שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למה התעלמו השופטים מסרטו של אלן רנה?

הסרט הזוכה, "אהבה" של הבמאי מיכאל האנקה, אכן ראוי לפרס דקל הזהב, אך לעומתו החליטו השופטים שורת החלטות תמוהות. סיכום הפסטיבל ה-65

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

כאשר התפרסמה רשימת הסרטים שיתחרו השנה על פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, בערך שבועיים לפני שנפתח הפסטיבל עצמו, התעוררה תחושה של סקרנות והבטחה. כי איך ייתכן שתחרות שמשתתפים בה סרטיהם החדשים של דייוויד קרוננברג, ז'אק אודיאר, קרלוס רייגאדאס, אלן רנה, כריסטיאן מונג'יו, קן לואץ', לאו קאראקס, מיכאל האנקה ואחרים לא תניב 12 ימים של קולנוע עשיר ומרתק?

ובכן, פסטיבל קאן ה‑65, שננעל ביום ראשון לא איכזב לפחות מבחינה אחת. אמנם לא נחשפו בו יצירות ברמתם ובנפחם של כמה מהסרטים שהתחרו בקאן בשנה שעברה, כגון "היו זמנים באנטוליה" של הבמאי הטורקי נורי בילג' ג'יילאן, "הילד עם האופניים" של האחים דארדן הבלגים או "עץ החיים" של הבמאי האמריקאי טרנס מאליק (שזכה לבסוף בפרס הנכסף); אבל מצד שני, גם לא השתתפו השנה בתחרות, כפי שכן קרה במרבית השנים הקודמות, סרטים שאפשר להגדירם כפאשלות, והכללתם בתחרות עוררה תמיהה גדולה.

גם לסרטים הפחות טובים שהוקרנו השנה בתחרות היו מעלות, וכל אחד מהם היה ראוי לצפייה מסיבה מסוימת. עם זאת, כמה מההחלטות של חבר השופטים בתחרות, שבראשו עמד השנה הבמאי והשחקן האיטלקי נאני מורטי, היו תמוהות. החלטתם להעניק ל"אהבה", סרטו של הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה, את פרס דקל הזהב, התקבלה באהדה (האנקה, אגב, הצטרף עתה למועדון המצומצם של במאי קולנוע שזכו בפרס בשנית; לראשונה זכה בו ב‑2009 בעבור סרטו הקודם, "סרט לבן"); אך לעומתה, תמוהה ההחלטה להעניק את הפרס הגדול של חבר השופטים, שהוא הפרס השני בחשיבותו, ל"ריאליטי", הקומדיה המינורית למדי של הבמאי האיטלקי מתאו גארונה, שב‑2008 הרשים בסרט הפשע שלו "גומורה".

טריילר לסרט הזוכה של הפסטיבל: "אהבה" של מיכאל הנקה

התמיהו גם ההחלטות להעניק את פרס התסריט הטוב ביותר לסרטו של הבמאי הרומני כריסטיאן מונג'יו "מעבר לגבעות", שעיקר כוחו נובע מהבימוי האקספרסיבי שלו; ואת פרס הבימוי לבמאי המקסיקאי קרלוס רייגאדאס: סרטו "Post Tenebras Lux", שהתקבל בקרירות ביקורתית, סבל מגודש שימוש בתחבולות עלילתיות וחזותיות.

בוטה ומשונה במיוחד בעיני ההתעלמות מ"עוד לא ראיתם כלום", סרטו של אלן רנה. הבמאי הצרפתי, שהציב בתולדות הקולנוע אבני דרך כמו "הירושימה אהובתי", "אשתקד במריינבד" ו"החיים הם שיר", מעולם לא זכה בדקל הזהב, וסמוך ליום הולדתו ה‑90, שיחול בחודש הבא, הכריז ש"עוד לא ראיתם כלום" יהיה סרטו האחרון. מידה של נדיבות מצד חבר השופטים לא היתה מזיקה כאן.

והאם לא היה עדיף להעניק את פרס השופטים ל"Holy Motors", סרטו הביזארי של הבמאי הצרפתי לאו קאראקס, שהוא הסרט העלילתי הראשון שביים מאז 1999, לפחות בזכות תעוזתו האקסצנטרית, ולא ל"חלקם של המלאכים", הקומדיה הקטנה של קן לואץ' הבריטי? לואץ', חביב הפסטיבל, פוסע בסרט זה בטריטוריה שבה כבר ביקר פעמים רבות בעבר ובעוצמה רבה יותר.

צבע הכסף

נושא שהופיע ברבים מהסרטים שהתחרו על פרס דקל הזהב בשנים קודמות, ונעדר השנה מסרטי התחרות, הוא ההגירה ומצוקתם של העובדים הזרים. לעומת זאת, כמה מהסרטים החדשים עסקו בכסף, בתאוות בצע ובעוצמתם המושחתת והמשחיתה.

"Killing Them Softly", סרט הפשע של הבמאי אנדרו דומיניק (שסקרתי בכתבה קודמת) תיאר את עולם הפשיעה כמונע אך ורק על ידי תאוות בצע. אל הסרט הזה, שהוא מעין אלגוריה על מצב קיומי במשבר כלכלי, הצטרפו בימים האחרונים של התחרות שני סרטים נוספים.

הראשון שבהם הוא "קוסמופוליס", סרטו של דייוויד קרוננברג הקנדי, שמתבסס על ספר מאת דון דלילו. ספרו של דלילו יצא לאור לפני שפרץ המשבר הכלכלי הגלובלי; קרוננברג יוצר את סרטו כשהמשבר בעיצומו, והעימות בין שני מועדי היצירה האלה הוא אחת הסיבות לעניין שהסרט מעורר.

מתוך "Killing Them Softly" של אנדרו דומיניק

במיומנות האופיינית לו מתאר קרוננברג יממה בחייו של טייקון צעיר (רוברט פאטינסון), שנוסע בלימוזינה הלבנה שלו ברחובות מנהטן, ובמשך אותה יממה מתמוטטים כל חייו (שמייצגים את הקפיטליזם בשיאו תאב הבצע), גם המקצועיים וגם האישיים. זה היה הסרט השני בתחרות ­ הקודם היה סרטו של קאראקס ­ שבו לימוזינה משמשת אביזר מרכזי, ובצורתה המוגזמת מייצגת גודש גרוטסקי עכשווי.

הסרט הנוסף הוא "טעם הכסף" של הבמאי הדרום-קוריאני אים סאנג-סו, שסרטו "המשרתת" התחרה על פרס דקל הזהב ב‑2010. "המשרתת" היה מעין גרסה חדשה של סרטו של קי יאנג-קים מ‑1960, אחד הסרטים המכוננים בתולדות הקולנוע הדרום-קוריאני. וכפי שעשה קי יאנג-קים בזמנו, כך גם אים סאנג-סו מתכתב בסרטו החדש עם סרטו הקודם: הגיבורה שלו היא הילדה שנולדה בסוף הסרט הקודם ונהפכה בינתיים לאשה צעירה בעלת דעות מתקדמות.

גם בסרט החדש יש דמות של משרתת שנופלת קורבן לתאוות הבצע של מעבידיה האמידים עד לכדי גרוטסקיות. עם זאת, עלילת "טעם הכסף" שונה לחלוטין מזו של "המשרתת". גיבור הסרט הוא צעיר העובד במילוי משימות מגוונות אצל משפחת תעשיינים אמידה, ובנסיבות המשחיתות האלה מנסה לשמר את יושרתו האישית.

הסרט מבוים באלגנטיות שאיפיינה גם את "המשרתת", וכמוהו עושה שימוש שנון במורשתו המלודרמטית של הקולנוע ההוליוודי. התוצאה חזקה וטעונה פחות מסרטו הקודם של אים סאנג-סו, אך מרשימה לכל אורכה ולפעמים גם מהפנטת.

בין סרטי התחרות בלט בשמרנותו "בערפל", סרטו של הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, שידוע בעיקר בזכות סרטיו התיעודיים. יש בסרט משהו קצת מיושן, אך חזותו מרשימה, והאופן שבו הוא מעלה לדיון שאלות של מוסר בזמן מלחמה ראוי להערכה. מעלותיו של הסרט זיכו אותו בפרס הביקורת הבינלאומית, אך חבר השופטים של התחרות התעלם ממנו.

עלילת הסרט מתרחשת ב‑1942 בגבול המערבי של רוסיה, הנתון בכיבוש הגרמני. פרטיזנים הפועלים באזור מחבלים ברכבת ונתפסים. שלושה מהם מוצאים להורג ואחד משוחרר. מכיוון שהסיבות לשחרורו אינן נהירות, הוא נחשד בבגידה, ושני פרטיזנים לוכדים אותו במטרה להוציאו להורג.

מרבית עלילת הסרט מתארת את היחסים שמתפתחים בין אותם שני פרטיזנים לחשוד בבגידה, שגר באזור עם משפחתו. על הבסיס הזה יצר לוזניצה דרמה מאופקת אך אפקטיבית, שממקמת היטב את הדיון המוסרי המתקיים בה בנוף שבתוכו הוא מתפתח.

לא הגיע ליעד

שני סרטים המבוססים על יצירות ספרותיות מוערכות הוקרנו אף הם בתחרות, ושניהם איכזבו במידת מה. מאז פרסומו של "בדרכים" מאת ג'ק קרואק ב‑1957 נעשו ניסיונות רבים ליצור סרט על פי הספר, שהיה ליצירה המכוננת בתרבות הביט. כל הניסיונות, לרבות זה של פרנסיס פורד קופולה, לא הגיעו לכלל ביצוע.

כעת ביים את הגרסה הקולנועית של הספר הבמאי הברזילאי וולטר סאלס ("תחנה מרכזית ברזיל", "דרום אמריקה באופנוע"). התוצאה קורקטית אך חסרה את העיקר: מבט מהיום על הרגע שבו הספר נכתב ומתרחש. הסרט אינו אלא אילוסטרציה של עלילת הספר, וככזה הוא אינו מצליח להבהיר למי שלא מכיר את הספר או את התרבות שממנה נבע את המקורות לחשיבותו האיקונית.

את הפסטיבל נעלה, מחוץ לתחרות, גרסתו של הבמאי הצרפתי קלוד מילר, שמת בפברואר האחרון, בן 70, לספרו של פרנסואה מוריאק "תרז דסקרו". גרסה קולנועית קודמת בוימה ב‑1962 על ידי הבמאי הצרפתי ז'ורז' פראנז'ו, בכיכובם של עמנואלה ריבה (ששיחקה כעת בתפקיד הראשי בסרטו של האנקה "אהבה") ופיליפ נוארה. כמו כל סרטיו של פראנז'ו, מגדולי במאי הקולנוע של צרפת, זה היה סרט חמור סבר, קודר ומשובח.

מילר, יוצרם של סרטים כגון "חקירה לילית" ו"הסוד", היה במאי טוב גם כן, אך לא היתה לו העוצמה הרגשית שאיפיינה את סרטיו של פראנז'ו. זה ניכר גם בגרסתו ל"תרז דסקרו", המציג את סיפורה של אשה בצרפת של שנות ה‑20 שמנסה להרעיל את בעלה מכיוון שהיא מואסת בחייה הבורגניים.

סרטו של מילר עשוי היטב ומעיד על התבונה שאיפיינה לרוב את הבמאי הזה, אך הוא מזכיר יותר הפקה טלוויזיונית איכותית מאשר מלודרמה קשה מהסוג שיצר פראנז'ו על פי ספרו של מוריאק; ולאודרי טוטו, שמגלמת הפעם את התפקיד הראשי, אין העומק הרגשי הנוגע ללב והמרתיע כאחד שהיה לריבה בתפקיד הזה.

זהו סרט שימצא חן בעיניהם של שוחרי קולנוע איכותי, אך חבל שסרטו האחרון של מילר אינו יותר מזה. קלוד שברול תיכנן כמה פעמים ליצור את גרסתו שלו לספרו של מוריאק, קרוב לוודאי בכיכובה של איזבל אופר, והוא היה הבמאי הנכון לעשות את הסרט. חבל שזה לא יצא לפועל.

אז מחדלים לא היו השנה בקאן, ו"אהבה" הוא ללא ספק יצירה קולנועית שראויה לצפייה, אך אינני בטוח שהמהדורה ה‑65 של הפסטיבל תיזכר כאחת החשובות בתולדותיו. ובכל זאת, פסטיבל קאן תמיד מספק 12 ימים של עניין קולנועי, וגם אם באחת השנים הוא מאכזב מעט, תמיד ישנו הפסטיבל הבא.

פסטיבל קאן - כל הכתבות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ