בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כתב העת המיתולוגי לקולנוע עדיין מספק אלטרנטיבה

"קאייה די סינמה", שממנו צמחו סרטי "הגל החדש", כבר אינו משפיע כבעבר. אבל סגן העורך הנוכחי שלו סבור כי גם במציאות המשתנה יש לו שליחות

8תגובות

לשוחרי הקולנוע, כתב העת הצרפתי "קאייה די סינמה" הוא מיתוס. זהו כתב העת שניסח את "הפוליטיקה של ה'אוטר'" שקבעה כי הבמאי הוא היוצר הבלעדי של הסרט לא פחות מכפי שהסופר, המחזאי, הצייר או המלחין הוא היוצר הבלעדי של יצירתו; שכמה מכותביו כגון פרנסואה טריפו, ז'אן לוק גודאר, קלוד שברול, ז'אק ריווט ואריק רומר, נמנו עם הבמאים החשובים ביותר בקולנוע הצרפתי שאחרי מלחמת העולם השנייה; שממנו צמחה התופעה שכונתה "הגל החדש". ויש שיטענו, במידה רבה של צדק, שאותה תופעה, אולי מהפכה, שינתה לתמיד את הקולנוע הבינלאומי החל בשנות ה‑60.

שנות ה‑50, אבל גם שנות ה‑60 היו שנים שבהן "קאייה" היה מגויס למהפכה שהוא החל ועודד במאים הוליוודיים בעיקר שלא זכו להערכה במחוזות ביקורתיים ממסדיים יותר. אז גם החלו לכתוב בו על סרטיהם הראשונים של אותם במאים שהחלו את דרכם כמבקרי קולנוע ב"קאייה" ולעתים להביע ביקורת על האופן שבו יישמו את העקרונות התיאורטיים שביססו.

השעות הרבות שבהן עיינתי ב"קאייה" בשנות ה‑60 בספרייה באוניברסיטה העברית בירושלים באו על חשבון ההרצאות בחוגים שבהם למדתי (ספרות אנגלית וספרות צרפתית). אבל היתה פה שממה בכל הנוגע לעיסוק בקולנוע והקריאה ב"קאייה" הרגיעה אותי: התברר שיש עוד צעירים בעולם שטעמם דומה לזה שלי; שאיני היחיד שמאמין שאלפרד היצ'קוק, אוטו פרמינג'ר, ניקולאס ריי, וינסנט מינלי, דאגלס סירק ואחרים הם יוצרים בעלי ערך ולא במאים זניחים כפי שהביקורת המקומית נהגה לרוב להציגם.

היו צריכות לעבור עוד כמה שנים עד שייפתח החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ואגלה שגם כאן יש כאלה שחושבים כמוני, ושגם כל אחד מהם חשב שהוא בודד באמונותיו, וגם כמה מהם מצאו את נחמתם ב"קאייה" או בקריאה בכתבי עת באנגלית שהושפעו ממנו.

כבר מזמן איני קורא כתבי עת לקולנוע. אני מעיין ב"קאייה" פעם בשנה, בזמן פסטיבל קאן. אולי איני זקוק עוד לכתבי העת האלה ואולי המתפרסם בהם אינו מספק לי עוד את האלטרנטיבה שחיפשתי. ככלל, אני שואל את עצמי אם כתבי העת המובילים בקולנוע, "קאייה די סינמה" ו"פוזיטיף" בצרפת, "סייט אנד סאונד" באנגליה או "פילם קומנט" בארצות הברית, השתנו באופן הנכון במציאות האינטרנטית שהשתנתה והאם יש להם עדיין אותו תפקיד שהם מילאו בנוף הקולנועי הביקורתי והתיאורטי.

שאלות של מוסר

השאלה הזאת עולה בשיחה עם סגן העורך הנוכחי של "קאייה די סינמה", ז'אן-פיליפ טֶסֶה, ועם אחד מכותביו, אריאל שוייצר. שניהם מכירים ברלוונטיות שלה, אבל גם מאמינים שדווקא במציאות משתנה יש ל"קאייה" שליחות: להישאר נאמן לערכים שהנחו אותו מאז הקמתו וגם לספק אלטרנטיבה מקצועית לגודש הכתיבה על קולנוע שממלא את אתרי האינטרנט.

טסה בא לביקור בישראל לרגל מחווה ל"קאייה" שהתקיימה לפני כשבועיים בפסטיבל סרטי הסטודנטים שאירגן החוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. את המחווה אירגן המכון הישראלי, ביוזמת אריאל שוייצר שמלמד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ובצרפת כמה חודשים בכל שנה. שוייצר, יליד 1964, הוא בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ועשה את הדוקטורט שלו ב"נובל סורבון" בפאריס.

גלי איתן

לרגל פסטיבל קאן מפרסם "קאייה" כל שנה "אטלס" שבו סקירות של מה שאירע בתעשיות קולנוע בעולם. ב‑2005 פנו לשוייצר לכתוב על הקולנוע הישראלי. מאז הוא שם.

טסה, שנולד במאנס ב‑1977, החל לכתוב ב"קאייה" ב‑2002. במשך העשור הראשון של המאה הנוכחית נקלע ה"קאייה", שהיה בבעלותו של היומון "לה מונד", לקשיים כלכליים. הוא ניצל ב‑2009 על ידי ההוצאה לאור הבריטית פיידון, שמתמחה בספרי אמנות, ורכשה אותו. סטפן דלורם משמש כיום עורך כתב העת וטסה הוא סגנו.

איך זה לעבוד בכתב עת שנוסד לפני 61 שנים על ידי אנדרה באזן, מגדולי התיאורטיקאים הצרפתים בכל הזמנים, ז'אק דוניואל-ואלקרוז וג'וזף-מארי לו דוקה, על בסיס כתב עת קודם בשם "לה רוו דה סינמה", שבהוצאתו לאור היו מעורבים כמה מיוצרי הקולנוע הגדולים ביותר של צרפת, כגון רובר ברסון, ז'אן קוקטו ואלכסנדר אסטרוק?

"לעבוד ב'קאייה די סינמה'", אומר טסה, "זה גם הדבר הטוב ביותר בעולם וגם הדבר הגרוע ביותר בעולם"; כאשר הוא משתמש במלה הצרפתית שהוראתה "גרוע" ­ pire­ נדמה לי שהוא מתכוון בעיקר לקשה.

הטוב ביותר נובע מכך שזהו כתב עת שיש לו מסורת, מורשת, חזון ושליחות. כל מי שכותב ב"קאייה", הוא אומר, רוצה לפעול בתוך המסורת, המורשת, החזון והשליחות האלה. הקושי נובע מכך שזהו כתב עת שיש לו מסורת, מורשת, חזון ושליחות ובבסיסו מונחת עדיין אותה פוליטיקה (או תיאוריה) של ה"אוטר".

גם טסה וגם שוייצר מסכימים שאחד העקרונות התיאורטיים שהנחו מאז ומעולם את "קאייה" וממשיכים להנחותו הוא שצורה סרט אינה חשובה פחות מתוכנו ולפעמים אף חשובה יותר. זהו עדיין אחד ההבדלים בין "קאייה" לכתב העת "פוזיטיף", שהחל לצאת לאור ב‑1952 והוא יריבו הוותיק; לא רק מפני שבמשך השנים תמך ה"פוזיטיף" בבמאים אחרים מאשר "קאייה", אלא משום שהאידיאה שלו בנוגע לשאלה מהו קולנוע שונה.

טסה ושוייצר מסכימים שתוקפו המוסרי של סרט אינו מתבטא דווקא בתוכנו אלא באופן שבו ה"אוטר" מתבונן בהתרחשויות בסרטו; המוסר בא לידי ביטוי במבטו של הבמאי ובאופן שבו הוא מעצב את המיזנסצינה שלו. ומיזנסצינה, האופן שבו הבמאי מרכיב את כל הגורמים המרכיבים את מבנהו, חזותו וקצבו של סרטו, הוא מרכיב מרכזי בפוליטיקה של ה"אוטר"; פוליטיקה שהודגמה בסרטיהם של היצ'קוק, ג'ון פורד, הווארד הוקס ובמאים הוליוודיים רבים נוספים שלא זכו להערכה כאשר אנשי ה"קאייה" החלו לכתוב עליהם בהערכה.

התפישה הזאת של קולנוע, שמעדיפה צורה על תוכן, היא לעתים קרובות המקור להתקפות על "קאייה"; לטענות, שנשמעות מאז שכתב העת נוסד, שמדובר בתפישה בורגנית וא-פוליטית לעומת "פוזיטיף", שנתפש תמיד כחתרני יותר ופוליטי יותר.

בשנות ה‑50 היו לכותבי "קאייה" שתי מטרות עיקריות: האחת, להיאבק למען קבלת אמנות הקולנוע כשווה בין שוות בתקופה שבצרפת, כמו במדינות נוספות, הקולנוע נחשב עדיין לאמנות עממית, מסחרית ובידורית. והמטרה השנייה היתה להוכיח שגם בקולנוע ההוליוודי פועלים אמנים שערכם הקולנועי שווה לזה של בכירי במאי הקולנוע האירופי ולעתים אף עולה עליהם. הם ניסו לשנות את התפישה של מה זה אמן קולנועי ולהוכיח שהוא יכול לפרוח גם בתנאים התעשייתיים ששולטים בהוויה ההוליוודית.

אם היה בעבודתם של טריפו, גודאר, שברול, רומר והאחרים מרכיב של גילוי, זה לא היה בדבר קיומם של היצ'קוק, פורד, הוקס או ריי, שהציבור הרחב הכיר ואף נהר לסרטיהם; הגילוי היה שיוצרים אלה הם במאים שחותם אישי טבוע ביצירתם, שהם "אוטרים". בנוסף לכך הם ביקשו לגלות לציבור את גדולתם של במאים מוכרים פחות ומוערכים פחות, כגון אנתוני מאן, ראול וולש, סמיואל פולר ופיל קארלסון.

מרד נעורים

ל"קאייה" כיום, אומר טסה, אין המטרות האלה; הכל גלוי, הכל חשוף. המטרה כיום היא לברור בין אותם במאים שהם מעריכים בשל כל העקרונות שהציב "קאייה" ב‑61 שנותיו לבין אלה שלא. "הקולנוע של ה'אוטר'" עדיין מנחה אותם. יחסו של כתב העת לבמאים בא לידי ביטוי, בין השאר, באורך הטקסט המוקצה להם. סרטו של במאי שאינו אהוד על "קאייה" יזכה לסקירה ביקורתית קצרה אך נוקבת.

ברקע הקמתו של "קאייה" עמדה מלחמת העולם השנייה. זו הניבה את נחישותם של צעירים לסמן את הקולנוע כאמנות של עידן חדש. שברול וגודאר, שהיו בני 21 כשנוסד כתב העת, או טריפו, שהיה בן 19, ביקשו להיאבק בנטייתה של צרפת, שבאה לידי ביטוי גם בסרטים שנוצרו בה אחרי המלחמה, לחזור לאחור בזמן כאילו המלחמה לא היתה כלל. המציאות שכללה את זיכרון השואה לא העיקה על המציאות הצרפתית הפוסט-מלחמתית.

הקולנוע ההוליוודי הלא מוערך שימש להם כלי למימוש המאבק; פעילותם הביקורתית היתה מרד הנעורים הראשון במציאות התרבותית של אחרי מלחמת העולם השנייה. המציאות כיום שונה. אבל גם שוייצר וגם טסה מסכימים שכמה מהמושגים שמייסדי "קאייה" סימנו כמטרות במאבקם עדיין רלוונטיים. הם ו"קאייה" מתנגדים לקולנוע אקדמי במהותו ולקולנוע שמאופיין במנייריזם. שוייצר אף טוען שחלה בנאליזציה של המושג "אוטר", מה שאומר שתפקידו של "קאייה" כיום אינו רק להבחין בין במאים שהם "אוטרים" לכאלה שאינם, אלא גם בין "אוטרים" אמיתיים לכאלה שמתיימרים להיות אבל הם לא.

בשיחה עמם מתגלה מגוון השאלות ואוסף הפרדוקסים שמאפיינים את פעילותו של כתב העת; איך, למשל, להמשיך את המסורת של "קאייה", להישאר נאמן לעקרונות שהנחו אותו מראשיתו, ועם זאת להתחדש, להשתנות, להתאים את כתב העת למציאות משתנה? איך לבטא את קולו של "קאייה" ככתב עת שמונע בידי אידיאולוגיה מנוסחת היטב, ועם זאת לאפשר לכותביו להביע את עצמם באופן אישי (כפי שטריפו וגודאר עשו).

הסוגיה הזאת באה לידי ביטוי בין השאר באופן שבו נבחרים הסרטים שייסקרו בכל גיליון ובשאלה איזה סרט יזכה לכך שתמונתו תופיע על שער כתב העת. ישנה ישיבה שבה מחליטים באילו סרטים יתמקד הגיליון הבא; אחר כך מחליטים מי מהכותבים יכתוב עליו, בדרך כלל זה הכותב שמתלהב ממנו יותר מהשאר; אבל זכות ההחלטה האחרונה ניתנת לעורך. במשך השיחה עם שוייצר וטסה נתמלאתי געגועים לימים שבהם קראתי בספרייה באוניברסיטה את מה שיש למבקרי "קאייה" לומר על סרטו החדש של אוטו פרמינג'ר, שנקטל בכל מקום אחר; והצטערתי על כך שפרט ל"מערבון", שיוצא מאז 2006 בעריכת יהושע סימון, אין בארץ כתב עת לקולנוע שימלא תפקיד בנוף הישראלי השוקק. וגם "מערבון" אינו עושה זאת.

אז "קאייה די סינמה" אינו עוד "קאייה די סינמה" של פעם, אבל כל עוד הוא יוצא לאור בכל חודש זה אומר משהו מעודד על מצב הקולנוע היום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו