ­ מוצגות כמושחתות, וכל הדמויות הגרמניות, כולל גיבורו של הסרט, דמות פיקטיבית של קצין בשם פטרסון, ואהובתו, מתגלים כבעלי תושייה ובעיקר כנדיבים וטובי לב.

ה"טיטניק" הגרמני מסתיים בסצינה שקיימת רק בו ומתארת את המשפט שהתקיים באנגליה בעקבות הטביעה, ובו האחראים לאסון יצאו זכאים. בעוד שבפועל הביא אסון הטיטניק לשינויים בחוקי הבטיחות של אניות נוסעים (יותר סירות הצלה, יותר ערנות לקרחונים), הרי הסרט הגרמני מסתיים בכתובת שמכריזה כי טביעתה של הטיטניק היא עדות נצחית לתאוות הבצע הבלתי נסלחת של בריטניה.

טיטאניק בגרסה הגרמנית. גבלס החליט לגנוז

צילומי הסרט היו מלווים בצרות. הבמאי הרברט סלפין, שביים סדרה של סרטים מצליחים בשנות ה‑30, מחה נגד התנהגותם הגסה של נציגי הצבא הגרמני ששימשו כיועצים בזמן הצילומים. וולטר צרלט-אולפניוס, שהיה ידידו הקרוב וכתב יחד עמו את התסריט, הלשין עליו ישירות בפני יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, שיזם את הפרויקט, וזה חקר את סלפין אישית על דבריו כנגד הצבא הגרמני. סלפין נאסר על ידי הגסטפו, וביום למחרת נמצא תלוי בתאו.

מלאכת הבימוי הועברה לוורנר קלינגלר, שהקריירה שלו נמשכה עד סוף שנות ה‑60. הבכורה של הסרט היתה אמורה להתקיים בתחילת 1943 אך בית הקולנוע המיועד הופצץ ערב קודם לכן והבכורה נדחתה. לבסוף החליט גבלס עצמו לגנוז את הסרט, כי הוא סבר שבזמן שגרמניה הופצצה באופן מאסיבי ויומיומי על ידי בנות הברית, לא נכון יהיה לחשוף את הציבור לסרט המציג מוות המוני ומלווה בפאניקה המונית (וגם בסרט הזה קטעי הפאניקה הם אפקטיביים ביותר). אחרי המלחמה נאסר הסרט להקרנה במרבית מדינות בנות הברית, ורק לפני כמה שנים שוחזר עותק שלו והוא יצא לאור בקלטת די-וי-די.

לסיפור "טיטאניק" הגרמני מצטרף סיפור טראגי נוסף. הסרט צולם על סיפונה ובהיכליה של ספינת נוסעים מפוארת בשם "קאפ ארקונה". ב‑1945 שימשה הספינה להסעת מאות ניצולים ממחנה הריכוז נויינגאמה שליד המבורג לדנמרק. הספינה הופצצה בטעות על ידי בנות הברית, וקודם לשקיעתה סמוך לחוף לובק, נורו למוות רבים מנוסעיה, שניסו להציל את עצמם, בידי חיילים גרמנים שנכחו בחוף. טוענים שמספר קורבנותיה של ה"קאפ ארקונה" היה רב יותר מזה של ה"טיטאניק".

יהירות מדבקת

האם יש מי שלא צפו ב"טיטניק" של ג'יימס קמרון ב‑15 השנים מאז שעלה לאקרנים, ולא נענו לסיפור האהבה הכה נוגע ללב בין רוז (קייט וינסלט), בת למשפחה אמידה המאורסת לקאל האמיד והאנטיפטי (בילי זיין), לבין ג'ק (ליאונרדו דיקפריו), בן למעמד הפועלים המבקש להגר לאמריקה? האם יש מי שלא זוכרים את ההיסטריה שפרצה סביב הסרט והפכה לזמן קצר את דיקפריו לאליל הנערות? האם יש מי שבזמנו לא נמאס לו לשמוע את שיר הנושא של הסרט "My Heart Will Go On", שהלחין ג'יימס הורנר ומלותיו נכתבו על ידי ויל ג'נינגס, וביצועו על ידי סלין דיון ביסס את מעמדה של הזמרת ככוכבת על? והאם יש מי שאינם זוכרים כיצד קמרון, בטקס האוסקר, הכריז על עצמו כ"מלך העולם", הכרזה שאמנם התבססה על רפליקה בסרט אך התקבלה בלגלוג?

כל אחד מסרטי "טיטניק" השתמש בסיפור טביעתה של הספינה שלא היתה אמורה לשקוע לעולם כדי להשיג מטרה נוספת, ואת היעד היומרני ביותר הציב קמרון, שהפך את סיפורה של הטיטניק מ‑1912 לסיפור המנבא את סיפורה של המאה ה‑20 כולה. לא לחינם הציג קמרון את האירוע כסיפור מסגרת בזיכרונותיה של רוז בת המאה, בגילומה של גלוריה סטיוארט (שאכן מתה ב‑2010 בגיל מאה), המציגה את הסיפור כתעודה וכמעשה היזכרות היסטורי.

ליאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט ב"טיטאניק" של קמרון, 1997

סיפור האהבה העגום היה אמור לקשט את התפיסה ההיסטורית הזאת שעמדה במרכז הסרט, אבל הוא הבליט גם את עיסוקו של הסרט ­ וזה משותף לו ולשאר סרטי "טיטניק" ­ בשאלת הפער בין המעמדות וסוגיית המהגרים, הגולים והפליטים, שליוותה את תולדות המאה הקודמת וגם היום עומדת במרכז ההוויה החברתית, התרבותית, הכלכלית והפוליטית.

בכל פעם שאנו רואים בכל אחד מהסרטים האלה, במידה שונה של ראווה, את שקיעתה האנכית של ה"טיטאניק" אל מצולות האוקיינוס, הופך הדימוי הזה להתראה שתחילתה במאה הקודמת והיא נמשכת גם לזו הנוכחית. אי לכך, שובו של "טיטאניק" לאקרנים בגרסת תלת ממד (ואני מעריך שהתלת ממד לא יוסיף לסרט הרבה ממה שאין בו כבר) איננו רק תחבולה לעשיית רווחים נוספים, אלא גם אמירה על הצורך הנמשך לבחון את העבר כמבשר את השקיעות שבדרך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ