שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גיבור אמריקאי: בחזרה ל"מות הזמיר"

אטיקוס פינץ', התפקיד האהוב על גרגורי פק, הוא גם הדמות הקולנועית הנערצת ביותר בארצות הברית. צפייה מחודשת ב"מות הזמיר", 50 שנה לאחר עלייתו לאקרנים, מגלה: הוא אמנם בשחור-לבן, אבל רלוונטי מתמיד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

מעטים הם הסרטים (והספרים) שפונים למבוגרים, ילדים ונוער באותה מידה של כובד, רצינות וכבוד. "מות הזמיר" של רוברט מאליגן הוא אחד מהם. השנה מציינים 50 שנה לצאתו לאקרנים ב-1962, והוא עדיין נמצא ברשימת הסרטים האהודים ביותר על האמריקאים. גם אמריקאים שלא ראו את הסרט או קראו את הספר של הרפר לי (שנקרא בעברית "אל תיגע בזמיר") שעליו הוא מבוסס, יודעים כי אטיקוס פינץ' הוא גיבור הסרט, בגילומו של גרגורי פק.

דמותו של אטיקוס - שמגן בספר ובסרט על גבר שחור המואשם באונס של צעירה לבנה - היא סמל להגינות כל-אמריקאית, כמעט כמו אברהם לינקולן. בסקר שערך המכון האמריקאי לקולנוע נבחר אטיקוס פינץ' לגיבור הקולנועי הנערץ ביותר.

צפייה נוספת בסרט, לאחר הפסקה ארוכה, מגלה כי הוא שורד בצורה נוגעת ללב. הוא אמנם בשחור-לבן, אך ראוי להקרין אותו לילדים, בזכות מסריו, והימנעותו מסנטימנטליות ומסנסציוניות. זהו אחד המקרים הנדירים שבהם סרט אמריקאי מציג באמינות את עולמם של ילדים, הנאותיהם, פחדיהם ותובנותיהם.

גרגורי פק (משמאל) ב"מות הזמיר". עומק אנושי ואלמנטים גותיים

1962 לא היתה שנה טובה במיוחד בתולדות הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, שהתקרב באותן שנים להתמוטטות. רשימת המועמדים לפרס האוסקר של אותה שנה מעידה על כך. מבין חמשת הסרטים שהיו מועמדים לפרס הסרט, רק שניים היו בעלי ערך: "לורנס איש ערב" של דייוויד לין (שזכה בפרס) ו"מות הזמיר". שלושת האחרים היו מועמדים רק בגלל התקציב הגבוה שהושקע בהם ("היום הארוך ביותר", "המרד על הבאונטי" והגרסה הקולנועית למחזמר "איש המוסיקה").

בשל כך רשימת הבמאים המועמדים לאוסקר באותה שנה כמעט לא חפפה את רשימת הסרטים המועמדים לפרס. לין ומאליגן היו ברשימה, אך נוספו להם ארתור פן ("עושה הנפלאות"), פרנק פרי ("דייוויד ולייזה") ופייטרו ג'רמי ("גירושים נוסח איטליה"). גם בקטגוריה זו זכה לין על "לורנס איש ערב".

מפלצת בלתי נראית

עלילת הספר והסרט מתרחשת בעיירה קטנה באלבמה, ומתחילה ב-1932 - בשיא השפל הכלכלי. העלילה מתמקדת בשני סיפורים שבמרכזם אטיקוס פינץ', עורך דין אלמן, ושני ילדיו - ג'ם בן 10, וסקאוט בת 6. בעלילה אחת ממונה אטיקוס (שילדיו קוראים לו בשמו הפרטי ולא "אבא") להגן על טום רובינסון, גבר שחור שמואשם באונס של צעירה לבנה, שגדלה עם אבא אלכוהוליסט ואלים בשוליים המרוטים של החברה האמריקאית.

הסיפור השני מתאר את משיכתם ורתיעתם של ג'ם, סקאוט ודיל (ילד נוסף, שמגיע לעיירה מהעיר הגדולה רק בחופשות הקיץ) מול בו ראדלי, בן השכנים. הם לא ראו אותו מעולם, אך הוא נחשב למפלצת השכונתית שיוצאת מביתה רק בלילה.

כמו רומנים אחרים שנכתבו בידי סופרים מדרום ארצות הברית - כגון ויליאם פוקנר, קרסון מקאלרס, פלאנרי אוקונר, תומאס וולף, טנסי ויליאמס וטרומן קפוטה - עלילת "מות הזמיר" כוללת אלמנטים גותיים. מאליגן מעביר אותם אל הבד במיומנות, מבלי להגזים.

סיפור המשפט של טום רובינסון מעתיק את האלמנטים האלה להקשר עדכני רלוונטי (הספר, שיצא לאור ב-1961 וזכה בפוליצר, והסרט שבעקבותיו, הקדימו את המאבק לזכויות האזרח). הסיפור השני קלאסי: מפלצת בלתי נראית מתגוררת בבית שאין להתקרב אליו.

מעניין כי חברת יוניברסל, שרכשה את הזכויות לספרה של לי, לא העניקה את מלאכת עשיית הסרט ליוצרים ותיקים ומוערכים. תחת זאת בחרה בשני יוצרים חדשים יחסית בנוף הקולנועי האמריקאי: המפיק אלן ג' פאקולה (1928-1998) והבמאי רוברט מאליגן (1925-2008). ייתכן שהיו במאים שחששו מהנפיצות של החומר, כמו השחקן ג'יימס סטיוארט, שסירב לגלם את אטיקוס פינץ'.

"מות הזמיר" היה סרטו השני של פאקולה כמפיק. גם את הסרט הראשון שהפיק - "Fear Strikes Out", בכיכובו של אנתוני פרקינס כשחקן הבייסבול ג'ימי פירסול - ביים מאליגן. כמו סידני לומט, סם פקינפה, סידני פולק ועוד, מאליגן היה חלק מדור שנחשב ל"תור הזהב של הדרמה הטלוויזיונית האמריקאית". הוא אף זכה באמי על בימוי גרסה טלוויזיונית לספרו של סומרסט מוהם "הפרוטה והירח".

"מות הזמיר" היה סרטו החמישי בכלל, וסרטו הראשון לקולנוע. סרטיו הקודמים לא בישרו את המיומנות והעדינות שבהן ביים את "מות הזמיר". בעקבות הצלחת הסרט, הוא ופאקולה שיתפו פעולה חמש פעמים נוספות.

ב-1963 יצרו יחד את "אהבה עם הזר המושלם", סרט נועז לזמנו על צעירה (נטלי ווד), ששכבה עם נגן ג'ז (סטיב מקווין), נכנסה להריון ומבקשת ממנו לארגן לה הפלה לא חוקית. הסצינות שבהן המוסיקאי, שאינו זוכר את האשה שעמה שכב, לוקח אותה לבצע הפלה בתנאים מזוויעים, הן מהקודרות שנראו על הבד באותן שנים.

ב-1965 יצרו השניים את "בייבי, על הגשם לרדת", מלודרמה דרומית גותית בכיכובו של סטיב מקווין. כן העלו את "בתוככי דייזי קלובר", סרט רב עוצמה על ילדה-כוכבת (נטלי ווד, בעצמה ילדה-כוכבת), שהקריירה שלה דעכה והיא נישאת לשחקן (רוברט רדפורד) הנמשך בסתר לגברים (עוד נושא נועז לזמנו).

"במעלה המדרגות היורדות" (1967) עסק בקשייה האישיים והמקצועיים של מורה. סרטם המשותף האחרון, "The Stalking Moon" (1969), היה מערבון אימה עם גרגורי פק ואווה מארי סיינט.

פק ומארי בדהאם ב"מות הזמיר"

שיתוף הפעולה בין פאקולה למאליגן נפסק כאשר פאקולה החליט להיות לבמאי בעצמו. הוא עשה את המעבר בהצלחה וביים, בין השאר, את "נערת הטלפון והבלש" (1971), "המעקב" (1974), "כל אנשי הנשיא" (1976), "בחירתה של סופי" (1982) ו"תיק שקנאי" (1993).

הקריירה של מאליגן אחרי פאקולה לא השתוותה לזו שקדמה לה, למרות הלהיט "קיץ של 42'" (1971), שתיאר קשר רומנטי בין מתבגר לאלמנת מלחמה במלחמת העולם השנייה. סרטו האחרון מ-1991 היה "האיש בירח". זה היה סרטה הראשון של ריז ויתרספון בת ה-15, המתייחסת למאליגן בראיונות כאיש שלימד אותה מהו משחק.

מאליגן היה במאי טוב, שאינו זוכה כיום לכבוד המגיע לו. אחת ממעלותיו העיקריות היתה היכולת לעבוד עם ילדים ובני נוער, והיא התגלתה ברבים מסרטיו. "מות הזמיר" היה הסרט היחיד שזיכה את מאליגן במועמדות לאוסקר. הסרט עצמו היה מועמד לשמונה קטגוריות וזכה בשלוש מהן: השחקן, התסריט ועיצוב התפאורה. מועמדים נוספים היו הצלם ראסל הארלן והמלחין אלמר ברנשטיין.

רגעי חסד

מלאכת כתיבת התסריט של "מות הזמיר" הוטלה על המחזאי והתסריטאי הורטון פוט (1916-2009). רשימת הסרטים ששמו קשור בהם כוללת את "הרדיפה" של ארתור פן (1966), שהתבסס על מחזה שלו; ו"רגעים קטנים של חסד" של ברוס ברספורד (1983), שאת תסריטו המקורי כתב ואף זכה עליו באוסקר.

אחרי סירובו של ג'יימס סטיוארט לגלם את דמותו של אטיקוס פינץ' (גם רוק הדסון היה מועמד לתפקיד), הבחירה הטבעית היה גרגורי פק (1916-2003). היום קשה לחשוב על הסרט בלעדיו. פק, אחד הגברים הנאים בתולדות הקולנוע האמריקאי, לא היה שחקן מגוון במיוחד, אך הוא שידר סמכותיות, יושרה והגינות, שהשתלבו עם פעילותו הליברלית - כולל המאבק לזכויות האדם.

הקריירה שלו החלה ב-1944 וכאשר הוא נבחר לגלם את אטיקוס פינץ' רשימת סרטיו כבר כללה שניים בבימויו של אלפרד היצ'קוק ("כבלי השכחה" ב-1945 ו"משפט פאראדין" ב-1947); "דו קרב בשמש" של קינג וידור (1946); "הסכם ג'נטלמני" של איליה קאזאן (1947), שבו גילם עיתונאי שמתחזה ליהודי כדי לגלות אם יש אנטישמיות באמריקה שאחרי המלחמה; "האקדוחן", מערבון חריג של הנרי קינג (1950); "דוד ובת שבע" (1951) ו"שלגי קילימנג'רו" (1952) - שני סרטים נוספים של קינג.

כן השתתף ב"חופשה ברומא" של ויליאם ויילר (1953); "מובי דיק" של ג'ון יוסטון (1956); "על החוף" (1959) של סטנלי קריימר; וב-1961 בשני סרטים של ג' לי תומפסון: "תותחי נברון" והגרסה הראשונה של "פסגת הפחד" (בגרסה השנייה מ-1991, שביים מרטין סקורסזי, הופיע בתפקיד אורח).

לפני "מות הזמיר" פק היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר והפסיד. ב-1962 הוא זכה בפרס על "מות הזמיר" וב-1968 - באוסקר מיוחד על פעילותו ההומניטרית. שנה לאחר מכן העניק לו הנשיא לינדון ג'ונסון מדליה נשיאותית של חירות, התואר הנעלה ביותר המוענק לאזרח אמריקאי.

פק ואודרי הפבורן ב"חופשה ברומא". תבע ששמם יופיע באופן שווה בכרזות

שיא הופעתו של פק בסרט הוא נאום הסיכום שהוא נושא בפני חבר המושבעים, המורכב כולו מגברים דרומיים. בנאום הוא מבקש מהם לאשר מחדש את ההכרזה שכל בני האדם נולדו שווים. זו סצינה מרשימה, אך בסרט יש רגעים קטנים של חסד שבהם ניכרת עוצמתו האנושית של פק: אלו הסצינות בינו לבין ילדיו והאופן שבו הוא מתנהל עם שכניו ותושבי העיירה שבה הוא מתגורר ועובד.

העדר הסנטימנטליות ב"מות הזמיר" נובע במידה רבה מהופעתו המאופקת והמדויקת של פק. לתפקידים של ג'ם וסקאוט נבחרו ילדים אלמוניים. שניהם שחקנים מצוינים. את ג'ם גילם פיליפ אלפורד, בן 14, שכעבור עשור פרש ממשחק והיה לאיש עסקים מצליח באלבמה.

לתפקיד סקאוט, טום בוי מקסימה, נבחרה מרי בדהם בת 10 - אחותו של הבמאי ג'ון בדהם ("שיגעון המוסיקה",

"משחקי מלחמה"). בדהם היתה לשחקנית הצעירה ביותר לזמנה שהיתה מועמדת לאוסקר לשחקנית משנה. היא הפסידה לפאטי דיוק בת ה-16, שגילמה את הלן קלר ב"עושה הנפלאות". בדהם כמעט לא הופיעה בסרטים נוספים ועובדת כיום כרסטורטורית של יצירות אמנות.

השעון של אבא

גם רוברט דובאל הופיע לראשונה ב"מות הזמיר". לצורך גילום דמותו של בו ראדלי - שיוצא מביתו רק בלילה ואינו אומר מלה - נמנע דובאל מלהיחשף לשמש במשך שישה שבועות.

"מות הזמיר" היה ספרה היחיד של הרפר לי. היא אהבה את הסרט ואת הופעתו של גרגורי פק בו והעניקה לפק שעון כיס שהיה שייך לאביה. לי וטרומן קפוטה היו חברי ילדות ויש שטוענים שהיא ביססה עליו את דמותו של דיל (בגילומו של ג'ון מגנה). יש הטוענים גם שאחת הדמויות בספרו של קפוטה, "קולות אחרים, חדרים אחרים", מבוססת על לי.

בעשור האחרון גילמו שתי שחקניות את דמותה של הסופרת בסרטים על קפוטה. ב"טרומן קפוטה", סרטו המשובח של בנט מילר מ-2005, היתה זו קתרין קינר, והתפקיד זיכה אותה במועמדות לאוסקר משנה. שנה לאחר מכן יצא לאקרנים סרטו של דאגלס מקגראת "ידוע לשמצה", ובו גילמה אותה במיומנות סנדרה בולוק.

ב-2001 ביימה ברברה קופל סרט תיעודי על גרגורי פק ובין מפיקיו היתה בתו, ססיליה. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן ונכחתי במסיבת עיתונאים עם פק - עדיין יפה תואר, זקוף, צלול ונושא את דבריו בהומור מעודן. באותו אירוע ובראיונות הכריז פק שתפקידו כאטיקוס פינץ' היה האהוב עליו.

כן סיפר שמפיקי "חופשה ברומא" רצו ששמו יופיע בהבלטה בכרזת הסרט, ושמה של אודרי הפבורן האלמונית יוצנע. כעבור כמה ימי צילומים, כשפק הבין שהסרט יהפוך את הפבורן לכוכבת, הוא תבע מהמפיקים ששמם יופיע באופן שווה. לא הרבה כוכבי קולנוע היו עורכים מחווה שכזאת לשחקנית מתחילה (שאכן זכתה על התפקיד באוסקר). אטיקוס פינץ' וילדיו היו גאים בו. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ