בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומן צפייה מקאן

מעורר המחלוקת: "Holy Motors" של קאראקס

סרטו החדש של הבמאי הצרפתי זכה למחיאות כפיים ושריקות בוז במידה שווה. וגם: ברטולוצ'י מציג סרט צנוע והבמאי הפלסטיני איליה סולימן מבריק

2תגובות

כל שנה זקוק פסטיבל קאן לפחות לסרט אחד שיעורר מחלוקת ויחלק את ציבור העיתונאים ושאר הצופים לאוהדים ולעוינים. הפעם, שלא במפתיע, זהו "Holy Motors", סרטו החדש של הבמאי הצרפתי לאו קאראקס.

קאראקס לא ביים סרט עלילתי ארוך מאז 1999, ותיאורו כדמות אקסצנטרית בנוף של הקולנוע הצרפתי יהיה בבחינת לשון המעטה. מאז סרטו הראשון, "בחור פוגש בחורה" מ‑1984, הוא ביים שלושה סרטים עלילתיים ארוכים נוספים בלבד ועוד סרט קצר. אך למרות המיעוט של סרטיו, שניים מהם, "זה אצלה בדם" מ‑1986 ובעיקר "הנאהבים מפאריס" מ‑1991, קובעים את מעמדו כבמאי הקולנוע המעניין ביותר שפעל בקולנוע הצרפתי בעשורים האחרונים.

ומה בנוגע לסרטו החדש, שהקרנת העיתונאים שלו התקבלה במחיאות כפיים ושריקות בוז בעוצמה שווה?

אין ספק שזהו הסרט הניסיוני ביותר שהוקרן בתחרות עד כה, ועדיין אינני בטוח במה הוא עוסק בעצם. אהיה זקוק לצפייה נוספת, ואולי אפילו ליותר מאחת, כדי לנסות לפענח את היצירה הזאת. מה שאני כן יודע הוא שהצפייה בסרט לפעמים התמיהה אותי, לפעמים הרתיעה אותי, אך כל העת גם היפנטה אותי בעוצמתה החזותית המקאברית, המשועשעת והמצמררת בעת ובעונה אחת.

 

לעומת סרטיו העלילתיים הארוכים הקודמים של קאראקס, שהיתה להם עלילה שאפשר היה לספר׃, לסרטו החדש כמעט שאין. הוא מתאר איזושהי מציאות וירטואלית שבמרכזה ניצבת דמות ושמה מסייה אוסקר. במשך יממה אחת נוסע האיש ברחבי פאריס בלימוזינה לבנה ענקית שנהוגה בידי אשה מבוגרת אלגנטית, ולאורך הסרט הוא משנה את חזותו, מחליף את זהותו וממלא תפקידים שונים בכמה דרמות שונות. בין השאר הוא מגלם תעשיין, קבצן, מפלצת, אב משפחה, רוצח שכיר וקורבן רצח.

את התפקיד של מסייה אוסקר מגלם דני לוואן בעל החזות הייחודית, שהיה אקרובט בקרקס כשקאראקס גילה אותו וכיכב בכמה מסרטיו הקודמים. את צוות השחקנים האקלקטי במופגן משלימים השחקנית הצרפתייה הוותיקה אדית סקוב כנהגת הלימוזינה, וגם קיילי מינוג ואווה מנדז.

יהיו כאלה שיתייחסו אל הסרט כאל קשקוש שצומח ממוח הזוי, אחרים ­ כיצירה נועזת וייחודית. כאמור, אני נותן לעצמי זמן לקבוע את עמדתי על הסרט. קאראקס הוא בכל מקרה אחד היוצרים המסקרנים ביותר בקולנוע הצרפתי העכשווי, שאין בו הרבה יוצרים שכאלה.

כמעט מגוחך

לעומת החלוקה השווה כמעט בין תשואות לנאצות שנשמעו בתום ההקרנה של סרטו של קאראקס, כמעט רק קריאות בוז נשמעו בתום ההקרנה של סרטו החדש של הבמאי המקסיקאי המוערך מאוד קרלוס רייגאדס, "Post Tenebras Lux".

 

בשיחות עם עמיתים אחרי ההקרנה נשמעה הדעה שקברניטי פסטיבל קאן נופלים לעתים למלכודת המוניטין, בלי לבחון את איכות היצירה החדשה של הבמאי. אין ספק ששלושת סרטיו הקודמים של רייגאדס היו בעלי ערך. את סרטו הקודם, "אור שקט" מ‑2007, אף אפשר להכתיר בתואר יצירת מופת. אבל על סרטו החדש השתלטה יומרה תמוהה, המלווה בבחירה בתחבולות קולנועיות תמוהות אף הן. ולולא קראתי לפני הצפייה בסרט את תקציר העלילה שלו, כפי שהוא מופיע בקטלוג התחרות, קשה לי להניח שהייתי קולט אותה מתוך גודש האמצעים הקולנועיים שמעיקים על הסרט ומביסים אותו.

על פי אותו תקציר, הסרט מבקש להציג את סיפורם של חואן ומשפחתו, שעוברים מהעיר לכפר ומגלים בו סגנון חיים המנוגד לזה שהכירו ואף עוין אותו. יש בסרט לא מעט דימויים בעלי עוצמה, רייגאדס הוא בכל זאת במאי בעל יכולת קולנועית לא מבוטלת; אך התוצאה מבולבלת, ולעומת האיפוק הסגפני כמעט שאיפיין את סרטו הקודם, "Tenebras LuxPost" סובל מגודש ולרגעים אפילו חוצה את הגבול אל המגוחך ­ מה שלא הייתי מאמין שיקרה בסרט של רייגאדס.

בראד פיט במשבר כלכלי

בזמן כתיבת השורות האלה כבר חצתה התחרות המתקיימת בפסטיבל קאן ה‑65 את נקודת האמצע שלה. עד כה, שני הסרטים שזוכים כאן לאהדה הגורפת ביותר של הביקורת הם "אהבה" של מיכאל האנקה, "מעבר לגבעות" של כריסטיאן מוג'יו (שאותם סקרתי בכתבות קודמות) וגם "Killing Them Softly"; זהו סרטו החדש של הבמאי אנדרו דומיניק, שב‑2007 ביים את המערבון רחב היריעה המרשים "ההתנקשות בג'סי ג'יימס עלי ידי הפחדן רוברט פורד".

סרטו החדש של דומיניק, שנולד בניו זילנד וביים את סרטו הראשון, "צ'ופר", באוסטרליה, הוא סרט פשע בעל יסודות קומיים, שמבוסס על ספר מאת סופר המתח המצוין ג'ורג' ו' היגינס.

הסרט מציין את שיתוף הפעולה השני בין דומיניק לשחקן בראד פיט, שגם הפיק את הסרט, וצריך להעריך את נכונותו להופיע בפרויקטים לא שגרתיים שעתידם הכלכלי מוטל בספק.

בסרטו הקודם של דומיניק גילם פיט את ג'סי ג'יימס; בסרט החדש הוא מגלם את שליח המאפיה, שנשלח לסדר את העניינים אחרי שמשחק פוקר, שרווחיו היו צפויים להיות גדולים, משתבש.

באותו סגנון יבש, מופנם ומאופק, שאיפיין את "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", אך במסגרת זמן קצרה בהרבה, מתאר דומיניק בסרטו החדש את עולם הפשע כהוויה שהכסף שולט בה, והיא נקלעת למשבר כלכלי המשקף את המשבר הגלובלי שהעולם כולו נתון בו. מהבחינה הזאת מתכתב סרטו של דומיניק עם סרטי הגנגסטרים המכוננים שהופקו בתחילת שנות ה‑30, כגון "קיסר קטן", "אויב הציבור" ו"בעל הצלקת", ואף הם התייחסו בדרכם למשבר הכלכלי של אותן שנים ולצדו האפל של החלום האמריקאי, שדרכו למימוש השתבשה.

סרטו החדש של דומיניק נרכש להפצה בישראל, וראוי יהיה לצפות בו כשיוקרן בארץ גם בזכות צוות שחקניו המרשים. בנוסף לפיט, שמסרט לסרט מתגלה כשחקן משובח יותר, נמנים עמו גם ג'יימס גנדולפיני, ריי ליוטה, ריצ'רד ג'נקינס, סם שפארד ואחרים.

מהמרתף של ברטולוצ'י

הבמאי האיטלקי ברנרדו ברטולוצ'י, שיצר סרטים מסעירים כגון "הקונפורמיסט", "אסטרטגיה של עכביש" ו"טנגו אחרון בפאריס", לא ביים סרט מאז "החולמים" ב‑2003, בעיקר מכיוון שהוא סובל מבעיות בריאות שונות. אך השנה, מחוץ לתחרות, הוקרן סרט חדש שלו, סרט קטן וצנוע ושמו "אני ואת".

כמו "החולמים", מציג הסרט את סיפורם של אח ואחות, אך הפעם ללא היסודות הפרוורטיים שאיפיינו את סרטו הקודם של ברטולוצ'י ואת סרטיו הקודמים בכלל.

האח הוא לורנזו, בן 14, מתבגר מלא כעס כדרכם של מתבגרים שגר עם אמו הגרושה (מגלם אותו נער ושמו ג'קופו אולמו אנטינורי, שחזותו מזכירה לעתים את זו של השחקן הבריטי מלקולם מקדאול בצעירותו). אחותו למחצה היא אוליביה (טאה פאלקו), שמכורה לסמים קשים ומלאה זעם על אמו של לורנזו; אביהם של האח והאחות נטש את אמה של אוליביה למענה, אך עזב גם אותה.

כיתתו של לורנזו עומדת לנסוע לטיול סקי, אך לורנזו בוחר לקחת לעצמו את הכסף המיועד לטיול ולבלות את השבוע שבו הכיתה מטיילת במרתף הבניין שבו הוא ואמו גרים. אחותו, שאותה לא ראה כמה שנים, מצטרפת אליו בניסיון להיגמל מסמים.

ברטולוצ'י אהב גם בעבר ליצור סרטים שמתרחשים ברובם באתר סגור אחד. כאלה היו, למשל, "טנגו אחרון בפאריס", "התקרבות" ו"החולמים", וכזה הוא גם "אני ואת".

אין הרבה חדש ב"אני ואת", ונפחו הדרמטי והרגשי מינורי למדי, אך ברטולוצ'י עושה את עבודתו במיומנות הצפויה. טובה גם הופעתם של שני השחקנים המרכזיים, שזה תפקידם הקולנועי הראשון, במיוחד זו של אנטינורי.

אין טעם להשוות את הסרט ליצירות המופת של ברטולוצ'י; נדמה לי שגם הבמאי עצמו לא שאף שנעשה זאת. זו תוספת קטנה ליצירתו, מעין הערת אגב, וככזו היא מספקת חוויית צפייה מעוררת אהדה.

שגרירות פלסטין בהוואנה

במסגרת "מבט מסוים" הוקרן ביום רביעי בערב הסרט "שבעה ימים בהוואנה", המורכב משבעה סרטים שכל אחד מהם מתרחש ביום אחר של השבוע ובוים בידי במאי אחר.

הקבוצה כוללת את השחקן בניסיו דל טורו, הפעם כבמאי; את הבמאי הצרפתי לוראן קאנטה (שסרטו "בין הקירות" זכה ב‑2008 בפרס דקל הזהב); הבמאים הארגנטינאים פבלו טראפרו (שבסרטו מופיע אמיר קוסטוריצה, המגלם את עצמו כבמאי שמגיע להוואנה כדי לקבל פרס על מפעל חייו) וגספאר נואה (שעובד לרוב בצרפת); הבמאי הספרדי חוליו מדם; הבמאי הקובני חואן קרלוס טאביו, והבמאי הפלסטיני איליה סולימן. כמו תמיד בפרויקטים מהסוג הזה, לא כל הסרטים שווים ברמתם, אך מעניין לראות כיצד כל במאי מתבונן על העיר שבה הסרט מתרחש, והמכלול מהנה למדי.

 

מובן שאת הסקרנות הגדולה ביותר עורר בי סרטו של איליה סולימן, וסולימן לא איכזב. בסגנונו הקומי המוכר הוא מגלם את עצמו כמגיע להוואנה לפגישה שנקבעה לו בשגרירות הפלסטינית ומסתבך בשל סוגיות של שפה ­ הוא אינו דובר מלה בספרדית ­ וזהות. אישיותו הקולנועית של סולימן כובשת לב כתמיד, הוא מעלה את הנושאים שהסרט נוגע בהם בתבונה ובשנינות האופייניות לו והתוצאה היא אטיוד קולנועי שיש בו חן וברק ונפחו רב מאורכו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו