מה אומר "הסיפור של יוסי" על ישראל 2012 - קולנוע - הארץ
ראיון

מה אומר "הסיפור של יוסי" על ישראל 2012

עשור חלף מאז נגדע הרומן של יוסי וג'אגר בסרטו של איתן פוקס. עם צאת סרט ההמשך מודה הבמאי כי הדמויות שהוא יוצר משקפות אותו ואת סביבתו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

יוסי עדיין מתאבל על ג'אגר. עשר שנים לאחר שסיפור אהבתם של יוסי (אוהד קנולר), מפקד מוצב בדרום לבנון, וליאור המכונה ג'אגר (יהודה לוי), אחד מקציניו, נגדע בסרט בן 67 דקות שהיה ללהיט מפתיע, חוזר במאי הסרט, איתן פוקס, ובודק את מצבו של יוסי עשור לאחר מכן.

יוסי, שוב בגילומו של קנולר, עדיין בארון, סוגיה שהיתה בסרט הקודם מקור לחיכוך בינו לבין ג'אגר, שביקש להוציא את סיפור אהבתם אל האור. הוא רופא בבית חולים, שכל חייו מתמקדים בעבודתו המסורה. אין לו חיים מעבר לה. חבריו לעבודה יודעים שהוא חווה אובדן, אבל לא יודעים איזה מין אובדן. אחד מהם מנסה אפילו ליזום בעבורו בילוי עם אשה.

יום אחד הוא מבחין בבית החולים באמו של ג'אגר (שיעל פרל גילמה בסרט הקודם ואורלי זילברשץ מגלמת בסרט הנוכחי). היא אינה מזהה אותו, וגם אין כל סיבה שתזהה. בסוף הסרט הקודם הוריו של ג'אגר לא היו מודעים לזהותו המינית של בנם המת; הם חשבו בכלל שהיתה לו חברה, ושיוסי הוא מפקד שכנהוג במקרים כאלה בא לבקר את הוריו של אחד מחייליו שנהרג.

איתן פוקס (במרכז) עם כוכבי "הסיפור של יוסי" אוהד קנולר (מימין) ועוז זהבי. בגדים: יוסי קצב SKETCH, הוגו בוס לרשת ונדום. איפור ושיער: יערית סביניר; סטיילינג: רותי טרבס צילום: איליה מלניקוב

הטלטלה של הפגישה עם אמו של ג'אגר וההכרה בכך שחייו תקועים זה עשור מניעות את יוסי לצאת לחופשה, כנראה הראשונה מאז מות אהובו. היעד הוא אילת, ובדרך הוא אוסף למכוניתו קבוצת חיילים. אחד מהם, קצין ששמו תום (עוז זהבי), הוא הומו מחוץ לארון, שחבריו מתייחסים בשוויון לב לזהותו המינית. האם מהמפגש הזה בין הרופא המנותק מחייו לחייל הצעיר והתוסס עשויה לצמוח התחלה חדשה ליוסי? אולי אפילו גאולה שמקורה בהשלמה?

נפגשתי לשיחה עם במאי הסרט כדי לדון בצמד הסרטים הזה וגם בסוגיות שהעלו יתר הסרטים שביים בין לבין: "ללכת על המים" ב-2004 ו"הבועה" ב-2006 (לפני "יוסי וג'אגר" ביים פוקס, בין השאר, את הסרט הקצר "אפטר", שהיה סרט הגמר שלו בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, את "שירת הסירנה" ב-1994 ואת סדרת הטלוויזיה "פלורנטין" ב-1997. בין "יוסי וג'אגר" ל"סיפור של יוסי" הוא ביים גם את סדרת הטלוויזיה "תמיד אותו חלום").

גם כאשר הסתייגתי מסרטיו של פוקס, לעתים בחריפות רבה, מקומו של הקולנוע שלו בנוף הקולנועי, החברתי והתרבותי המקומי תמיד עניין אותי, כמו השאלות שסרטיו הציבו בנוף הזה. הפגישה עם פוקס היתה הזדמנות לבדוק את תוקפן הפרטי של השאלות האלה ביצירתו המצטברת.

"זה מפחיד להתעסק בדמויות שבהן עסקת בעבר, לחזור לחומרים שהצלחת ליצור בעזרתם משהו ראוי, שהצליח לגעת באנשים רבים", אומר פוקס בתשובה לשאלה מה עורר בו את הרצון ליצור סרט המשך ל"יוסי וג'אגר".

הוא מוסיף ומספר כי הוא ואיתי סגל, התסריטאי של הסרט החדש (את תסריט הסרט הקודם כתב אבנר ברנהיימר), דנו ארוכות בשאלת הסיבות לעשייתו, לאיזה כיוון לקחת אותו ואם יש להם משהו חדש לומר דרך סיפורו של יוסי, עשר שנים אחרי, שמייצג גם את מה שקרה ליוצר הסרט ולמקום הזה בעשור החולף.

למרות הפחד, אומר פוקס, יש משהו נחמד ברעיון להשתעשע עם דמות שיצרת ויש לה איזשהו קיום וירטואלי בתודעתך ובתודעתו של הציבור. הוא מספר שבעשור האחרון נשאל פעמים רבות מה עלה בגורלו של יוסי, דמות שבסוף הסרט הקודם נותרה במקום פגוע ובעייתי במיוחד. בשלב מסוים הוא החליט לנסות לענות על השאלה הזאת.

"הדמויות בסרטי הן כולן וריאציות עלי ועל מי שאני ועל חיי", אומר פוקס. "ולכן, אם יוסי ב-2002 היה ביטוי שלי, כפי שגיבור ‘אפטר' היה ביטוי קודם שלי, הרי עשיית הסרט הנוכחי היא מעין חזרה אל עצמי, לראות מה עלה בגורלי".

פוקס אינו מתכוון בכך שיש יסודות אוטוביוגרפיים בסיפור של יוסי, בסרט הקודם ובזה החדש, אלא שדמותו של יוסי מספקת לו את ההזדמנות לבדוק את יחסו לחייו ולעצמו עם חלוף השנים. "יוסי נמצא במצב פוסט-טראומטי", אומר פוקס. "הוא החליף בעצם צבא אחד בצבא אחר, בית החולים, שגם בו הוא לובש מדים ומתמודד עם שאלות של חיים ומוות".

מתוך "יוסי וג'אגר"

העיסוק בדמותו של יוסי מעלה אצל היוצר זיכרונות מאירועים קשים בעברו שלו; אירועים שמניעים אותו, עוצרים אותו או תוקעים אותו. במשך זמן רב, מספר פוקס, הוא ניסה להסתיר את זהותו המינית בעזרת שלל מסכות ותחפושות, השתמש כמו יוסי במנגנוני הגנה והישרדות, ומבלי להתכוון אפילו נהפך ל"אדם כזה שלא רואים עליו. היו תקופות שהייתי בסטגנציה איומה, שלא ידעתי איך הגעתי אליה, למה הגעתי אליה ואיך להיחלץ ממנה. יכולתי להישאר בסטגנציה הזאת, יכולתי להתמודד אתה, אבל היא מאוד לא טובה. החלטתי באיזשהו שלב להתמודד עם הסיבות שהביאו אותי למקום הזה, ולהיחלץ ממנו".

סרטך מתחבר אצלי עם סרטים רבים שמתארים כיצד אדם שבעצם ניתק מהחיים נגרף חזרה לתוכם כי החיים חזקים יותר מהכל. האם אתה מתחבר לראייה שכזאת?

פוקס על הסט של "הסיפור של יוסי" עם ליאור אשכנזיצילום: דודו בכר

"כן, אבל זה לא יכול לקרות אם אין בתוך אותו אדם הרצון להתחבר שוב לחיים. זה מתחיל ברצון".

"הסיפור של יוסי" שונה מאוד מסרטיו העלילתיים הארוכים הקודמים של פוקס, שכן אין בו מוות. ב"יוסי וג'אגר", "ללכת על המים" ו"הבועה" היה מוות אלים. ב"סיפור של יוסי" יש לכל היותר מוות סימבולי בתוך החיים שיוסי חווה. גם ב"שירת הסירנה" לא היה מוות, אבל היתה מלחמה ברקע.

פוקס צוחק לשמע דברים אלה, כמו מופתע מההבחנה. תחילה הוא אומר שמבחינתו "שירת הסירנה" הוא יצירה אקס טריטוריאלית במכלול עבודתו הקולנועית, בין השאר מכיוון שהיה עיבוד של ספר ולא התבסס על תסריט מקורי. "יוסי וג'אגר", הוא אומר, הציג את סיפורן של שתי דמויות, שאחת מהן נהרגת בסוף הסרט והשנייה נותרת תלויה באוויר. "הטרגדיה של ‘יוסי וג'אגר'", אומר פוקס, "איננה רק אובדנו של גבר צעיר, מוצלח ונאה בקרב, מה שמתחבר עם המיתוס הישראלי של החייל המת, אלא שבסופו של הסרט יוסי איננו יכול לומר ‘אני אלמנת המלחמה; תסתכלו עלי'".

קשה מדי להכלה

באחת הסצינות המרכזיות ב"סיפור של יוסי" מבקר יוסי את הוריו של ג'אגר ומגלה להם שהיה אהובו של בנם בזמן מותו (ביקשתי מפוקס רשות להזכיר סצינה זו בראיון, פן יגידו שמדובר בספוילר, והרשות ניתנה; "זה בכלל סרט שאין בו הרבה הפתעות", הוא אומר). בעצם יוסי עושה לג'אגר מעין אאוטינג בפני הוריו.

מדוע הוא עושה זאת ולמען מי? למען עצמו או למענם?

"גם האמא בסצינה הזאת שואלת את יוסי: ‘למה אתה עושה לנו את זה?' אני מאמין שהוא עושה את זה למענם. אני מאמין שהוא עושה להם מעין טובה. אני מאמין שהאמת משחררת. הם בעצם מבינים שהם לא הכירו את בנם. יכול להיות שמה שיוסי מגלה להם קשה להם מדי להכלה; אבל אני מאמין שהורים שכן יכולים להתמודד עם אמת שכזאת, זה יכול להוביל אותם לתהליך של גילוי ושל התחזקות".

פוקס מוסיף שיוסי עושה זאת גם למענו, כי הוא חייב להתמודד לא רק עם אובדן אהובו אלא עם כל מה שהיה קשור למערכת היחסים שלהם: ההכחשה, הפחד, אי-הנכונות שלו להתחייב וללכת באש ובמים למען האהוב. כל מה שמעיק עליו ותוקע אותו בהווה. "כדי להתמודד עם הטראומה הזאת", אומר פוקס, "הוא חייב לחזור ל'זירת הפשע' שבה נגמר הסרט הקודם, המקום שבו הוא לא סיפר ושיקר בנוגע לטיב יחסיו עם הבן המת. כדי שהוא עצמו יוכל לצאת מהארון, עליו לגלות את האמת להוריו של ג'אגר".

אורלי זילברשץ על הסט של "הסיפור של יוסי"צילום: דודו בכר

הסצינה הזאת מזכירה את הסצינה שחותמת את סרטו של אנג לי "הר ברוקבק". פוקס אומר שהיה מודע לדמיון, אך מוסיף ששני הסרטים שהיו בתודעתו בזמן עשיית "הסיפור של יוסי", והוא ניסה להציב את עצמו ביניהם, היו "סינגל מן" של טום פורד ו"הבן" של האחים דארדן. כאשר צפה ב"סינגל מן" הוא נבהל מעט בגלל הדמיון בסיטואציה המרכזית ובנושאים ששני הסרטים עוסקים בהם; אבל יש הבדל יסודי ביניהם: גיבור "הסיפור של יוסי", לעומת הגיבור של "סינגל מן", בוחר בחיים. הוא מתגבר על הפחד מחשיפה בפני גבר צעיר ממנו, שהתמודד מזמן עם מיניותו, למרות גילו ולמרות מראהו.

ואיך "הבן" מתקשר לכל זה? פוקס מאמין שיוסי הוא מעין וריאציה של גיבור סרטם של האחים דארדן. איש בוטה, שהאסתטיקה ממנו והלאה והוא מתמודד עם טראומה איומה שקרתה בחייו דרך הקשר שמתפתח בינו לבין גבר צעיר שהיה מעורב בטראומה הזאת. כמו "הבן", גם זהו סרט על גבר שתקוע בסטגנציה, שחייו עטופים בשקרים, והוא לומד, כמעט בעל כורחו, כיצד להיחלץ ממנה.

מתוך "הסיפור של יוסי"צילום: גיא רז

האם "הסיפור של יוסי" שואל גם איך השתנינו בעשר השנים שחלפו מאז "יוסי וג'אגר"?

"במודע או שלא במודע, אני מנסה בכל סרטי לספר סיפור פרטי, וגם להשליך ממנו החוצה אל החברה שבתוכה הוא מתרחש. שני הסרטים אומרים משהו על המקום שהייתי בו ועל המקום שבו אני נמצא היום, מקום שבו אני יותר מקבל את עצמי, שיש בו יותר אור ושמחה. יוסי עדיין חי בארון בעולם מאצ'ואיסטי קשה ומגביל; תום חי בעולם שונה מזה לחלוטין. הוא גם קצין קרבי וגם הומו גאה, ואין סתירה בין השניים; כאשר אני שירתי בצבא בחיל קרבי, לא ניתן היה בכלל להעלות על הדעת שילוב שכזה. זה לא היה אצלנו בלקסיקון. ב'יוסי וג'אגר' היתה התאמה בין מצבו של יוסי לזה של החברה הישראלית; בסרט החדש, יוסי נשאר היכן שהוא היה אבל החברה סביבו השתנתה, ודמותו של תום מייצגת את השינוי".

ביטוי אותנטי לחיים

איתן פוקס נולד בניו יורק ב-1964. הוריו היגרו לישראל בהיותו בן שנתיים והוא גדל בירושלים. המקום שממנו הוא בא ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב אישיותו ואופיה של יצירתו. הוא גדל במשפחה ניו-יורקית יהודית טיפוסית, הוא אומר, שחיתה בעולם יהודי נקי שבו היה ברור מהו תפקידו של גבר ומה תפקידה של אשה. עולם של הסתרות ושקרים, לדבריו, שבו היה ברור מה מותר להגיד ומה אסור להגיד.

בירושלים שבה הוא גדל, אומר פוקס, לא היה דבר כזה להיות הומו; לא היתה קהילה ולא היו מודלים לחיקוי בקולנוע או בטלוויזיה. "הרגשתי מאוד מאוד לבד", הוא מספר. "אני זוכר איך התרגשתי כאשר הגעתי לתל אביב והלכתי לראות בקולנוע פריז את ‘נגוע' של עמוס גוטמן, סרט ישראלי עם גיבור הומו. אבל כשיצאתי מהסרט אמרתי לעצמי: כך ייראו חיי? הם יתנהלו בברים אפלוליים? בגנים ציבוריים, מורכבים מקשרים לא יציבים? יצאתי מאותה הקרנה בחרדה איומה. העולם הזה הפחיד אותי".

זה היה עולם שכמעט לא נגע בשלו: "הייתי בצופים, הייתי בחיל קרבי, הייתי סטודנט באוניברסיטה, לא נסעתי להודו", הוא אומר וצוחק. "אני החלטתי שאני אהיה הבמאי ההומוסקסואלי הבא. אני אציג את דגל ישראל בפתח סרטי ‘אפטר'; אני אציג בסרטי חיילים, אני אתאר משפחות יותר מיינסטרימיות. אני רוצה שתהיה לי יציבות בחיי, שתהיה לי משפחה ושיקיפו אותי אנשים מכל הסוגים. בסרטי אני אשתף את הצופים בעולם שלי. אני אתן ביטוי אותנטי לחיים שלי.

מתוך "ללכת על המים"

"היום אנחנו חיים במציאות אחרת לגמרי ויש כבר דור של צעירים שחושב שאני זקן מכיוון שאני עדיין מתעסק בנושאים האלה. ‘עזוב', הם אומרים לי, ‘זה כבר לא אישיו'".

פוקס אומר שמצד אחד הוא מבין על מה אותם צעירים מדברים, אבל מצד שני, השינוי שחל בחברה הישראלית מוגבל לאזורים מצומצמים ביותר, ועדיין, הומואים שיוצאים מהארון חייבים לעבור תהליכים לא קלים כמו ההתמודדות עם ההורים. אז זה אולי פחות קשה מפעם, אבל זה עדיין לא פשוט.

"ככל שהתבגרתי וככל שהיצירה שלי הצטברה ונעשיתי מודע יותר ויותר, כך הבנתי שאני מנסה בסרטי להעביר מסרים אידיאולוגיים כמו, למשל, שיש הרבה הומואים שמקיימים מערכות יחסים יציבות וארוכות טווח. כיום אני מרגיש כמעט לא בעניינים כאשר אני מדבר על זה, כי כמעט כל החברים שלי עושים ילדים. אחד הדברים שאני אוהב ב'סיפור של יוסי' הוא שזה סיפור על גבר מתבגר שפונה לעזרה לגבר שצעיר ממנו; גבר מתבגר שמכיר בעובדה שלגבר הצעיר יש יכולת שאין לו, ולכן אותו גבר צעיר אולי יוכל להציל אותו".

קדימה לאירוויזיון

בזמנו, במאים הומואים מוצהרים, כגון ז'אן ז'נה, פייר פאולו פזוליני, ריינר ורנר פאסבינדר, ג'ון ווטרס ופדרו אלמודובר, יצרו כולם קולנוע שהיה רחוק מאוד מהיצירה המיינסטרימית. בזמנו האמנתי - ואף שאני כבר לא לגמרי עומד מאחורי האמונה הזאת, אני עדיין מתלבט בנוגע אליה - שכדי לתאר סגנון חיים אלטרנטיבי יש לעשות קולנוע אלטרנטיבי כפי שכל אחד מהיוצרים האלה ניסה לעשות. והנה צפיתי ב"יוסי וג'אגר" בסינמטק התל-אביבי, באולם עמוס קהל שברבע השעה האחרונה של הסרט התייפח בקולקטיביות קולנית שלא נחשפתי לכמותה זה שנים, ואין קולנוע מיינסטרימי ממנו. בזמנו העובדה הזאת הרתיעה אותי ואני מבקש את תגובתו של פוקס לטענה הזאת.

פוקס טוען כי שתי הבחירות, ללכת בדרך אלטרנטיבית או מיינסטרימית, הן לגיטימיות. הוא מודה שטענו נגדו, בעיקר בישראל, שהוא מנסה ליצור חיבור קל יותר עם הקהל מאשר היוצרים שהזכרתי,

שהוא יוצר קולנוע בסגנון אמריקאי ומשתמש במניפולציות. אבל הוא גדל על הקולנוע האמריקאי, זה הקולנוע שהוא מכיר וזה העולם שהוא מכיר. המציאות שבה פעלו עמוס גוטמן או פאסבינדר, אומר פוקס, השתנתה, ועמה השתנו גם האפשרויות העומדות בפני במאי קולנוע הומו; כפי שהומו יכול לבחור באיזה סגנון חיים הוא רוצה לחיות, חיים מיינסטרימיים או לא, כך במאי קולנוע הומו יכול לבחור באיזו דרך קולנועית הוא רוצה ללכת.

באיזשהו מקום נדמה לי שפוקס אומר, גם אם לא במלים האלה, שהטענה שלי מגבילה את יוצר הסרטים שרוצה לעסוק בהוויה ההומואית, ולא משחררת אותה, כפי שאלטרנטיבה אמורה לעשות. סיפורה של הקהילה הוא סיפור של תהליך דיאלקטי שמתפתח כל הזמן, אומר פוקס; יש הומואים שמציבים אלטרנטיבה לחברות העדתיות או הדתיות שבתוכן הם גדלו; יש הומואים שמציבים אלטרנטיבה להומואים שקדמו להם; ויש גם קולנוע שבעצם היותו מיינסטרימי מציב אלטרנטיבה לקולנוע ההומואי שקדם לו.

פוקס. "יש כל מיני הומואים, ויש מקום לכולם"

יש כל מיני הומואים, אומר פוקס, ויש מקום לכולם. "יש הומואים כמוני שבחרו לחיות בזוגיות ארוכת שנים, שבחרו להתמקם בלב החברה הישראלית ולא בשוליים שלה. אז יש כאלה שאומרים שאיתן פוקס הוא סתם זקן בורגני ואנחנו הצעירים נעשה כך ונעשה אחרת; אבל כשאתה מתבגר אתה נעשה מתון יותר, מקבל פרספקטיבה ומבין שיש גם וגם וגם".

רבים מהסרטים של פאסבינדר ואלמודובר עוסקים בנשים. אצלך הגיבורים המרכזיים הם גברים, ולעתים קרובות גברים בתפקידים גבריים מאוד. מאין זה נובע?

"אני גדלתי עם הגבר הזה, עם המיתוס הזה. הוא על כתפי, על גבי, הוא מחובר לתוכי מכל כיוון. לא להתגייס לצבא, למשל, לא היה אופציה היכן שגדלתי".

אבל סרטו הבא, שצילומיו כבר החלו, יעסוק בנשים: חמש נשים צעירות שנוסעות לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון.

ב"יוסי וג'אגר" הצגת סיפור אהבה טרגי בין שני חיילים וב"הבועה" לקחת את הנוסחה של סיפור אהבה בין שניים שבאים משני עברי המתרס והפכת אותם לשני גברים. האם לדעתך ניתן לראות בכך מעשה חתרני?

"כן, אפשר בהחלט. אני מבין איך הסרטים שאני עושה נתפשים, איך הם יכולים להשפיע ולעורר ויכוח, אבל אני באמת לא מנסה לחשוב ככה. אני מנסה לתת ביטוי הכי אותנטי, אחד על אחד, של המציאות".

אם ב-2002 היית עושה את "יוסי וג'אגר" לא על שני גברים אלא על גבר ואשה, האם לדעתך הסרט היה עובד באותה מידה?

לא, עונה פוקס, כי הסיפור הזה, שיוצג בקולנוע הישראלי בסרטים כגון "הוא הלך בשדות" או "מצור", הוא שקרי; ולא מפני שמה שמתואר בסרטים האלה ואחרים הוא שקרי, אלא משום שהנראטיב הלאומי וההיסטורי שהוא מייצג הוא שקרי. זהו הנראטיב שלפיו אנחנו עם חזק, צודק, שיוצא אלי קרבות מגן, שבהם הגברים מגנים על הנשים שנשארו בבית.

הסיפור הזה כבר לא נכון, אומר פוקס. "אנחנו עם חזק שכובש עם חלש; נהפכנו לאנשים קשי עורף וערלי לב. מי הם הגברים האלה שבסרטים האלה הם תמיד קורבנות? ההזרה שעשיתי לסיפור הזה, בכך שהפכתי את שני הגיבורים לגברים, מאפשרת להתחבר מחדש לנראטיב הלאומי וההיסטורי, רק ממקום אחר; מקום אותנטי יותר, מפני שהוא עירער את המיתוס שעליו הוא מבוסס. יש לאנשים בארץ צורך להתאבל, ו'יוסי וג'אגר' איפשר לאנשים להתאבל שוב בצורה אותנטית".

פוקס מוסיף שלדעתו, "הבועה" הציב מקרה קשה מדי לקהל הישראלי: "שני גברים ציונים בצבא ההגנה לישראל, את זה הקהל הישראלי עוד יכול היה להכיל; אבל גבר ישראלי וגבר פלסטיני, זה היה לו יותר מדי".

האם אתה רואה בעצמך במאי קולנוע עם שליחות?

"כן, אני לא אתחמק עם סיסמאות כגון ‘אני סתם עושה סרטים'. כן, אני חושב שהדברים מחלחלים לאט, אבל אני גאה להיות שותף לשינוי שחל בחברה הישראלית. אני חושב שבכך שהצבתי מודלים לחיקוי לאהבה הומואית חוללתי איזשהו שינוי חברתי".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ