בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די-וי-די

לביים סרט מתוך מעצר בית באיראן

נאסר עליו לביים סרטים, לכתוב תסריטים או להתראיין לתקשורת. אבל הבמאי האיראני ג'אפר פנאהי מוכיח שאי אפשר לעצור אמן אמיתי

תגובות

ג'אפר פנאהי הוא אחד הבמאים האיראנים האהודים והמוערכים כיום, אבל הוא נמצא במעצר ונאסר עליו ליצור סרטים. סרטו האחרון אינו סרט, או כך לפחות טוענת הכותרת שלו - "This Is Not a Film". ב-75 הדקות שלו, הוא לא מנסה לטוות סיפור או לבנות דמויות; מטרתו להראות לעולם מה קורה כאשר הפיקוח מצד המשטר מתהדק בצורה גרוטסקית. על הדרך הוא משרטט את דיוקנו העצמי של אמן שחייב ליצור גם כשהנסיבות אינן מאפשרות זאת.

בעבר יצר פנאהי סרטים כמו "הבלון הלבן", "המראה", "המעגל" ו"אופסייד", שזכו בהכרה בינלאומית ובפרסים רבים ברחבי העולם. מאז ומתמיד נודע כמתנגד למשטר, וביולי 2009 נעצר בגין מחאה נגד הממשלה, מעל קברה של נדה אגא-סולטן, האיראנית בת ה-27 שנורתה למוות בהפגנה נגד השלטון. עם מעצרו של פנאהי החל גל של תגובות נגד מצד קולנוענים ואנשי תרבות ברחבי העולם. זה לא עזר, ובפסטיבל ברלין בפברואר שעבר שמרו לו מקום בחבר השופטים אף שלא היה יכול להגיע.

לא הועילו גם מחאות מצדו ומצד משפחתו, כולל שביתת רעב, ובשנה שעברה נגזרו עליו שש שנים בכלא. אליהן הצטרף עונש נוסף שאוסר עליו לביים סרטים, לכתוב תסריטים, להתראיין לתקשורת או לנסוע לחו"ל במשך 20 שנה. ייאוש מוחלט בשביל קולנוען שמסור לאמנותו. אלא שלפני שנה, בקאן 2011, השתחל בדרך פלא סרט חדש שלו אל הפסטיבל. השמועות אמרו שהסרט הוברח מביתו באיראן אל צרפת על גבי כונן נייד שהוטמן בתוך עוגת יום הולדת. הסרט הוקרן והתקבל באהבה רבה. מאוחר יותר יצא להקרנות רחבות יותר ולאחרונה הגיע לישראל על גבי די-וי-די.

זהו תיעוד של יום אחד בחייו של פנאהי המצוי במעצר בית. תחילה הוא יושב ואוכל ארוחת בוקר ומתקשר לידידו הצלם מוז'טבה מירטמסב (החתום יחד אתו על הסרט). זה מגיע עם מצלמת כתף קטנה, ומתחיל לתעד את הבמאי לבקשתו. אנו צופים בו מסתובב בבית, מקרין קטעים מסרטים קודמים שלו, משוחח בטלפון עם משפחתו ועם עורכת הדין שלו, שאיננה אופטימית בנוגע לסיכוייו לצאת זכאי. כשהחבר-צלם הולך אנו נותרים עם מצלמת האייפון של פנאהי. הוא מחפש עניין באינטרנט, אבל כמעט כל האתרים חסומים. בשלב מסוים הוא משגיח על כלב של חברים, אבל הכלב מציק לאיגואנה של בתו, שמסתובבת ברחבי הבית משועממת לפחות כמוהו.

יש לו רעיון: אז מה אם נאסר עליו לביים, לכתוב, להתראיין או לנסוע לחו"ל? יש בידיו תסריט שכתב כבר, הוא יכול לקרוא אותו מול המצלמה; אף אחד לא אמר שאסור לו לשחק ולקרוא. פנאהי לוקח נייר דבק ומותח באמצעותו קווים על השטיח בסלון, והם מדמים חדרים דמיוניים בביתה של גיבורת התסריט. הוא נעמד בתוך החללים הווירטואליים ומדקלם חלקים מהתסריט, שעוסק, למרבה האירוניה, בצעירה שהוריה כולאים אותה בבית לאחר שנרשמה ללימודי אמנות.

מה שהוא צריך עכשיו זו תמיכה. בתוך איראן אנשים פוחדים לצאת לעזרתו, מאימת השלטון. איך יעורר את דעת הקהל העולמית? ואיך יקום ויתנער מהשיעמום כאשר אסור לו לצאת מהבית? ומהם הפיצוצים המשונים האלה בחוץ? פנאהי יוצא לשנייה עם איש הזבל החוצה, נאחז בכל טיפת אוויר אפשרית, לא מתאפק ומצלם הכל. המעשה שלו מעלה בזיכרון סיפורים אחרים על אמנים שהצליחו לנצח את המציאות באמצעות הצורך העז ליצור; למשל ז'אן דומיניק בובי (שדמותו מעוררת ההשראה כיכבה בסרט "הפרפר ופעמון הצלילה"), שנעשה משותק מכף רגל ועד ראש וכתב את ספרו באמצעות מצמוץ.

ההשראה לשם הסרט טמונה אולי ב"זו לא מקטרת", הציור הידוע של רנה מגריט. הכוונה שם היתה כי לא מדובר במקטרת, אלא בציור של מקטרת. גם "זהו לא סרט" מותיר חומר מחשבה למכביר, ומספק פוטנציאל להתפלפלויות אינסופיות על המדיום הקולנועי ועל מהו סרט והאם קריאת תסריט מול מצלמה נחשב ליצירה קולנועית וכן הלאה. אבל חזקה מכל היא ההבנה המדכדכת שב-2012 מתקיים משטר שמחזיק אמן במעצר ואוסר עליו ליצור. הבנה מדכדכת, אך לא מייאשת: את קולו של ג'אפר פנאהי הם לא הצליחו להשתיק, וזו בעצם הבשורה הגדולה של הלא-סרט הזה. *

,"This Is Not a Film" האוזן השלישית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו