בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפור הלא-ייאמן של גיבורי "פה למדתי לאהוב"

הם היו פעוטות, ובמשך המלחמה ברחו והתגלגלו בשש ארצות. סרטו של אבי אנג'ל בוחן את התמודדותם השונה של האחים ויינברג-כרם עם זיכרון ילדותם

5תגובות

אבנר כרם נכנס לחדר בארכיון העיר קראקוב בפולין בלי הרבה ציפיות. הספרן, בחור גבוה וצנום, מושיט לו ספר ישן עב כרס. בספר מתועדות כל הלידות בשנת הולדתו המשוערת של כרם, 1939. הוא מעלעל בספר, עובר שם אחר שם, חודש אחר חודש, עד שהוא נתקל בשם מוכר. אלתר שייע ויינברג. בדיקה קצרה והצלבת נתונים מניבות ממצאים נוספים. שמות האב והאם, שתמונותיהם מצורפות. תיעוד גם לאחיו הבכור. סבים משני הצדדים, משפחה. "מינד'לה", הוא לוחש בקול חנוק לתמונת אמו, "יש לי כל כך הרבה לספר לך".

"זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי", אומר כרם השבוע, כשנה אחרי שצולמה אותה סצינה, המופיעה בסרט התיעודי "פה למדתי לאהוב" שישודר הערב בערוץ 2. "זה המשהו שלא ידעתי שאני מחפש. בדיעבד, חיפוש הזהות היה הדבר הכי חשוב בחיים שלי. עברו 70 שנה ורק עכשיו אנחנו מגלים. פתאום לראות את השם שלי, תמונות שלא ראיתי מעולם. הבנתי את הרקע שממנו הגעתי. מזל שהנאצים כל כך מסודרים. כל זה התפוצץ לי בראש והתמוטטתי".

אברהם קושניר

גם בתוך הסבך של סיפורים אנושיים קורעי לב שיצרה מלחמת העולם השנייה, הסיפור של כרם ושל אחיו, יצחק ויינברג, ייחודי. לילה לפני האקציה בגטו בקראקוב, כשהיו האחים פעוטות בני ארבע ושלוש, הם הוברחו למקום מסתור. שנות המלחמה עברו עליהם במנוסה ממחבוא אחד לאחר, ממדינה למדינה, חבים את חייהם זה לזה, לכושר הישרדות מעורר השתאות ולנשים שפגשו לאורך הדרך והיו להם לאמהות לזמן מה.

בהעדר תעודות, תמונות, הוכחות ממשיות ואפילו זיכרונות ילדות, הסצינה שבסרט מתארת את הפעם הראשונה שבה ראה כרם עדות לשנותיו הראשונות. באותו חדר בארכיב העירוני נודעו לו לראשונה בוודאות שייכותו לאחיו, שורשיו ואף שמו. "עד לפני שנה לא הייתי רגוע עם הזהות שלי", הוא מודה, "בכל מקום קראו לי בשם אחר - אלק, אלתר, בנימין. בארכיב מצאנו את השם האמיתי, אלתר ויינברג".

עין חצי צוחקת

"פה למדתי לאהוב", שביים והפיק אבי אנג'ל (ראו למטה), מנסה לשרטט את מסלול ההישרדות של שני האחים. כעת הם מבוגרים, סבים לנכדים. כרם מתגורר באילת ואילו ויינברג גר בטבעון. כיום נדמה שהם שונים מאוד זה מזה ורק בסרט נרקמים ביניהם מחדש יחסים חמים.

אבל השנים שחלפו מאז עלו לארץ והמרחק שנוצר ביניהם אינם מעמעמים את הסיפור היוצא דופן. המסע האפי של הילדים יצחק ואלתר ויינברג נמתח על פני שש שנות המלחמה ונע בין שש ארצות. הוא כולל גם עלייה באוניית מעפילים, ששוכניה הועברו למחנה עתלית ושוחררו בפריצת הפלמ"ח, ואחרי כן גם התמודדות לא פשוטה כילדים בארץ, אם כי חלק זה של המסע אינו מתואר בסרט.

"עברתי על בשרי את כל מאורעות השואה", אומר ויינברג. "הגעתי ארצה בספטמבר 1945, בן 7 עם ניסיון חיים של בן 17. הייתי אבא של אחי מגיל 3".

אבי אנג'ל

ביוני 1942, ערב לפני שליחתם של 5,000 יהודי גטו קראקוב למחנה השמדה, הוברחו האחים למחבוא בתוך הגטו. בסרט הם נראים בגבם לבית בגטו שבו גרו, נזכרים בדרך למחבוא ומנסים לשחזר את הריצה לתוך המסתור באדמה. "אפילו לא היינו מודעים אז למה שקורה לכל מי שהכרנו", אומר ויינברג. "אני כילד שאלתי כל הדרך איפה אבא ואמא, סבא וסבתא. הדודה שלנו, מלכה, שאתה ברחנו, לא ענתה".

אחרי שנקרעו מאמם הביולוגית, וכעבור שנתיים של בריחה, עמדו שני האחים להיפרד גם מהדודה. בתחנת רכבת בבודפשט הצליחה הדודה להעלות את האחים כנוסעים סמויים לרכבת ההצלה של קסטנר. בלית ברירה הפרידה ביניהם והעלתה כל אחד מהם לקרון אחר. גם היא שרדה וחיה בארצות הברית.

ויינברג זוכר ש"היא זרקה אותנו לפנות ערב ואני נרדמתי והתעוררתי בבוקר. יש קש על הרצפה ואנשים מדברים שפה לא מוכרת, אנחנו היינו ילדים פולנים וזאת היתה הונגריה. התעוררתי והייתי רעב וצמא ואני רואה גבר מולי ובדרך לא דרך מתקשר אתו והוא מצביע על הדליים, מצקת למים, כיכר לחם ושירותים. רק כעבור יומיים הרכבת עצרה לתדלוק ונפגשנו, אחי ואני, ופתאום יכולנו לדבר. ילד בן חמש וחצי והוא בן ארבע ורבע". באותו הרגע, אומר ויינברג, "אני יודע שעכשיו אני אבא. הוא תלוי בי ואני אחראי עליו".

הרכבת, שאמורה היתה למלט את נוסעיה לספרד ומשם לישראל, נעצרה בדרך ונוסעיה הובלו למחנה ברגן בלזן. גם שם שרדו האחים בדרך נס, אחרי שצעירה ושמה נעמי מאייר אימצה אותם. באופן אירוני, היתה התקופה במחנה הריכוז פרק זמן של תחייה והתאוששות בעבורם.

שם הסרט, "פה למדתי לאהוב", נלקח מדברים שסיפר ויינברג על חייהם במחנה. "נעמי היתה בחורה הונגרייה בת 20", הוא מספר. "בהתחלה בחורה בשם ליצי דויטש טיפלה בנו ואחרי כ-40 יום היא הצליחה להימלט והעבירה אותנו לידיה. היינו שני ילדים ללא שפה, בלי ילדות, שגימגמנו רק מה אנחנו זוכרים, ואלו היו דברים איומים. היא לקחה אותנו, לימדה אותנו שפה ואהבה. כל הזמן חיבוקים ונשיקות. היא הצליחה להחזיר לנו את החיים והילדות והיא ניטרלה אותנו מכל מה שקרה בפולין עד שפגשנו אותה. היא, בלב התופת, על הדרגש, בנתה לנו בועה. ברגן בלזן היה רגע נעים בחיים שלנו. שם שרנו ולמדנו, דיברנו, אהבנו".

כרם מוסיף: "הזיכרון המוחשי הראשון שלי הוא מהמחנה. מלפני זה אני זוכר את המעברים ממקום למקום. היינו משחקים בתוך השקים כשעברנו בין חווה לחווה בעגלות. אבל שם למדנו לכתוב ולקרוא, שמענו סיפורי ילדים. אני הפכתי את זה למין משחק, בעין חצי צוחקת. בעין השנייה עדיין ראינו את מה שלא צריך היה לראות. אבל יכולנו לחיות".

אחי התבייש

שאלת הזיכרון, אפילו האופן שבו אנשים שונים חווים חוויות זהות, גם היא עולה בסרט, ונדמה שזהו עניין בלתי נמנע בכל הקשור לאחים. הם שונים זה מזה בכל. מהמראה החיצוני דרך סגנון ההתבטאות והחיים ועד לאופן ההתמודדות עם העבר.

ויינברג שמר על שמו המקורי וב-2005 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי, "שלוש אמהות לשני אחים", בהוצאת יד ושם. וכצפוי, תיאור התקופה נשמע מפיו מוצק וסדור. הוא משמש עד ומלווה למסעות בפולין וכעת גם עובד על מחקר על מחנה ההשמדה בלזץ, שבו נספתה משפחתם.

ואילו כרם, כך נראה, החליט לברוא את עצמו מחדש, בדמות הצבר. לראשונה דיבר על אירועי ילדותו לפני כשנתיים, וכשהוא מספר עליהם הוא מתקשה להיות סדור, מערבב בין תחושותיו בהווה ובעבר. "אף פעם לא דיברנו על זה, לא אני ולא מי שגדלו לידי בבתי יתומים", הוא מסביר. "רק עכשיו זה יוצא".

אבי אנג'ל

למה עכשיו?

"כנראה הגיע הזמן לדבר. כשזה היה טרי אף אחד לא תיחקר אותנו. גם ‘יד ושם' פיספסו טראומות אדירות שעברו ילדי השואה, כמו שאנחנו קוראים לעצמנו ולילדים כמונו. הילדים האלו פחדו לספר, והיו דברים כל כך איומים שחשבנו שאף אחד לא יאמין לנו. כל מי שגדל אתי בבתי יתומים, כולם עברו טראומות איומות ואפילו בינינו לא שאלנו מה קרה לך, מה עבר עליך".

ויינברג: "אחי ברח מזה, לא רצה לדעת, הוא אפילו התבייש בזה. התחנכתי עם המון ילדים ניצולים ו-95% מהם נהגו ככה. הוא אולי שרד כי הוא לא היה בסיפור הזה והיה תמיד עליז ושמח. בעיני זה ניסיון בריחה. בשואה, מי שהיה בן 12 כבר יצא לעבודה, אבל מי שהיה צעיר יותר סבל את הסבל הטראומטי ביותר".

זה בוודאי היה לא פשוט לצאת למסע הזה לצורך צילום הסרט.

כרם: "לא רציתי לצאת. זה מטען שקשה לפרוק אותו ואני גאה בעצמי שאני מתחיל להוציא את מה שאגרתי בתוכי 70 ומשהו שנים. פחדתי לנסוע. פחדתי מעצמי, ולא יכולתי להסביר לעצמי למה אני מפחד. פחדתי לגלות דברים. ופתאום אני יודע שזה שמי, יש לי תעודת לידה, אני יודע מי אני. כשהיינו ילדים הייתי רב עם אחי וצועק עליו: 'איך אני יודע שאתה אחי?' אף פעם לא הייתי שקט עם זה".

ויינברג: "כולם שתקו מסביבי והבנתי שאם אני לא אדבר זה יירד אתנו לקבר. אחרי שכתבתי את הספר ראיתי שגם הוא נפתח, אבל גם זה לא הספיק. רק כשהוא היה בפולין, וזאת היתה בשבילו הפעם הראשונה מאז, זו היתה תרפיה בשבילו".

ריחוק וחיבוק

הסרט מסתיים אחרי חילוץ האחים מברגן בלזן יחד עם ניצולי הרכבת של קסטנר. מפולין נשלחו השניים לאיטליה, שם עלו לאוניית מעפילים לארץ. פה הם שובצו במוסדות חינוך של אגודת ישראל ואז בבתי יתומים של בני עקיבא.

בצבא שירת ויינברג כמכונאי מטוסים ופגש ברעייתו. נולדו להם שתי בנות וכיום הוא סבא לשישה נכדים. כרם התגייס לחיל הים ובהמשך לצי הסוחר. גם הוא התחתן ואחר כך התגרש. יש לו שתי בנות וחמישה נכדים.

"ההתמודדות היא דבר כל כך אישי, אין שני עולמות שהם דומים", אומר ויינברג על אחיו. כרם אומר: "איציק חי כי הוא ידע שהוא צריך לשמור עלי ולי היה אותו. לא היה יותר מזה. ה'אמהות' התחלפו, אבל הוא ואני היינו כל הזמן ביחד. הפרידה היתה פה בארץ. אני לאט לאט איבדתי אמון. אולי זה לא באמת השם שלי, אולי אני לא באמת קיים. רק בגיל 70 התחלתי להבין מי אני ומה אני. אני לא יכול להסביר למה התרחקנו. כנראה כל אחד נלחם בדרך שלו בשביל להקים בית. אני הייתי צריך להשתחרר ממנו והוא כנראה היה צריך להשתחרר ממני, אבל לכל אחד מאתנו יש כנראה הצורך להרגיש את החיבוק והחום של השני".

----------------------------------

סודו של הצבר

עשרות שנים לא דיבר אבנר כרם בגלוי על עברו כפליט שואה. כשעשה זאת לראשונה, הדבר הכה בתדהמה את בני משפחתו וגם הוביל לסרט שנעשה עליו ועל אחיו.

"לפני שנתיים היה בר מצווה לבן של אחי", מספר במאי הסרט, איש העסקים אבי אנג'ל, אחיו של אודי אנג'ל, מבעלי זכיינית ערוץ 2 רשת המשדרת את הסרט. אשתו של אודי אנג'ל, ענת כרם, היא בתו של אבנר כרם. "זה היה אירוע משפחתי מצומצם, שציינו בסיור במנהרות הכותל, ושם אבנר חיבק את הנכד שלו ואמר לפני כולם, ‘עכשיו אני מרגיש שניצחתי את הנאצים'. אני זוכר שלא הבנתי. אבנר הוא אילתי, בוהמיין, שזוף, איפה הוא פגש נאצים בחיים שלו?"

רק אז גילתה משפחתו המורחבת של כרם את סיפור ילדותו המוקדמת ואת שמו המקורי. אנג'ל, שביקש להסריט את בן המשפחה המבוגר, חשב שהדבר יסתכם בסרט לבני המשפחה. "אבנר אף פעם לא דיבר. הבנות שלו חשבו שהוא הצבר האולטימטיבי".

אנג'ל מספר שאחרי שצולמו 30 שעות של תיעוד, הבינו הוא וצוותו שהסיפור המרכזי הוא סיפורן של האמהות, בעיקר משום שאובדנן המשיך לעצב את חייהם הבוגרים של האחים. "שלוש פעמים הילדים האלו ננטשו. פסיכולוגית, קל להבין למה אבנר נאחז בדמות הצבר. באחת הסצינות בסרט רואים אותו הולך מצד לצד, חסר מנוחה. הוא פתאום התחבר לריח, למקום, למראה. אם יש דבר אחד שהבנתי בעקבות הסרט, זה עד כמה חשוב לתעד. חשוב שההיסטוריה, הסיפורים האלו, לא יישארו רק בראש של אותם אנשים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו