ביקורת

"ההתחלפות" של ערן קולירין: המאמץ משתלם

סרטו החדש של במאי "ביקור התזמורת" על אדם שסביבתו הופכת פתאום לזרה לו, מצטרף למגמה הקולנועית הדורשת מן הצופים לבוא לקראת היצירה

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אורי קליין
אורי קליין

סיפורו של הקולנוע הישראלי ב-20 השנים האחרונות מורכב מאוסף רב של רגעים משמעותיים, ששינו את אופיו ואת מהלכיו, וכזה הוא גם הרגע הנוכחי, שבו יוצא לאקרנים "ההתחלפות", סרטו של ערן קולירין, שהוא הסרט הראשון שקולירין ביים מאז שסרטו הקודם, "ביקור התזמורת", גרף הצלחה בינלאומית ומקומית ניכרת.

ציינתי 20 שנה, כיוון ש-1992 נראית לי כמו אחת השנים המשמעותיות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, שבו ניכרה באופן חזיתי ומיידי התפצלותו של הקולנוע המקומי למגוון יעדים שמומשו במגוון סגנונות וז'אנרים. היתה זו השנה של "חסד מופלא", סרטו האחרון של עמוס גוטמן, "סיפורי תל אביב" של איילת מנחמי ונירית ירון, "אזרח אמריקאי" של איתן גרין, "אדי קינג" של גידי דר, "טיפת מזל" של זאב רווח ושני סרטים של אורי ברבש: "ללקק ת'תות" ו"מאחורי הסורגים 2".

אין זה מקרה שבאותה שנה עלה לאקרנים אחד הסרטים המשמעותיים בתולדות הקולנוע הישראלי, "החיים על פי אגפא" של אסי דיין, שגם סיכם את הקולנוע הישראלי שקדם לו וגם חזה את זה שיבוא. ניתן באיזשהו מקום למתוח קו ישר בין השוט האחרון של "החיים על פי אגפא", שפונה אל החלון בחדרה הריק של אחת מהדמויות בסרט ומציג בפנינו (עכשיו בצבע, בעוד שהסרט כולו צולם בשחור לבן) את נוף גגותיה של תל אביב הישנה, לבין האופן שבו ערן קולירין, בעזרת מצלמתו המדויקת והמיומנת של שי גולדמן, מציג לנו ב"ההתחלפות" את נופיה של רמת אביב; אך ל"ההתחלפות" עוד אגיע בהמשך.

ההתפצלות הנושאית, הז'אנרית והסגנונית נמשכה ב-20 השנים האחרונות בתולדות הקולנוע הישראלי שכללו להיטים ("חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר, "בופור" של יוסף סידר ועוד) וכישלונות, כלומר, סרטים שכמעט ולא הורגשה עלייתם לאקרנים במקומותינו והיעלמותם מהם כעבור זמן קצר, במינון סביר בהחלט.

להשתחרר מהסיפור

לפיצול ולגיוון הנושאי, הז'אנרי והסגנוני, נוספו בשנים האחרונות שתי מגמות מעניינות נוספות. האחת היא הפקתם של סרטים בתקציב קטן במרחק מהממסד הקולנועי הישראלי; סרטים שבגלל הסיבה הזאת יכלו לספק לציבור בידור שסביר להניח שהממסד, כלומר הקרנות המממנות את הקולנוע הישראלי, לא היה תומך בו.

שני הסרטים הבולטים במגמה הזאת היו אמנם שני סרטי אימים בעל נפח אבסורדי במופגן: "כלבת" של אהרון קשלס ו"חתולים על סירת פדלים" של יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר אילן. שני הסרטים השתמשו במסד האימה שלהם כדי לומר משהו על הנוף הישראלי, ובכך גם הם מתחברים בתודעתי ל"החיים על פי אגפא" ול"ההתחלפות".

בנוסף, לסרטו של אסי דיין היה לעתים קרובות נפח של הזיה והוא הסתיים בטבח עקוב מדם וסרטו של קולירין מתבסס כל כולו על תחושת ה"Uncanny" ("אונהיימליש" בגרמנית) שטבע פרויד כדי לתאר את התחושה של משהו שהוא מוכר וזר בעת ובעונה אחת; תחושה שסרטי אימים רבים מתבססים עליה. ואמנם, את סרטו של קולירין ניתן לתאר כמעין סרט אימים, רק שהוא לא באמת כזה, כלומר הוא מוכר וזר בעת ובעונה אחת; הוא "Uncanny" בעצמו. כבר שמו, "ההתחלפות", מרמז על כך, כפי שעושה כל סרט שעוסק בכפילות בלתי צפויה.

המגמה השנייה היא ניסיונם של כמה במאים בשנים האחרונות לחתור בקולנוע הישראלי נגד הנראטיב המסורתי; להשתחרר - כפי שניסח זאת קולירין בראיון ל"גלריה" אתמול - מהטוטאליטאריות של אותו נראטיב המעצב סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. זאת אינה משימה קלה.

מתוך "ההתחלפות". רגש מהול בהומור ואירוניה

רוב הזמן ביקש הקולנוע הישראלי (כמו גם הקולנוע הלא ישראלי) לספר לנו סיפורים, רוב הקהל הולך לקולנוע כדי שיספרו לו סיפורים, ואם הקולנוע הישראלי (וגם הקולנוע הלא ישראלי) אינו עושה זאת, או עושה זאת בדרך לא מקובלת או לא צפויה, הקהל דוחה אותו.

"ההתחלפות", שמנסה להציג נראטיב מסוג אחר לגמרי, עולה לאקרנים בתקופה לא קלה לקולנוע הישראלי. השנה האחרונה אמנם חוותה להיט גדול אחד ("הערת שוליים" של סידר), אך מרבית הסרטים הישראלים שעלו לאקרנים בחודשים האחרונים חוו כישלון או זכו להצלחה בינונית בלבד.

כמה מהכישלונות של העת האחרונה כללו סרטים שניסו לעצב את הנראטיב שלהם באופן שונה מהמסורתי והמקובל. "ד"ר פומרנץ", שבישר את שובו של אסי דיין לקולנוע, הרתיע בזכות מבנהו החוזר על עצמו והאלמנטים ההיתוליים והמקאבריים שהרכיבו את עלילת הסרט (אך מבלי למנוע מהסרט להביע רגש); "לא רואים עליך", סרטה העלילתי הראשון של מיכל אביעד, הקשה על הצופים בגלל השילוב שהתקיים בו בין העלילתי לתיעודי וסירובו העיקש להתייחס לסיפור המרכזי שלו - סיפור של אונס - ברגשנות ובסנסציוניות הצפויה מסיפורים שכאלה.

המקרה הקיצוני ביותר היה זה של "השוטר" של נדב לפיד, שחילק את הנראטיב שלו לשני סיפורים עוקבים, שהתאחדו בחלקו האחרון. היו רבים שאמרו לי שאילו לפיד היה משתמש בתחבולה המקובלת היום, והמשומשת כבר לעייפה, של מעקב מקביל אחר שני הסיפורים, הסרט היה עובד מבחינתם, כי לכך הם התרגלו כבר; אולם, כוחו, תבונתו ותעוזתו של הסרט נבעו דווקא מאותה חלוקה כמעט פרועה, שתוקפנותה השתלבה באלימות שהוצגה בסרט.

ערן קולירין. יותר מתרגיל מבריקצילום: דודו בכר

בעוד כשבועיים יעלה על האקרנים בישראל סרטה העלילתי הארוך הראשון של הגר בן אשר, "הנותנת", שאף הוא אורג את הסיפור המינימלי למדי שמוצג בו אל תוך הסרט (בעיקר לנופים שמוצגים בו - זהו עוד סרט ישראלי שהנוף משמש בו כמעט כגיבור ראשי) בדרכים ייחודיות; והנה עולה על מסכינו "ההתחלפות", שכל דרך שבה אבחר לתאר את סיפורו תימצא היכן שהוא ליד הסיפור עצמו; נכונה לסיפור ומרוחקת ממנו בעת ובעונה אחת.

עודד (רותם קינן המצוין), פיסיקאי שעובד באוניברסיטה וגר באחד מאותם בניינים רבי קומות שכולם דומים זה לזה, אי שם ברמת אביב, חוזר יום אחד לביתו בשעה שהוא אינו נוהג לבוא הביתה (הוא שכח בבית איזה תיק שהוא זקוק לו בעבודתו), ולפתע הכל סביבו נדמה לו אחר וזר, כולל אשתו תמי (שרון טל), שבדיוק אז ישנה בחדר השינה שלהם.

יותר מזה לא אספר, לא כי אין מה לספר, אלא כי אינני יודע איך לספר, ולספר, במקרה הזה, זה כמעט חסר חשיבות בהקשר הכללי של היצירה המקורית, הנועזת והנבונה הזאת, שהמטרה העיקרית שהיא מציבה בפנינו היא לא להקשיב לסיפור, אלא להקשיב למבט.

מאותו רגע שבו חוזר עודד לביתו במועד לא צפוי, מצבו התודעתי והקיומי משתנה. במישור הממשי, "ההתחלפות" הוא סרט על אדם שניתק מהמציאות המוכרת לו ועובר תהליך של שינוי, שמערב ניכור והזרה. במישור המדומה ואפילו הסימבולי, "ההתחלפות" הוא סרט על אדם שהופך להיות דמות קולנועית.

אינני יודע מתי התחילו להשתמש בישראל בביטוי השכיח כיום "לחיות בסרט", שמתייחס לרוב למצב שבו אדם בורא לעצמו מציאות תחליפית מדומה. אבל עודד איננו כזה. עודד לא חי בסרט, אלא מאותו רגע שבו חזר הביתה - הוא חי בקולנוע, שם המציאות לעולם איננה המציאות כפי שהיא, אלא מציאות אחרת, שדומה לה וזרה לה בעת ובעונה אחת.

זו ההתחלפות ששמו של הסרט מרמז לה: מהמציאות כפי שהיא למציאות כפי שהיא נגלית בקולנוע, ואליה חודר הגיבור ממש כמו גיבורי פנטסיה אחרים, כגון אליס, כשהיא רצה אחרי הארנב הלבן, או גוליבר שהגיע לליליפוט. אלא ש"ההתחלפות" הוא פנטסיה ריאליסטית, קומית ומטרידה כאחת, שעוסקת, ברובד העוטף אותה, בשאלה "מהו הקולנוע?", שבו העכשיו הוא תמיד גם כבר אז, ושקובע את מקומו של המבט בתוכו כמרכיב מרכזי בעיצוב מצבו התודעתי והקיומי של האדם.

מתוך "ההתחלפות"צילום: ורד אדיר

מה שהופך את "ההתחלפות" ליותר מתרגיל תיאורטי אינטליגנטי ומבריק אפילו, היא העובדה שקולירין יודע להתבונן סביבו טוב יותר מכל במאי קולנוע ישראלי מאז דוד פרלוב. זה ניכר גם בסרטיו הקודמים, סרט הטלוויזיה "המסע הארוך" ו"ביקור התזמורת", אבל ניכר במיוחד ב"ההתחלפות" בגלל חשיבותו של המבט במארג הרעיוני והרגשי של הסרט.

מתווספת לכך העובדה שבבסיסו מתאר הסרט חוויה אנושית של שינוי, ניתוק, ניכור והזרה, שאין אדם כמעט שלא נחשף לה באיזשהו שלב בחייו. וכן, שקולירין עושה זאת עם הרבה מאוד רגש שמהול בהומור ובאירוניה. "ההתחלפות" הוא סרט שמבקש מאיתנו ללכת לקראתו. כבר מזמן לא היתה ההליכה-לקראת כדאית כל כך. *

"ההתחלפות". תסריט ובימוי: ערן קולירין; צילום: שי גולדמן; שחקנים: רותם קינן, שרון טל, דב נבון, שירילי דשא, שמואל וולף

המומלצים של אורי קליין>>>

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ