שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תנו לו רוקנרול: ראיון עם שון פן

בסרטו החדש מגלם פן רוקיסט מזדקן שיוצא למסע בעקבות נאצי. הוא מסביר שנמשך אל יסוד הנקמה שבעלילה, ואילו הבמאי טוען שמדובר בכלל בקומדיה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

בית המלון בטיילת של קאן, שבו התקיימה הפגישה עם השחקן והבמאי שון פן, הוא מסוג המקומות המפוארים שבהם איש לא יעלה בדעתו לעשן או אפילו להחזיק ביד סיגריה לא דלוקה. מיד ירגיש בעשרות זוגות עיניים הנעוצות בו. אבל שון פן הוא שון פן, כוכב קולנוע שכבר זכה בשני פרסי אוסקר, ואחד שמשדר שלא כדאי להסתבך אתו. לכן, על השולחן שמאחוריו הוא ישב בפגישה ניצבה מאפרה, ומיד כשהתיישב הוא שלף מכיסו חפיסת סיגריות ועישן בשרשרת, מצית סיגריה אחת בבדל של קודמתה.

הפגישה עמו, יחד עם עיתונאים נוספים מרחבי העולם, התקיימה אשתקד בפסטיבל קאן, שבו הוקרן "זה בוודאי המקום", סרט בכיכובו שביים הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו. בסוף השבוע יעלה הסרט לאקרנים בישראל.

הדבר הראשון שמבחינים בו בשון פן, בן 51, הוא עד כמה הוא נראה גברתן, מוצק ושרירי. הוא עונה בנימוס על השאלות המופנות אליו, אך ניכר שזה לא המקום ולא הסיטואציה שבהם היה מעדיף להיות ברגע זה.

בסרט עצמו צפיתי כמה ימים לפני הפגישה עם פן (והפגישה עם במאי הסרט, שהתקיימה למחרת), והתגובות לו היו מעורבות. כבר הכרזות הרבות שנראו ברחבי קאן רמזו שאין מדובר ביצירה שגרתית (וסרטיו של סורנטינו לעולם אינם שגרתיים). ברגע הראשון אף לא זיהיתי בהן את דיוקנו של הכוכב; כמו בסרט כולו, הוא מופיע בהן בפיאה של שיער ארוך, שחור כפחם, המקנה לו מראה גותי, עיניו מעוטרות באיי-ליינר שחור ושפתיו מכוסות בשפתון אדום.

איך נוצר הקשר בין אחד משחקני הקולנוע האמריקאים המוערכים ביותר כיום לבין אחד מבכירי במאי הקולנוע של איטליה, שזהו סרטו הראשון הדובר אנגלית? פן מספר שזה אירע בפסטיבל קאן ב‑2008, שבו הוא כיהן כראש חבר השופטים. בתחרות השתתף סרטו של סורנטינו "איל דיבו", שסקר באופן סאטירי ובסגנון ייחודי את הקריירה של ג'וליו אנדראוטי, ששימש שבע פעמים ראש ממשלת איטליה.

פן התפעל מסרטו של סורנטינו ו"איל דיבו" זכה בפרס חבר השופטים. בטקס הנעילה של הפסטיבל ניצבו השניים זה בצד זה על הבמה, ומכיוון שפן ידע שסורנטינו בקושי מדבר אנגלית, הוא רק אמר לו "Any time". שנה חלפה, ופן קיבל בדואר את התסריט של "זה בוודאי המקום".

אין ספק שפן מגלם בסרטו של סורנטינו את אחד התפקידים האקסצנטריים ביותר ששיחק זה שנים רבות. אולי מאז שהופעתו כג'ף ספיקולי, תלמיד התיכון הסטלן, בסרטה של איימי הקרלינג "נעורים בקצב מהיר" מ‑1982, הפכה אותו לכוכב.

ברשימת סרטיו הארוכה שיחק פן במגוון של תפקידים. הוא גילם אנשים "רגילים", למשל בסרטו של קלינט איסטווד "מיסטיק ריבר", שזיכה אותו באוסקר ראשון ב‑2003, וב"21 גרם" של אלחנדרו גונזלס אינאריטו מאותה שנה. הוא גילם דמויות שהיו במציאות, כמו הנידון למוות מתיו פונסלה בסרטו של טים רובינס "איש מת מהלך" ב‑1995; או הארווי מילק, הפוליטיקאי ההומו שנרצח, שאת סיפורו הציג הבמאי גאס ואן סאנט ב‑2008 בסרט "מילק" ­ תפקיד שזיכה את פן באוסקר שני. והוא גם היה נגן ג'ז ב‑1999 בסרטו של וודי אלן "מתוק ומרושע" וגבר מפגר ב"קוראים לי סם" של ג'סי נלסון.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

פן ב"מילק". אוסקר שני

הוא עבד עם בריאן דה פלמה, אוליבר סטון, דייוויד פינצ'ר, סידני פולאק, טרנס מאליק. פן גם ביים עד כה ארבעה סרטים עלילתיים ארוכים טובים (בהם "השבועה" ו"Into the Wild") והוא מתכונן לבימוי סרטו החמישי, שיציג את סיפורו של קומיקאי תוקפן מזדקן.

בסרטו של סורנטינו מגלם פן את שאיין, מוסיקאי רוק אמריקאי, ששמר על מראהו מהימים שהיה בפסגה, אך פרש מעולם המוסיקה. זה 30 שנה הוא מתגורר בדבלין שבאירלנד עם אשתו ג'יין (פרנסס מקדורמנד), שמבחינת סגנון הלבוש שלה, העדר האיפור שעל פניה ויחסה המעשי והחייכני לחיים היא ההיפך הגמור ממנו (היא כבאית במקצועה, שזו הברקה תסריטאית). אולי משום כך הנישואים שלהם מוצלחים.

שאיין מקבל הודעה שאביו המתגורר בניו יורק, ועמו הוא לא היה בקשר שנים רבות, גוסס. מכיוון ששאיין סובל מחרדת טיסות הוא נוסע לארצות הברית בספינה, וכשהוא מגיע, אביו כבר מת.

כאן מתחילה עלילת הסרט להסתבך בצורה משונה ולא תמיד נעימה. על זרוע אביו המת מבחין שאיין במספר שהוטבע בו באושוויץ; שאיין לא ידע על קיומו, או אולי שכח. בהלוויה הוא פוגש בצייד הנאצים מרדכי מידלר (ג'אד הירש), המספר לו שאביו רצה כל חייו להתנקם בנאצי שעינה אותו באושוויץ ועדיין חי אי שם בארצות הברית. שאיין מחליט לצאת למסע בארצות הברית כדי לאתר את הנאצי ההוא ולהתנקם בו בשם אביו.

האם הסרט עובד? לא ממש, אף שיש בו סצינות יפות ומרשימות. האם הופעתו של שון פן עובדת? לא ממש, אף שיש רגעים שבהם הדמות שהוא מגלם מתעוררת לחיים.

לכל אורך הסרט הוא מדבר באותו טון מונוטוני שקט, ולעתים התוצאה משעשעת. כך, למשל, כשהוא נשאל אם הוא הכיר את אביו ויודע משהו על השואה, הוא עונה לשתי השאלות באותו המשפט, שנאמר באותו הטון האנמי כמעט: "In a general sort of way".

שון פן ופרנסס מקדורמנד ב"זה בוודאי המקום"

רגע מוצלח נוסף הוא כאשר מישהו שואל את שאיין אם זה נכון שהוא הופיע עם מיק ג'אגר; שאיין, שלמרות פרישתו גאוותו לא נפגמה, עונה לו באותה נימה אחידה: "לא, מיק ג'אגר הופיע אתי".

האם פן ידע עד כמה ביזארית הופעתו ב"זה בוודאי המקום"? האם חשש מכך? הוא עונה שהיה מודע לכך שזו הופעה קיצונית, אך לא חשש מכך. אם אתה שחקן שמחויב לעבודתו, הוא אומר, אתה חייב לקחת סיכונים ולא לחשוש להיכשל. אם אתה מתחיל לחשוש מכישלון, אתה חדל להיות שחקן. למזלו, הוא עבד הפעם עם במאי שסיפק לו המון חומרים כדי לעצב את דמותו של שאיין ­ ובהם תמונה של רוברט סמית, הסולן של להקת ה"קיור".

בכלל, מוסיקה, ובעיקר רוקנרול, היתה לו לעזר רב בבניית דמותו של שאיין. פן מכריז שהוא עדיין מאמין ברוקנרול כאלטרנטיבה למציאות שבה אנחנו חיים; מציאות שהיא זהירה מדי.

פן מצדו מעולם לא היה זהיר, לא בבחירת תפקידיו ולא בהבעת דעותיו הפוליטיות, שלעתים סיבכו אותו עם החוגים הימניים באמריקה. בסרט עצמו, באחת הסצינות הטובות ביותר, שאיין נפגש עם דייוויד ביירן, סולן ה"טוקינג הדס", שכתב את המוסיקה לסרט ואף נראה בו כשהוא מבצע אחד משיריו. איב הוסון, בתו של סולן "יו‑2" בונו, מופיעה אף היא בסרט בתפקיד משנה.

לאור מגוון התפקידים ששון פן גילם לאורך הקריירה שלו, אני שואל אותו אם הוא מגדיר את עצמו ככוכב קולנוע או שהמושג "שחקן אופי" עדיין תקף לגביו. פן עונה שכל שחקן טוב הוא שחקן אופי ואין לו עניין בשחקנים שמגלמים תמיד אותו התפקיד ואותה הדמות. "איפה האתגר בזה?", הוא שואל.

פן. מאמין ברוקנרול כאלטרנטיבה למציאות שבה אנחנו חיים

האם היה יכול לפרוש מעבודתו כפי שעשה שאיין? לא, משיב פן, לפחות לא כעת, אבל הוא יכול להבין שזה יכול לקרות לאמן, ודווקא לאמן רציני. אמן רוצה לבטא את עצמו מבחינה יצירתית בצורה האותנטית ביותר, הוא אומר, ובעולמנו, שנשלט על ידי מניעים כלכליים ברובם, זה נעשה קשה יותר ויותר.

פן מוסיף כי הוא נשאל לעתים קרובות מדוע הוא מעורב בסוגיות פוליטיות רבות כל כך; הוא היה, למשל, מן המבקרים החריפים ביותר של ממשל ג'ורג' בוש ושל צאתו למלחמות בעיראק ובאפגניסטאן. לדבריו, הוא רואה בכך חלק מעבודתו, הכוללת תמיד תהליך של למידה, בין שהוא מגלם דמות ובין שהוא מתגייס לעזור לנפגעי סופת הוריקן או רעידת אדמה.

מכיוון שהייתי הישראלי היחיד בפגישה הזאת, ועמיתי שם נמנעו משום מה לגעת בנושא הזה, שאלתי את פן על עיסוקו של "זה בוודאי המקום" בזיכרון השואה. האם זו היתה עוד סיבה לכך שרצה להופיע בסרט? פן עונה שאין ספק שהחלק הזה של הסיפור היה לגביו סיבה נוספת להופיע בסרט, אבל אף יותר מכך, עניינה אותו בו סוגיית הנקמה; סוגיה שהיתה לאקטואלית בארצות הברית בעקבות אירועי 11 בספטמבר ואולי הגיעה למעין סיפוק אחרי חיסולו של אוסמה בן לאדן.

פן עם המפגינים בכיכר תחריר במצרים, 2011צילום: אי-פי

פן מתאר את שאיין כדמות השרויה בדיכאון תמידי. הרצון לנקום הוא בשבילו דרך להשתחרר מהדיכאון הזה ואולי גם ליצור איזשהו קשר עם אביו המת. זו אינה נקמה שמתוכננת באופן מודע ורציונלי, הוא אומר, ולכן גם אפשר להזדהות אתה כפי שאי אפשר לרוב להזדהות עם נוקמים מסוגים שונים בסתם סרטי מתח.

הוא מסכים לאמירה שמגוון הסיפורים המרכיבים את הסרט מעצבים יצירה כמעט מופשטת מבחינת הנושאים שבהם היא דנה; עם זאת הוא מציין, שהסרט לא היה פועל לולא נשען הממד המופשט שלו על יסודות אנושיים ספציפיים מאוד.

בכך מסתיימת הפגישה הקצרה עם אחד מטובי השחקנים היום, ומישהו כבר ממהר לסלק מהשולחן את המאפרה מלאת הבדלים.

גילה את אמריקה

הפגישה עם פאולו סורנטינו, בן 41, גם היא בהשתתפות עיתונאים ממדינות שונות, התקיימה באור השמש היוקדת של קאן; זו איימה כל הזמן לסנוור את סורנטינו, את המתורגמנית שלו ואותנו, היושבים במעגל מולו.

מאחר שלמדתי כבר מהפגישה עם שון פן שאם אני לא אגע בנושא השואה בסרט, אף אחד לא יעשה זאת, אני מסתער על היעד ושואל את סורנטינו באיזה שלב ההיבט הזה של העלילה חדר לסרט.

בשונה מפן, שטען כי תצלום של רוברט סמית מלהקת ה"קיור" שימש השראה לסרטו של סורנטינו, הבמאי עצמו אומר שעוד קודם לכך עלה בו הרעיון לעשות סרט על פושעי מלחמה נאצים, שמסתתרים פה ושם וחיים חיים רגילים של קשישים. הוא רק לא ידע איך לעשות זאת עד שיום אחד, כשהיה בשיא הלבטים שלו, הוא שלף מהאוסף שלו קלטת של ה"קיור", והתצלום של רוברט סמית עורר בו את הרעיון לחבר בין הסיפור של הנאצי הקשיש לבין זה של זמר רוק שפרש ושרוי בדיכאון.

תחילה חשב לצלם את הסרט בלונדון, מספר סורנטינו, אבל אז ביקר בדבלין, והמלנכוליה של העיר התאימה לאופן שבו הצטיירה במוחו דמותו של שאיין.

"זה בוודאי המקום" הוא סרט שפונה לכיוונים כה רבים שקשה להגדיר אותו. איך מגדיר אותו היוצר שלו?

פאולו סורנטינו בצילומי הסרט. מציאות מסוגננת

"כקומדיה" היא תשובתו המפתיעה של סורנטינו. זה סרט מצחיק מאוד לדעתו, ולפיכך גם נמצא לו המימון, למרות הסיפור המשלב זמר רוק בדיכאון ופושע מלחמה נאצי קשיש.

אחד מעמיתי לפגישה אומר שלדעתו ההגדרה הנכונה ל"זה בוודאי המקום" היא סרט מסע, וסורנטינו אינו מתנגד. מצדו, הוא אומר, אפשר להגדיר את הסרט איך שרוצים, ואין ספק שזהו גם סרט מסע, ז'אנר שאהוב עליו, במיוחד סרטי המסע שהופקו בשנות ה‑70 וה‑80. למשל "פאריס טקסס", שיצר במאי אירופי אחר, וים ונדרס.

האם העובדה שהוא אינו אמריקאי משנה את האופן שבו הוא מתבונן באמריקה, נופיה והדמויות שמאכלסות אותה? בוודאי, עונה סורנטינו. הוא בא לאמריקה כזר, הוא לא ביקר בה בנעוריו, ולגביו עשיית הסרט היתה מעין תהליך של גילוי אמריקה לעצמו. גם העובדה שהוא כמעט אינו דובר אנגלית הוסיפה לתחושת הריחוק שלו, ועזרה לו לראות דברים באמריקה שאולי יוצרים בני המקום כבר אינם מבחינים בהם.

ל"זה בוודאי המקום" יש לעתים מהות של הזיה. האם לסרט, כמו ליצירות קודמות של סורנטינו, יש ממד סוריאליסטי?

הבמאי אינו בטוח שהתואר סוריאליסטי הולם את סרטיו, אבל הוא מסכים שריאליזם לגופו לא ממש מעניין אותו; בסרטיו הוא מנסה לסגנן את המציאות ולחשוף בה את הנסתר. זה בוודאי נכון ל"זה בוודאי המקום", שמציג בפנינו אמריקה שונה מאוד מזו שאנו רואים בקולנוע בדרך כלל, ועם זאת גם מוכרת.

סורנטינו מספר גם הוא כיצד פגש את פן על הבמה בטקס הנעילה של פסטיבל קאן ב‑2008 וכיצד הלה רמז לו שהיה מוכן לככב בסרט שלו. עם זאת, מוסיף סורנטינו, ואף שהוא מעריץ את עבודתו של פן כשחקן וכבמאי, הוא לא החליט אז שסרטו הבא יהיה סרט עם שון פן. רק כאשר התסריט החל להתעצב בתודעתו הוא הבין שפן הוא השחקן הנכון לגלם את דמותו של שאיין.

כאשר התסריט היה גמור, הוא פשוט שלח לו עותק בדואר. הוא אינו נוהג לבלבל לשחקנים את המוח, הוא אומר, בשיחות טלפון ארוכות שבהן מסבירים לשחקן על מה הסרט ולמה רוצים בו לתפקיד. שולחים לשחקן את התסריט, הוא קורא אותו, ואם התסריט נראה לו הוא עונה לך בחיוב, אומר סורנטינו. כך זה היה גם במקרה של פן וגם במקרה של פרנסס מקדורמנד.

כאשר סורנטינו נשאל איך עבד עם פן למרות האנגלית המוגבלת שלו, הוא עונה שהשניים עיצבו יחד את התפישה הכללית של הדמות, ואת כל השאר, המבטא, קצב הדיבור, פן סיפק לדמות מעצמו. אחד הדברים הראשונים שהם החליטו היה שפן יגלם בסרט דמות שעדיין לא גילם.

עמיתי לפגישה, רובם צעירים ממני, מתעניינים מאוד בנוכחותו של דייוויד ביירן ב"זה בוודאי המקום" ובבחירת שמו של הסרט, שהוא גם שם אחד הלהיטים הידועים ביותר של ה"טוקינג הדס". סורנטינו החליט מראש שזה יהיה שם הסרט, כי לדעתו, ברובד הנעלה ביותר "זה בוודאי המקום" הוא סרט על מקומות, "מקומות שגרים בהם, מקומות שנוסעים אליהם, מקומות שחוזרים אליהם, מקומות בתודעה ובזיכרון והמקום שבו אתה נמצא ברגע מסוים בחייך".

הסרטים המומלצים של אורי קליין>>>

"זה בוודאי המקום" - לפרטים ומועדי הקרנה>>>

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ