שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מכשול קטן בדרכה של האינתיפאדה הבאה

תשעה סרטים שיצרו צוותים משותפים של ישראלים ופלסטינים יוקרנו בבכורה בסינמטק ת"א תחת הכותרת "מים". שיחה עם היוצרים והיוזמת יעל פרלוב

נירית אנדרמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

לאחר 30 שנה בארצות הברית, החליט כרים חאמיד לחזור ולהתגורר במקום שבו גדל. יחד עם אשתו חזר לפינת החמד הירוקה והשופעת, הניזונה ממי מעיין סמוך, שאותו גילה סבו. בלב מטע הלימונים בכפר עבוד שבגדה המערבית הוא מקים בריכה, והופך את המקום ל"קאנטרי קלאב" צנוע, לרווחת תושבי הסביבה. מכל אחד מהמבקרים הוא גובה 10 שקלים דמי כניסה, ובתמורה הם יכולים לשכשך במים הצוננים, להתרענן ולשכוח לכמה שעות את צרות יומם. 

ואולם, באחת הסצינות בסרט התיעודי "הבריכה של כרים", שביים אחמד ברגותי, מופרת השלווה במתחם הפסטורלי. קבוצת צעירים חובשי כיפות, חלקם חמושים, פורצת למתחם ומסרבת לשלם דמי כניסה. "זה יקר מדי", אומרים המתנחלים לכרים, מפנים לו את גבם, וניגשים לשכשך במי הבריכה. עוד ועוד נערים נכנסים למתחם. מדובר בכמה עשרות מתרחצים, ואיש מהם אינו משלם. הם מתעלמים מן הבעלים, מפגינים כלפיו אדנות ונוהגים במקום כבשלהם.

כמה חיילי צה"ל במדים, נושאי נשק, מלווים את קבוצת הנערים ומתבוננים על הנעשה בשתיקה. סצינה זו, שצולמה במצלמות נסתרות וחותמת את סרטו של ברגותי, אינה מלווה בקריינות או בכתוביות. כל הסבר מיותר לנוכח עוצמת התמונות.

"הבריכה של כרים"

הסרט התיעודי "הבריכה של כרים" הוא אחד מתשעת הסרטים המשתתפים בפרויקט "מים", שיוקרן בבכורה ביום שני (4.6) בסינמטק תל אביב, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי. "מים" הוא פרויקט קולנועי המבוסס על שיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים ­ פרויקט הממשיך את "קפה", שהוצג בבכורה בפסטיבל לפני שנתיים.

סטודנטים מהחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב הוזמנו להשתתף בפרויקט לצד קולנוענים מהשטחים. הסרטים נוצרו על ידי צוותים משותפים של ישראלים ופלסטינים (או בחלק מן המקרים ערבים-ישראלים), וכל היוצרים קיבלו חופש פעולה מלא ומימון לסרטיהם. התנאי היחיד שבו היה עליהם לעמוד: הסרט צריך לעסוק במים ובסכסוך הישראלי-פלסטיני.

היוזמת והמנהלת האמנותית של הפרויקט, יעל פרלוב, מסבירה כי בעקבות ההצלחה הגדולה שלה זכה הפרויקט הקודם, "קפה" ­ שהוצג בכ90 פסטיבלים בעולם ­ הפעם גייסה סכום גדול בהרבה. לעומת תקציב של 70 אלף שקל, שעמד לרשות "קפה", תקציבו של "מים" כבר הגיע ל600 אלף שקל; ולעומת 25 הצעות לסרטים שהוגשו ל"קפה", הפעם קיבלה פרלוב כ120 הצעות. 

מימין לשמאל: אחמד ברגותי, ניר סער, יעל פרלוב, מוחמד בכרי ומיה צרפתיצילום: דודו בכר

"מכיוון שהפרויקט הקודם כל כך הצליח, פתחנו קורס אקדמי", היא אומרת. "כ70 סטודנטים השתתפו בהפקת הסרטים והגיעו למפגשים שאירגנו עם המשתתפים הפלשתינים בתל אביב ובית לחם. מעבר לעניין הקולנועי, זה חשוב לי פוליטית, כי אצל מי שמשתתף בפרויקט כזה ­ משהו מתעורר".

לדבריה, הבחירה בנושא מים נבעה תחילה דווקא משיקולים קולנועיים. "מים זה הטבע, וזה מה שרציתי, להכניס לסרטים את הטבע ולא את העיר", אומרת פרלוב. "בסופו של דבר אני באה מהקולנוע, והוא בא אצלי לפני הפוליטיקה. רק אחר כך התברר לנו שעכשיו זו גם שנת המים באו"ם, ושזה נושא חם מבחינה פוליטית. כשסיפרתי לברגותי שזה נושא הפרויקט, הוא מיד צחק ואמר לי: 'אה, בטח, על זה תהיה האינתיפאדה הבאה'".

שניים מתוך שבעה

ברגותי, בן 35, נולד בכפר בית רימה שבגדה המערבית, ומתגורר כיום ברמאללה. הוא עובד כמפיק ועורך בטלוויזיה הפלסטינית, ומלמד עריכה בקולג' ברמאללה. משפחתו היא אחת המכובדות והמוכרות בקרב העם הפלשתיני, והולידה כמה ממנהיגיו הפוליטיים החשובים, וביניהם מרואן ברגותי, באשר ברגותי וד"ר מוסטפה ברגותי.

מבין שבעה פלשתינים שהגישו תסריטים לפרויקט, ברגותי הוא אחד משניים בלבד שהצליחו להגיע לקו הגמר ולסיים את העבודה על סרטם. היתר נשרו בדרך, מסיבות שונות. בין היתר, בגלל הקושי בהשגת אישורי מעבר לישראל. היתה למשל בחורה מעזה, שהגישה הצעה מצוינת לסרט, אך נאלצה לפרוש בשל הקשיים הביורוקטיים, מציינת פרלוב.

אחמד ברגותי

"כפלסטיני, המים הוא אחד הנושאים שאנחנו הכי סובלים מהם", מסביר ברגותי בראיון טלפוני ל"הארץ". "זאת, בין היתר, בגלל הכיבוש והשליטה הישראלית על מקורות המים שלנו, שגורמים להפסקות תכופות באספקת המים ליישובים שלנו".

ברגותי מציין כי הפרויקט העניק לו אפשרות נדירה להציג לישראלים את נקודת המבט הפלסטינית. "היה לי חשוב לעשות את הסרט הזה, כי רציתי להראות לכם את המציאות שאנו חיים בה, את הפחד. כפלסטינים, אנחנו מתעדים את מציאות חיינו ומשדרים זאת בדרך כלל לבני עמנו, תושבי אירופה והעולם כולו, אבל הפרויקט הזה הוא הזדמנות להציג את המצב דרך העיניים שלנו גם לישראלים", הוא אומר. "מדובר בשתי אוכלוסיות, שמאז הקמת חומת ההפרדה אינן יודעות כמעט דבר זו על זו. החלטתי שאני רוצה שהישראלים יידעו שיש פה אנשים שחיים, שסובלים, שיש להם סיפור".

שיתוף הפעולה עם הישראלים איפשר לברגותי להיערך לפשיטת המתנחלים על הבריכה שבמרכז סרטו. מאיה דה פריז, שהפיקה את פרויקט "מים" עם קובי מזרחי, ערכה תחקיר אינטרנטי שבאמצעותו הגיעה לאתרים של מתנחלים. באתרים הללו סיפרו כמה מהם לחבריהם על מיקומה של הבריכה, ותיכננו את ביקורם במקום. כך היו יכולים ברגותי וצוותו להיערך לפלישה, למקם את המצלמות הנסתרות בעיתוי המתאים, ולהכין את בעל המקום לקראת התיעוד המורכב -­ תיעוד שחייב אותו להתייצב לבדו מול כ70 מתנחלים וחיילים חמושים.

מתח מערער

בניגוד ליוצרים הפלסטינים, שהעדיפו ליצור סרטים דוקומנטריים ולהציג תיעוד של הקשיים שמערים הכיבוש הישראלי על תושבי השטחים ­ הבמאים הישראלים בחרו ליצור סרטים עלילתיים. אחד המעניינים שבהם הוא "מי מנוחות" של בני הזוג ניר סער ומיה צרפתי. הסרט עוקב אחר זוג צעירים תל-אביבים שיוצאים לטייל בטבע, ומגיעים למעיין מבודד ופסטורלי.

ואולם, את הרומנטיקה המתלהטת שלהם מפריעה עד מהרה קבוצה של פלשתינאים שמגיעים למקום. הם בוחנים בחשדנות את הזוג הישראלי, וזה מצדו נדרך אל מול הפולשים. דבר כמעט לא קורה לאורך המפגש בין הקבוצות, אבל המפגש כשלעצמו מצליח לייצר מתח מערער, המוכר לכל מי שחי בישראל.

פרלוב מציינת כי כל סרטי העלילה הישראליים בפרויקט מבוססים על מקרים שאירעו ליוצרים. היא לא תיכננה זאת מראש ולא כיוונה את הבמאים הצעירים לחפש סיפורים כאלה, אבל שמחה כשראתה זאת קורה. "רציתי שהם ייצרו מתוך תשוקה, וידעתי שאם זה יבוא מחוויות שעברו, הם יעופו על זה, זה יבער בהם", היא אומרת.

גם "מי מנוחות" מבוסס על מקרה שאירע לסער וצרפתי. "לפני כשנתיים ירדנו לטייל במעיין קטן ליד בית שמש", מספרת צרפתי. "ואז הגיעו כמה חבר'ה, מאוחר יותר הבנו שהם שב"חים. בהתחלה הגיעו שניים, ואז עוד שלושה ועוד ארבעה. בסופו של דבר מצאנו עצמנו מוקפים בכ30 איש, גילאי 1560, כולם גברים ורובם לא דוברים עברית. הצלחנו לקשור שיחה רק עם אחד מהם, שדיבר עברית".

"מי מנוחות"

התחושות והמחשבות שהמפגש הזה הציף אצל שני הסטודנטים הישראלים, שימשו בסיס לסרט שיצרו. "שנינו חווים עצמנו כאנשים ליברלים, לא גזענים, נטולי דעות קדומות", מוסיפה צרפתי. "למרות זאת, בסיטואציה הזאת חווינו פחד, חשש ורתיעה. מהר מאוד התלבטנו אם להישאר או ללכת. בסופו של דבר בחרנו להישאר. המפגש האנושי הקטן והמינורי הזה נהפך בשבילנו למפגש עם הזהות של האחר, עם מי שאנחנו אמנם מודעים לקיומו, אבל כמעט אף פעם לא באמת פוגשים אותו".

החשש והמתח של בני הזוג מוצגים בסרט באמצעות מחוות גוף קלות, הבעות עדינות ובעיקר מבטים. כאשר השיחה שנקשרת בין הצדדים עוברת לטונים צורמים, לא ברור אם הסיטואציה עומדת להתלקח, ניצבת לפני פיצוץ, או שהצדדים יצליחו למצוא דרך לפרק את המתח ולמוסס את העוינות.  

"היה משהו במפגש הזה שאופייני לישראל בעיני: בתוך שנייה אתה יכול לעבור ממצב יום-יומי, נינוח, רומנטי, למקום הישרדותי", אומר סער. "הרי הבחירה שלנו להישאר שם עלולה היתה להתברר כטעות נוראית. הפלסטינים, מצדם, הגיעו למעיין כדי לשתות. זה היה יום חם, הם היו בעיצומה של הליכה ארוכה מבית לחם לבית שמש, ואחרי כמה שעות הליכה הגיעו למקום צמאים וגילו שהמים שם מזוהמים. כך שגם אנחנו וגם הם עברנו בתוך רגע למצב הישרדותי, כמו שני שבטים שנפגשים ליד מקווה מים".

חלום משותף

לאחר ההקרנה בפסטיבל סרטי הסטודנטים, ינדוד הפרויקט לירושלים, שם יוצג בפסטיבל הסרטים ביולי. משם ימשיך לסבב בחו"ל; חברה בינלאומית כבר רכשה את זכויות ההפצה שלו ומתכננת להציגו בבתי קולנוע בצרפת ולהוציאו ככותר די-וי-די. לרבות מן ההקרנות בארץ ובחו"ל (כולל ההקרנה בתל אביב) יגיעו היוצרים הישראלים והפלסטינים, שיציגו את סרטיהם ויקיימו דיאלוג עם עמיתיהם ועם הקהל.

"אם כל אחד מהצדדים יישאר מסוגר בצד שלו, לא נוכל אף פעם לפתור את הסכסוך בינינו. בעיני היכרות עם המצב ועם הצד השני היא חצי הדרך לפתרון הבעיה", אומר ברגותי. "חשוב להוכיח שאנחנו יכולים לעבוד יחד, לחיות כשכנים, כחברים, לעבוד כצוות. הרי יש לנו חלום משותף: החלום שלי הוא לשים קץ לכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית, והחלום שלכם הוא לחיות בביטחון במדינה משלכם.

"טיפות עיניים"

"הפרויקט הזה הוא אולי צעד קטן מאוד בדרך לפתרון, אבל אני מאמין שלעשות משהו, גם קטן, עדיף על פני לא לעשות דבר. אנחנו לא נפתור את הסכסוך, אבל לפחות נציב ציון דרך של הידברות".

גם פרלוב מודה שפרויקט "מים" לא יוביל כנראה לפתרון הסכסוך האזורי, ובכל זאת מאמינה שהוא בעל חשיבות. "יצרתי מעבדה של ישראלים ופלסטינים שעובדים יחד, ולא יכולתי שלא לומר לעצמי: 'אלוהים, הרי זה כל כך פשוט'. מתחת לפני השטח יש המון חיים, סקרנות מרגשת של שני הצדדים, אוכלוסיות שלמות שמתות להכיר זו את זו. עם זאת, אני לא נאיבית, הרי מדובר בקבוצה קטנה מאוד של אנשים. אני לא חושבת שפרויקט כזה יכול לחולל שינוי גדול, אבל הוא בהחלט נותן תקווה". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ