בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצלם הפואטי של הקולנוע הישראלי

הצילום שלו לכד את עינם של במאים כיוסף פיצ'חדזה, איתן פוקס וערן קולירין. שי גולדמן, שצילם את "ההתחלפות", מסביר למה בעל המצלמה הוא בעל הדעה

12תגובות

חברי תזמורת מצרית, תכולי מדים, עומדים בשורה, השממה המדברית פרושה מאחוריהם ("ביקור התזמורת"); גבר חסון נושם ונושף, מבטו ממוקד לפנים, נחוש, רוכב על אופניים במעלה הכביש כמכונת שרירים אימתנית ("השוטר"); צעיר חרדי צנום, שפוף מעט, משרך רגליו ברחוב ירושלמי חשוך במין בדידות קיומית צובטת לב ("המשוטט") - אלה רק כמה מהפריימים שמצלמתו של שי גולדמן הנציחה בתודעה הקולנועית המקומית בשנים האחרונות. נדמה כי יש משהו בסגנון הצילום של גולדמן שמצליח לזקק מהמציאות הישראלית דימויים מסוגננים, נקיים, אחרים, כאלה שלקוחים מכאן אבל גם מקפלים בתוכם איזה ניחוח ממקומות רחוקים. בפריים שלו גולדמן מתמסר לאור הישראלי החזק והתוקפני, אבל גם משלב איזו רכות מפתיעה.

בשנים האחרונות ביסס לעצמו גולדמן מעמד של צלם קולנוע מוביל המותיר חותם ייחודי על הסרטים שהוא מעורב בהם. "ההתחלפות", סרטו החדש של ערן קולירין, שיצא לבתי הקולנוע בשבוע שעבר, מספק הזדמנות נוספת לחזות בעבודתו של גולדמן. בסרט הזה, שחלקו הגדול מתרחש בתוך מבנים - דירות, חדרי מדרגות, מרתפים או משרדים - ושבו הגיבור עוצר כדי להתבונן על חייו מן הצד, מצטרפת המצלמה של גולדמן אל הגיבור בתהליך ההתבוננות, וחושפת מציאות מחניקה הכולאת את הגיבור בסדרה של מסגרות שנוצרו סביבו לאורך השנים בחייו הבורגניים והאורבניים. ויחד עמו, היא מנסה לצאת לרגע מן המסגרות האלה.

"לערן (קולירין) היה חשוב מאוד שנרגיש את הקופסה שהוא נמצא בתוכה, את התקרה, ובשבילי זו היתה התנסות מאוד מעניינת. בדרך כלל הרי התאורה מגיעה מלמעלה", מסביר גולדמן. "ערן רצה שתהיה בסרט תחושה של מעין אקווריום, של הריבוע הזה שבתוכו אנחנו חיים, של התיחום, ולכן הקפדנו בצילום על הקווים הישרים, על תחושת הסגירות הזאת".

דודו בכר

גיבור "ההתחלפות" הוא דוקטורנט במחלקה לפיסיקה באוניברסיטת תל אביב (רותם קינן), שבאחד הימים חוזר לביתו בשעה לא שגרתית, ולהפתעתו, הכל נראה לו פתאום אחר, לא מוכר. בעקבות זאת הוא מתחיל לבחון את חייו, להתבונן מהם מחדש ולנסות לעשות דברים חדשים במסגרות המוכרות והיום-יומיות. קולירין וגולדמן הוציאו תחת ידיהם סרט שאינו חושש להשתהות, להיות מהורהר לעתים, סרט שמעורר בצופה מחשבה.

"בקולנוע מהסוג הזה, כשהשוטים ארוכים, זה נותן לך שהות לחוות את הרגע", אומר גולדמן. "אין החיתוך המהיר, ולא ממהרים לסגור את הפריים על הדמות כדי לראות מה היא עושה. למשל, כשהגיבור יוצא מהמעלית ומלטף את הקירות - לפעמים נדמה שנותנים המון זמן לפעולה הזאת. אבל זה מאפשר לצופה להתבונן, להיכנס לפרטים, ממש כמו בצילום סטילס. זה כיף כשיש אורך שוט כזה: כצופה זה אמנם תובעני, אבל זה נותן אפשרות להיכנס פנימה, לראות מה קורה בתוך הפריים".

בכל פגישה מקרית

גולדמן נולד ב-1964 בחיפה, וכנער בתיכון השתתף בקורס צילום סטילס שלימד הצלם דוד מאסטרו בטכניון. "ההורים שלי ראו שסוף סוף יש משהו שמעניין אותי, אז הם קנו לי מצלמה", הוא מספר. לאחר שירותו הצבאי, נרשם ללימודי צילום במכללת הדסה בירושלים, ובתום לימודיו שימש עוזר של צלמי סטילס שונים. באחד הימים שמע שמחפשים עוזר צלם בסרט ישראלי. "רציתי אז לעסוק בצילום סטילס אמנותי, אבל היה לי ברור שמזה אי אפשר להתפרנס", מסביר גולדמן. "אז חשבתי אולי במקביל להיות צלם בטלוויזיה, צלם אולפן. חשבתי שאולי העבודה בסרט הזה - זה היה ‘אדי קינג' של גידי דר - תהיה הזדמנות להתקדם בכיוון".

ואולם, לאפיזודה הקולנועית הזאת לא היה המשך מיידי. גולדמן עבר להתגורר בניו יורק למשך שנתיים, ומעט לפני שחזר לארץ, חרץ אירוע מקרי את גורלו המקצועי. חבר טוב שלו נסע באוטובוס, נתקל שם בבמאי יוסף פיצ'חדזה והציע לו את שירותיו של גולדמן כצלם. "הוא אמר לו ‘שמע, יש לי חבר, צלם גדול שבא מניו יורק'", צוחק גולדמן. "למזלי, פיצ' עמד לצלם אז את ‘לנגד עיניים מערביות' בשחור-לבן, ואני, מכיוון שבאתי מסטילס, באותה תקופה ראיתי את העולם בשחור-לבן. נפגשנו, ומשיחה בלבד, בלי שהוא בכלל ראה משהו שעשיתי, פיצ' קלט שיש פה עניין לציבור. ואז הוא לימד אותי הכל".

מכאן ואילך החלה הקריירה הקולנועית של גולדמן להתגלגל בכיוון הנכון. סרטו של פיצ'חדזה השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, והשניים חזרו לשתף פעולה ארבע שנים לאחר מכן ב"בסמה מוצ'ו". הסרט הזה כבר זיכה את גולדמן במועמדות הראשונה שלו (מתוך ארבע עד כה) לפרס אופיר.

העבודה עם פיצ'חדזה היתה הראשונה בסדרה של שיתופי פעולה עם יוצרים שהכירו בכישרונו של גולדמן וחזרו גם הם לעבוד עמו. בין היתר, הוא צילם עם איתן פוקס את הסדרה "פלורנטין"; עם יוסי מדמוני ודוד אופק את הסרט "המנגליסטים" ואת הסדרה החדשה "30 שקל לשעה" (שתעלה בקרוב בערוץ 1); ועם דינה צבי ריקליס את הסרטים "שלוש אמהות" - שזיכה אותו בפרס אופיר לצלם הטוב ביותר - ו"ברקיע החמישי".

קדימון הסרט "ההתחלפות"

ואולם, שיתוף הפעולה הפורה מכל היה עם ערן קולירין, שאתו כבר צילם שלושה סרטים: "המסע הארוך" (סרט טלוויזיה), "ביקור התזמורת" ו"ההתחלפות". לצד אלה כולל הרזומה של גולדמן גם את "תנועה מגונה" של צחי גראד, "הכל מתחיל בים" של איתן גרין, "בדרך אל החתולים" של חורחה גורביץ, "אנחנו לא לבד" של ליאור הר-פז וסדרת הטלוויזיה "הבורגנים". שופטי פסטיבל ירושלים זיכו אותו בפרס הצילום כבר שלוש פעמים: על "שלוש אמהות", "המשוטט" ו"השוטר".

דימוי שיוכל לחדור

"גולדמן הוא מאלה שמצליחים לקחת מציאות בנאלית ולעשות ממנה משהו אחר", אומר קולירין על הצלם הקבוע שלו. "הוא מחפש תמיד את הפשטות, לא מחפש לשנות את המקום שבו הוא מצלם, אבל מצליח תמיד לקחת מקום ישראלי אמיתי, לחלץ את התוך שלו, לנקות אותו וכך להוציא ממנו משהו חדש".

איתן גרין טוען כי גולדמן יודע לקחת סיפור פרטי של יוצר ולהנגיש אותו לקהל. "הפרטי והאישי עלול להיות לפעמים בנאלי או סתום, אבל הצילום של שי מפקיע את הסיפור מסגירותו ומעניק לו אנרגיה שתפעל גם על הזולת", הוא אומר. "הכלי המאפשר את המעבר החיוני הזה הוא הפיוט. בלי פיוט לא יוכל הפרטי להיהפך לכללי, והחוויה האישית - לסרט. והפיוט הוא צורה ברורה וכמעט טבעית לשי גולדמן".

גולדמן מעיד, שבימיו הראשונים בקולנוע הוא עדיין חשב כצלם סטילס. "פיק הברכיים הגדול ביותר שלי היה סביב השאלה איך דמויות זזות ממקום למקום - והאור נשאר עליהן. לא ידעתי איך אפשר לעשות דבר כזה", הוא מחייך. "וגם התמקדתי הרבה בפריים הבודד. הוא העסיק אותי הרבה יותר מהרצף. הייתי נע מפריים אחד לאחר. היום זה כבר פחות ככה, אבל פעם, בכל דולי (שוט שבו המצלמה נעה על גבי עגלה, נ"א) הייתי אומר שהעיקר שהפריים הראשון והפריים האחרון יהיו מושלמים, ואז הדרך כבר תהיה בסדר".

בהמשך הוא למד למצוא דווקא את הדמיון בין צילום סטילס לקולנוע. "אני מנסה להתמקד ביכולת לראות דברים, להתבונן בכל פריים ופריים ולהבין אם הוא פוטוגני או לא, אם הוא אומר משהו למי שצופה בו. גם כשאתה משרת סיפור אתה עדיין מצלם מציאות אחת ולא אחרת. אפילו כשאתה מצלם דוקומנטרי בסטילס, הזווית שאתה בוחר והמקום שבו אתה נמצא יכולים לספר סיפור אחר, פרטי שלך, על מה שאתה רואה. הבעת הדעה תמיד קיימת בצילום".

ההבדל הגדול בין סטילס לקולנוע, מבחינתו, נעוץ במשך הזמן שבו הצופה ניצב מול הדימוי. "בקולנוע הרגע הזה חולף בתוך 24 חלקי השנייה, ואילו בסטילס אתה יכול להתבונן בתמונה כמה זמן שאתה רוצה. לכן בקולנוע האתגר הוא ליצור דימוי שיצליח לחדור אליך בזמן הקצר שעומד לרשותך. אבל חוץ מזה - השפה היא בדיוק אותה השפה".

העבודה על סרט קולנוע מתחילה מבחינתו בחשיבה על האופן שבו יש לתרגם את התסריט, את המלה הכתובה, לחזון ויזואלי. "כל צלם בא עם מטען משלו. אתה בא עם הילדות שלך, עם העבר שלך, עם מי שאתה, ואז אתה פוגש טקסט כתוב ומוצא בו את הדברים שאתה מתחבר אליהם, בדיוק כמו צופה הקולנוע", מסביר גולדמן. "אתה פוגש את הבמאי, ומאותו רגע מתחילה העבודה הקשה של איך ליצור את האימאג' השלם של הסרט. איפה הוא יקרה, איך ייראה, אילו צבעים ישלטו בו".

לדבריו, האלמנט החשוב ביותר בצילום קולנוע הוא הלוקיישן. "אני בוחר את המקום שבו השחקן יעמוד, שבו הוא ינוע. אם למשל כתוב בתסריט דירה, אפשר לצאת ולראות מאות דירות. אבל כשאתה מוצא את הדירה המתאימה - שזו עבודה של צלם, במאי ואיש ארט - אז חצי עבודה כבר נעשתה, כי הלוקיישן כבר מכתיב את הפריים, את הפוטנציאל הגלום בו".

בסרט "ההתחלפות", הוא מספר, סייר עם קולירין בכל הארץ כדי לחפש את הבניין שבו יצולם הסרט, מקום מגוריו של הגיבור. "בתסריט צוין כי מדובר בזוג בורגני שגר בדירה בבניין בסגנון רבי-הדירות של מודיעין. היינו בכל עיר אפשרית, חיפשנו בכל הכיוונים. בסוף אתה מתקבע על המקום שמרגש אותך - ובחרנו לצלם ברמת אביב הישנה, במקום שאינו חדש לגמרי, כי היה משהו מרגש בהתפוררות הקלה שיש במקום, בחומרים".

מכיוון שהסרט הזה הוא קו-פרודוקציה, וצריך היה לצלם חלק ממנו בגרמניה, הוחלט כי שם יצולמו כל צילומי הפנים (בתוך הדירה). אבל המבצע הזה לא היה פשוט. "בחרנו דירה בבניין, צילמנו אותה, ואז הגיעה ארט דיירקטורית גרמנייה. בזמן שאנחנו צילמנו את הסרט פה, היא מדדה את הדירה, ציירה אותה והעתיקה אותה אחד לאחד לגרמניה. שם היא בנתה אותה מחדש ורק הגדילה אותה קצת כדי שיהיה לנו נוח. זו היתה פעם ראשונה שצילמתי בסטודיו משהו שמתחבר עם ריאליזם, עם מקום פיסי קיים. זה היה מלחיץ, כי בסופו של דבר בסרט מה שיוצא זה שהם יוצאים מהדלת של הדירה בגרמניה ונכנסים למעלית בתל אביב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו