לילה טוב, אירופה - קולנוע - הארץ

לילה טוב, אירופה

תריסר שוחרי האירוויזיון, החברים בהרכב "יורפאלש", אינם נרתעים מתדמיתה של התחרות ומבצעים את להיטיה בכל שבוע בבר גייז תל-אביבי. סרט תיעודי מציג את האנשים שמאחורי הדיוות ומנתץ סטריאוטיפים על הקשר בין טראש לזהות מינית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

יום ראשון בערב, כפי שיודע כל בליין, אינו זמן אידיאלי לחיי לילה מרגשים. אחרי סוף השבוע וכששבוע העבודה בפתחו, אין הרבה קליינטים לבילוי לילי פרוע. זו מוסכמה שנכונה בכל מקום בארץ, למעט מובלעת אחת, שמחה ואסקפיסטית. ברחוב צדדי במרכז תל אביב עולה על גדותיו בר הגייז "אוויטה". דווקא ביום ראשון בלילה הוא נראה כמתפקע מיושבים, שגולשים מהמקום עצמו גם למדרכה שבחוץ ולסביבה הקרובה.

בפנים, סמוך לחצות, הרוחות אינן יכולות להיות שמחות יותר. דגלי מדינות מקשטים את הרחבה ועל הבמה הצרה שיר רודף שיר. זהו ערב המוקדש לשירי האירוויזיון ובו מתארח בקביעות "יורופאלש" ­ הרכב של תריסר דיוות (שתי נשים ועשרה גברים), העסוקים בחיקוי אובססיבי מדויק של העמדות והבעות, ושירה מלאת כוונות ופאתוס למיקרופון שאינו מחובר לדבר.

זה 13 שנה ש"יורופאלש" קיים וכול חברים מסורים, משוגעים לדבר, בדרגות שונות. בעבורם הוא משמש מקור לפריקת מתחים, לביטוי אמנותי, לרדיפה מושלמת של התחביב, לנחמה ­ וגם קבוצת תמיכה שהאינטימיות שחבריה מפגינים הופכת אותה למעין משפחה אלטרנטיבית. עד שמגיעים לסולואים, כמובן. הערב (יום ד', 20/6) ב‑22:00 ישודר בערוץ יס דוקו בלוויין סרט תיעודי על אודות קבוצה זו, שגם הוא נקרא "יורופאלש" וביימו דניאלה איזנמן ורועי עברון.

לצאת מארון הקודש

משהו מאופיה המיוחד של החבורה אפשר לקלוט עוד בחדר המדרגות של הבניין שבו מתגוררים איזנמן ושותפה, בן מלצר, שהוא אחד מחברי ההרכב ובאחרונה נהפך לשוטר. אף שהשניים חולקים דירה בקומה האחרונה, כבר בדלת הכניסה לבניין נשמעים צלילי הפופ האירופי שעולים מסלון הבית, שם נערכת בדיוק באותה השעה חזרה לקראת ההופעה בלילה. על קיר הסלון עדיין תלויה טבלת ההימורים והחלוקה למדיניות שהוכנה לטקס האירוויזיון האחרון.

"אני חברה בהרכב אוטוטו עשר שנים", מספרת מיקי ישראלי, מורה נשואה מחיפה ובחורה אנרגטית, ששמלת הנצנצים הקצרצרה שלגופה תוכל לעוור עיני צדיקים. "הייתי בת 24, אחי השתחרר מהצבא וחשבנו איך אנחנו מבלים". החיפוש הוביל אותם לערב אירוויזיונים ושני הילדים הדתיים ("גם אני יצאתי מהארון ­ ארון הקודש", היא מסבירה) מצאו את עצמם נסחפים. "ראיתי שהם מכירים את כל התנועות והריקודים, שהם יודעים את כל המלים ואלו דברים שאני בסתר לבי הסתרתי שאני גם יודעת. אני נולדתי בלילה שאחרי זכיית 'אבניבי' ב‑1978, והרגשתי תמיד שיש לי קשר קוסמי עם האירוויזיון".

עירית שלו היא חברה נוספת בלהקה ובדומה ישראלי, סיפור הצטרפותה להרכב אינו לחלוטין אגבי. "לא הגעתי ל'יורופאלש' מהאהבה לאירוויזיון אלא מהאהבה להומואים", היא מגלה. "עוד בימי בית הספר התיכון התחלתי לצאת למועדונים של גייז, מאוד נמשכתי לעולם הזה. בדיעבד, זו אולי בריחה מסוימת מגברים". ישראלי מוסיפה: "בינינו, עולם הגייז הוא נורא כיפי".

שניים מחברי "יורופלאש", מתוך הסרטצילום: רועי עברון ודניאלה איזנמן

שלו: "ערב אחד, לגמרי במקרה, הגעתי ביום ראשון ל'אוויטה' ונפתחה לי דלת לעולם חדש ולמשפחה חדשה. הייתי מהופנטת, נתקעתי כל הערב, הסתכלתי עליהם רוקדים. ממש התאהבתי. להיות נוצץ ובולט, באופן הכי אמיתי וכן, בלי להופיע באופן מסודר על במה ולתת את זה בשביל תשלום, זה כבש אותי".

השימוש בביטוי "התאהבתי" אינו מקרי. בסרט מנהלת שלו מערכת יחסים כמעט זוגית עם מנהיג הלהקה, ערן לונה. באחת הסצינות מזהירה אותה ישראלי שלא תשקע לחלוטין במערכת היחסים הזאת ותוותר על זוגיות הטרוסקסואלית. אבל יותר מכל נדמה שהשתיים מבינות זו את זו בכל הקשור לחיים כ"פאג האג", ביטוי שמשמעו בחורה סטרייטית המחוברת לגייז.

"הם קיבלו אותי ובזכותם גם קיבלתי את עצמי", מסבירה ישראלי, ובאותה הזדמנות מנמקת מדוע היא עדיין עוזבת אחת לשבוע את חייה השגרתיים בחיפה ובאה להופעות בתל אביב. "זה מצחיק להגיד את זה, אבל לא עיניין אותם מי אני ומה אני", היא ממשיכה. "הגעתי מבית דתי ובחינוך הדתי מלמדים אותך לחיות בצלו של הבעל. כל מה שקשור ליופי ­ מלמדים אותך לשמור לבעל. הגעתי למקום שבו הכל בחוץ. אתה גבר עם בלונד ותלתלים ארוכים או אשה שמתלבשת כמו גבר, וזה מותר. כל מה שניסיתי להסתיר מסיבות דתיות, ואני בחורה עם חזה גדול שתמיד החבאתי כדי לא למשוך תשומת לב, פתאום אומרים לי שזה מותר ויפה וסקסי. פתאום הבנתי שגם במשקלי ובממדים הלא קטנים שלי אני יכולה להיות אשה -­ אשה יפה ומושכת".

ללמוד מהשוודים

מתברר כי לכל אחד מהנוכחים הראוותניים בשיחה יש סיבה עמוקה משלו לחברות בהרכב. למשל לונה, מקים ההרכב, מעצב גרפי בעל שיער ארוך וקעקועי גוף בולטים. בסרט הוא מתועד שרוי בדיכאון עמוק, אחרי פשיטת רגל והסתבכות כלכלית, ואחרי שנאלץ לשוב ולחיות עם אמו בחדר ילדותו.

"זה היה וו להיתלות עליו", הוא מהנהן. "היתה תקופה שקמתי בבוקר מהמיטה כי היה 'יורופאלש'. לא היה דיכאון כי צריך היה להתארגן, לשים מסיכת חיוך, להתאפר ולצאת להופיע. עם השנים היו מצטרפים אנשים מהקהל ואיכשהו נדבקנו אחד לשני. מ‑2006 בערך נשארנו כמעט אחד לאחד אותו ההרכב. היום אנחנו משפחה ולא משתנים. אנחנו מכירים אחד את הנשמה של השני".

גם הצעירים יותר ­ כמו איתי לפיד, בן 26, מעצב תכשיטים ובעבר מדריך לריקודים לטיניים, ועידו מרדכי, בן 24, העובד בתחום האבטחה בתעופה ­ מדברים על חיבור עמוק יותר מאשר החיבה לאירוויזיון לבדה. "ברובד השטחי זה מה שמחבר בינינו", אומר לפיד. "אבל הבונוס הוא שאנחנו חברים ממש".

מרדכי מוסיף: "אני מכיר את החברים כאן באופן אישי ואינטימי. יום ראשון הוא הנקודה בזמן שאנחנו נפגשים בה ומכאן אנחנו ממשיכים את השבוע שלנו".

חברי "יורופלאש" בהופעהצילום: דניאל צ'צ'יק

ואין מאבק בין-דורי בין הוותיקים והמייסדים לבין הצעירים?

לפיד: "צוחקים שאנחנו עסוקים במי יקבל את הסולואים, אבל אנחנו בעצמנו צוחקים על זה. זה ריב שאנחנו נהנים ממנו. הריבים הם על מה שבא לנו לשדר. אם יש שיר של מטומטמת פרחה ובא לי לשדר אותו, אני אריב על זה. אם יש דמות גברית ובא לי עליה, האמת שאף פעם לא בא לי על זה", הוא מהרהר בקול רם והנוכחים צוחקים, "ברור שזה מטופש לחלוטין וכמוני כל שאר האנשים תוהים קצת על מה אנחנו מבזבזים את הזמן, ריב על הסולו ביום ראשון המטופש הזה. זה מגוחך קצת".

כך עולה בשיחה שאלת התדמית המביכה של האירוויזיון ­ תחרות מיושנת, מפגן טעם רע שמיועד על פי הטענה המקובלת לגייז ולדודות בלבד. האבחנה הזאת, כך נדמה, מחלצת מחברי ההרכב אמירות נוקבות. "בארץ התחרות ספגה השמצות בשנים שישראל לא השתתפה בה", מאבחן לונה, "שלחנו שירים גרועים אחד אחרי השני וזה גרם לסלידה. בשוודיה, זה עד היום אחד האירועים החשובים בשנה. ביוון מוציאים קליפים עצמאיים ביוטיוב של שירי אירוויזיון. ברוסיה האנשים פסיכים לחלוטין בנוגע לאירוויזיון. זה פונקציה של זכיות".

ובכל זאת, האירוויזיון סובל מתדמית די גרועה.

לונה: "יש לי הרבה יותר חברים סטרייטים שאוהבים אירוויזיון מחברים הומואים. רוב ההומואים שאני מכיר סולדים מהתחרות, לעומת סטרייטים שמתים על הלהיטים. האירוויזיון מושמץ אצל גייז. זו סטיגמה, זה נחשב לנשי מדי".

מרדכי: "רק בארץ זה מושא ללעג. המשתתפים הם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה. בהרבה מאוד מקומות בעולם זה חגיגה ענקית".

לפיד: "בארץ זה נעשה מגניב לצחוק על האירוויזיון, אף שנתוני הרייטינג מעידים אחרת. האירוויזיון הוא לא רק תחרות מטופשת להומואים עם תלבושות מגוחכות".

מה חשבתם על השיר של "איזבו" שישראל שלחה לתחרות השנה?

לפיד: "אנחנו תמיד מקווים לטוב, אבל זה שיר שלא מתאים. כשלא לוקחים את האירוויזיון ברצינות, זה מה שקורה".

מרדכי: "קיווינו בכל זאת. הקבוצה הזאת, 'יורופאלש', היא מעבר לנקודות. אנחנו לא מסתכלים על זה, יש לנו שירים מתחרויות קדם-אירוויזיון של מדינות, למשל מזו של סלובניה וכל הקהל שר אותם. כולם מכירים את תנועות הידיים. הנקודות פחות חשובות לנו, אנחנו מחפשים את הקסם. לדוגמה, אף שאנגליה זכתה הכי הרבה פעמים בתחרות, אין לנו אפילו שיר אחד שייצג אותה".

הקסם שמרדכי מדבר עליו מתחוור בחלוף כמה שעות, בחלל המיוזע והמחניק של "אוויטה", המלא פנים מחייכות ואנשים רוקדים. כאן מתברר כי ההתמכרות לאירוויזיון מורכבת משפע של פרטים קטנים ולא בלתי חשובים ­ העמדה, לחנים, המלים המטופשות של השירים שמושרים בפנים שמחות למיקרופונים עשויים פלסטיק. זה כל כך קליל, אסקפיסטי ומופרך שחייבים לחייך. גם מי שפשט רגל והפסיד את כל רכושו, גם מי שיצא בשאלה וגם מי שפשוט חש בודד.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ