בעקבות "העורב": סרטים בהשראת יצירות אדגר אלן פו - קולנוע - הארץ

בעקבות "העורב": סרטים בהשראת יצירות אדגר אלן פו

בחודש שעבר עלה בארה"ב סרטו של של ג'יימס מקטיג, המבוסס על כתבים של הסופר האפל. מה מושך במאים לחטט באפרו של פו, שמת כמעט חצי מאה לפני המצאת הקולנוע?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טרנס רפרטי, ניו יורק טיימס

אפשר להניח שאדגר אלן פו אינו נח בשלווה בקבר בבולטימור שבו נטמן כשמת, בן 40, ב‑1849. ביצירות שהקנו לו את פרסומו ­ שירים כגון "העורב" ו"אנבל לי", סיפורים כמו "נפילתו של בית אשר" ו"ליגיאה" ­ המוות לעולם אינו סוף הסיפור: משהו ממשיך לחיות, ולא באושר.

פו מת כמעט חצי מאה לפני המצאת הקולנוע, אך הסרטים היטיבו לזהות בו נפש תאומה והחלו כמעט מיד לחטט באפרו ולקרקש בעצמותיו המתפוררות. ד"ו גריפית ביים ב‑1909 סרט קצר ושמו "אדגר אלן פו" והציג בו את הסופר השוקד על כתיבת "העורב" בעוד אשתו הצעירה שוכבת על ערש דווי. כעבור חמש שנים ביים אותו קולנוען דגול סרט באורך מלא, "The Avenging Conscience" (המצפון הנוקם), המבוסס ברובו על "הלב הגלאי".

יצירתו של פו ­ אלימה, מפחידה, רומנטית ומרושעת באופן מובהק ­ נראתה כאילו נועדה לקולנוע, כאז כן היום. הזמנים השתנו, אך משיכתם של הקולנוענים לאמנותו הפרועה, הסנסציונית, קיימת ונדמה שתמשיך להתקיים לנצח.

ג'ון קיוזאק ב"העורב". היוצרים נתנו לעצמם חופש אמנותי גדול

    "העורב" של ג'יימס מקטיג, שעלה לאקרנים בארצות הברית בסוף החודש שעבר, הוא על פי מסד הנתונים הקולנועי IMdb הסרט או תוכנית הטלוויזיה ה‑241 במספר שעובד, גם אם בקווים כלליים מאוד, על פי כתביו של פו. בסרט החדש הסופר (ג'ון קיוזאק), בימים שלפני מותו, רודף אחר רוצח סדרתי ששיטותיו שאובות מסיפוריו. חסידי הסופר יזהו בסרט מוטיבים מתוך "הרציחות ברחוב מורג", "החבית מאמוניטלדו", "העובדות במקרה של מ' ולדמר", "הקבורה המוקדמת" ורבים אחרים.

    מאחר שפו מת בנסיבות מסתוריות שמעולם לא התבררו, יוצרי "העורב" היו חופשיים להעלות השערות משלהם. "העורב" מדמיין סוף גדוש אירועים מרתקים לחיים שבמציאות היו עצובים וסטטיים: חייו של הסופר התנהלו בראשו יותר מאשר בעולם המציאותי, שבו מעולם לא היה די כסף, מעולם לא היה די זמן, וההזדמנויות להפגין גבורה היו דלות. המצאת סיפורים על אנשים שממציאים סיפורים היא תמיד עסק מסוכן, אבל אין חדש בניסיון לרקום חלומות על חייהם של סופרים אהובים.

    "העורב" - הטריילר

    עלילת הסרט אינה קשורה כלל וכלל לשיר הבלתי נשכח והמטריד שממנו נלקח שמו, גם זה לא עניין חדש בהיסטוריה הארוכה של העיבודים הקולנועיים לפו: חלק ניכר מהסרטים המבוססים על יצירותיו קשורים למקור בקשר רעוע למדי. הסיפורים ניתנים לזיהוי, אבל רק בקושי. הם מרחפים ומהבהבים כרוחות רפאים, ונדמה שאינם יודעים היכן הם נמצאים ואיך הגיעו לשם.

    חוויות קריאה עזות

    הסרטים הידועים ביותר שנעשו על פי סיפורים של פו הם שמונת העיבודים דלי התקציב שביים רוג'ר קורמן בשנים 1960‑1964. בכולם פרט לאחד כיכב השחקן מטיל האימה וינסנט פרייס, לפעמים בלוויית שחקני אופי מזדקנים אחרים כגון פיטר לור, באזיל רתבון ובוריס קרלוף. הליהוק אמנם מעניק לסרטים אווירה נחמדה של טירה מתפוררת, אך אפילו כשקורמן מפגין נאמנות סבירה לסיפורים, הקצב שגוי, כבד ומכוון מדי ביחס לסגנון העלילתי קצר הנשימה והמתגלגל שהופך את סיפוריו של פו לחוויות קריאה עזות ומטרידות.

    הליקוי הזה אינו מיוחד לקורמן. יצירתו של פו, המלאה רציחות, טירוף, רוחות רפאים ותשוקה קודחת, מרתקת את הקולנוענים בשל הדימויים החזותיים הבוטים והחותם הרגשי העז שבה. אך למרות האיכויות הסנסציוניות האלה, פו אינו מתמסר לקולנוע כפי שנדמה מכתביו. הבעיה העיקרית היא שהוא כתב כמעט תמיד בפורמטים קצרים, והרושם בסיפוריו מתומצת מאוד, כמו כוסיות קטנות של ויסקי נקי (בחייו כמו באמנותו, הוא לא היה, על פי כל הדיווחים, אדם שמוהל את המשקאות שלו).

    רוג'ר קורמן על אדגר אלן פו

    כשמוהלים סיפור בלהות כגון "מסיכת המוות האדום", הוא עלול להיראות טיפשי משהו, והתחושה הזאת היא הבעיה האופיינית לסיפורי פנטסיה. כשנכונותו של הקהל להשעות את חוסר האמונה מתערערת, המשחק נגמר. ולכן כמעט כל סרט באורך מלא שנעשה על פי סיפוריו של פו, גם אם ניסיונו להרחיב, לרכך ולקשט את המקור נעשה בצורה מחוכמת, נידון לכישלון חרוץ, או לפחות מתקרב לכך מאוד.

    "The Avenging Conscience" אפקטיבי להפתיע, למרות התהום הפעורה המפרידה בין האווירה המורבידית והדקדנטית של פו לבין ההומניזם הרציני של גריפית, שכן גריפית אפילו אינו מנסה לשחזר את האווירה הגותית של "הלב הגלאי". הוא רק לוקח את הרעיון המרכזי של הסיפור ­ איש מת, שלבו ממשיך לפעום, חבוי מתחת ללוחות הרצפה בחדרו של האיש שהרג אותו ­ ומשתמש בו בתור סמל לרגש האשמה של הרוצח.

    סרטו הקצר של ד"ו גריפית

    גם פו עשה זאת, כמובן, אבל הוא גילה עניין רב הרבה יותר בתופעת הטירוף המתפשט של הפושע. ב-"The Avenging Conscience" כמעט שאין תחושת אימה, ובאורח פלא הדבר דווקא פועל לטובתו. גריפית הופך את הסיפור לדרמה מוסרית, וכך הסרט משכנע הרבה יותר מאשר העיבודים הרבים לפו שמנסים, ונכשלים באופן בלתי נמנע, להעצים את האימתניות של הסופר האימתני ביותר בכל הזמנים. רוב היוצרים הקולנוענים פשוט אינם יכולים להתחרות בזה.

    דריו ארג'נטו, אחד מהמעטים שגישתו מתקרבת לזו של פו ברשעותה רבת המעוף, ניסה את כוחו בעיבוד ליצירתו של אבי סיפורי האימה בסרט משונה ושמו "Two Evil Eyes" משנת 1990, המורכב משני סיפורים, "העובדות במקרה של מ' ולדמר", בבימויו של ג'ורג' רומרו, ו"חתול שחור" בבימויו של ארג'נטו עצמו; נקודת מבטו של ארג'נטו מרושעת בהרבה משל רומרו. בגרסתו ל"חתול שחור", כמו בסיפור המקורי, גבר רוצח את אשתו ומטמין את גופתה בתוך קיר יחד עם החתול שלה (מבלי משים), שהוא שונא.

    הטריילר לסרט "Two Evil Eyes"

    ארג'נטו מעדכן את הסיפור ומביא אותו לתקופתנו, מפזר ארמזים לסיפורי פו לכל אורך הסיפור ומוסיף גם סצינת חלום ובה מכשפות עירומות למחצה מימי הביניים. אי אפשר איפוא לומר שהעיבוד שלו הוא סמל הנאמנות, אך סגנונו המשיי והמתגלגל הולם את פו יותר מניסיונות רבים אחרים, ונימת הסרט הקצר שלו הולמת יותר בבוטות ובריקבון שלה.

    שקט עד פחד

    זה כל מה שנוכל לבקש, בדרך כלל, וצפוי יותר שנקבל את זה מבמאים אירופים, שבאופן מסורתי פחות מוטרדים מהאמריקאים מנקיפות מצפון ואינם מתעקשים לייצר יופי מתוך רשע, ריקבון, ואפילו המוות עצמו (בחדר המדרגות של הרוצח ב"חתול שחור" של ארג'נטו תלויה תמונת דיוקן של שארל בודלר, שקידם את פו בארצו ותירגם אותו לצרפתית). זמן קצר לאחר מחזור סרטי פו של קורמן ופרייס, יצרו רוז'ה ואדים, לואי מאל ופדריקו פליני, כאילו כמו ליישב את החשבון, סרט אנתולוגי ושמו "The Spirits of the Dead" מ-1968, שאמנם אינו אחיד ברמתו, אך הוא אפל ומטריד הרבה יותר מאשר פרשנויותיו הבהירות יתר על המידה של קורמן. הקטע המרשים ביותר הוא הדרמטיזציה השקטה עד פחד של מאל לסיפור הכפילים הנהדר "ויליאם וילסון".

    הטריילר לסרט "The Spirits of the Dead"

    הדמיון של פו הרגיש תמיד בנוח בעולם הישן יותר מבעולם החדש. הוא התרגש עמוקות מאנשים ומדברים שנמצאים בתהליך שקיעה, שעל סף מוות, שהלכו ונמוגו לאטם מתוך ההיסטוריה ­ כפי שהוא, כשמת בבית החולים בבולטימור, אולי חשב שיצירתו מתפוגגת מהזיכרון. הוא היה מת בנוחות גדולה יותר בתוך שרידי אחוזה טחובה כמו זו של רודריק אשר, שהבמאי הצרפתי ז'אן אפסטין מתאר בליריות בסרט האילם מ‑1927 "נפילת בית אשר". החדרים רחבי ידיים, והדמויות צפות ביניהם ברפיון, בידיעה שהן מסיימות את שושלת המשפחה, שהכל ייעלם לנצח מהעולם השברירי שלהם, שאינו נראה מציאותי.

    פו כמו נוכח בסרטו של אפסטין, ונוכח באופן נמרץ עוד יותר אולי בגרסה אחרת, קצרה יותר, של אותו סיפור, שנעשתה כעבור מחצית המאה בידי האנימטור הצ'כי המופלא יאן שוונקמאייר. ב"Fall of the House of Usher", סרט בן 15 דקות של שוונקמאייר מ-1980, אין בכלל בני אדם, אלא רק בית מת למראה, מרוהט בדלילות, השוכן בתוך נוף שנראה כאילו הוא שוקע לתוך עצמו. מלותיו של פו, הנשמעות במהירות בפסקול, ממלאות את החללים הריקים במשהו שנדמה באופן בלתי אפשרי כאילו הוא חי. הסרט מתקדם בעקשנות, לכאורה בלתי ניתן לעצירה, והקצב הזה הוא מה שהופך את הגרסה הזאת ל"בית אשר" לסרט המטריד ביותר שהופק אי פעם על פי יצירותיו של אדגר אלן פו. הקצב הזה מטריף את הדעת ואי אפשר לטעות בו. זה קצב הלמות לבו הזוועתי של פו.

    מאנגלית: אורלי מזור-יובל

    תגובות

    הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
    בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ