הזמנה לריקוד בגשם: 100 שנה להולדת ג'ין קלי - קולנוע - הארץ

הזמנה לריקוד בגשם: 100 שנה להולדת ג'ין קלי

קלי הביא אל המסך הגדול דימוי מלהיב של שמחה שאין רבים כמוהו בקולנוע. סיפור חייו של הרקדן, השחקן והבמאי הנודע - ובעיקר סופם - היה עליז פחות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

ב-2003, שש שנים לפני מותה, פירסמה השחקנית בטסי בלייר אוטוביוגרפיה ושמה "The Memory of All That", שחלק גדול ממנה הוקדש לתיאור 16 השנים שבהן היתה נשואה לאחד מגדולי כוכבי הקולנוע בכל הזמנים: הרקדן, השחקן והבמאי ג'ין קלי, שב-23 באוגוסט השנה יצוינו מאה שנה להולדתו.

מעטים זוכרים כיום את שמה של בלייר, אף שרשימת הישגיה כוללת זכייה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן, על הופעתה בסרטו של דלברט מאן "מרטי" ב-1955, וכן מועמדות לאוסקר על התפקיד הזה, שהיה משיאי הקריירה שלה. שיא נוסף היה הופעתה ב-1957 בסרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני "הזעקה" (שיוקרן בקרוב במסגרת המחווה שיקיים פסטיבל הקולנוע בירושלים לבמאי האיטלקי במלאות מאה שנים להולדתו).

ג'ין קלי בסרט "שיר אשיר בגשם", 1952. פשוט אבל מלהיב

בפתח האוטוביוגרפיה שלה מתארת בלייר את הנסיבות האומללות שסבבו את מותו של בעלה לשעבר ב-1996, בן 83. אם להאמין לתיאורה, הרי קשה לדמיין הבדל קיצוני ואף מזעזע יותר כמו זה שבין סופו של האיש לבין דמותו הנמרצת, החייכנית, מלאת האנרגיה והכישרון העילאי; אותה דמות שנחרטה בזיכרוננו בסדרה מופלאה של סרטים מוסיקליים כגון "הרימו עוגן", "מקוקו השודד", "יום אחד בניו יורק", "אמריקאי בפאריס", "בריגדון" ו"תור האביב הגיע".

בלייר היתה אשתו הראשונה של קלי. השניים נישאו ב-1941 והביאו לעולם בת ושמה קרי. למרות גירושיהם הם נשארו בקשר; בלייר חיתה את מרבית חייה באירופה והיתה נפגשת עם בעלה לשעבר בכל פעם שביקרה בארצות הברית (בעלה השני היה הבמאי קארל רייז, יוצרם של סרטים כגון "מוצאי שבת ובוקר יום א'" ו"אהובת הקצין הצרפתי", שמת ב-2002).

ב-1960 התחתן קלי בשנית, עם הרקדנית ג'ין קוין, שהיתה האסיסטנטית שלו בכמה מסרטיו (ואף רקדה באחדים מהם וכן בסרטים מוסיקליים קלאסיים נוספים כגון "נשקיני קייט"). לפני כן היתה קוין נשואה לבמאי סטנלי דונן, שעמו יצר קלי שלושה סרטים: "יום אחד בניו יורק", "שיר אשיר בגשם" ו"תור האביב הגיע". לקלי ולאשתו השנייה נולדו שני ילדים, טים וברידג'ט. בלייר מגדירה את קוין בספרה כ"אשה מקסימה".

מלים פחות חמות מקדישה בלייר לאשתו האחרונה של קלי, פטרישה וורד. האתר של וורד באינטרנט אינו מסגיר את גילה, אך היא היתה צעירה מקלי בכמה עשרות שנים. היא מגדירה את עצמה באתר כעיתונאית וסופרת, המומחית בין השאר ליצירותיו של הסופר האמריקאי הרמן מלוויל.

וורד פגשה את קלי ב-1985, 13 שנים אחרי מותה של קוין ממחלת הלוקמיה בהיותה בת 50. השניים התחתנו ב-1990. מאותו הרגע, מספרת בלייר, עשתה וורד כל שביכולתה כדי לנתק את הקשר בין קלי לבין אשתו הראשונה וילדיו משני נישואיו הקודמים.

על פי בלייר, וורד גם נפטרה מכל מי שליווה את קלי בחייו המקצועיים הארוכים, כגון מזכירתו הוותיקה ועורך הדין שלו, וכאשר לקה בשבץ בפעם הראשונה הודיעה לילדיו שקלי מעדיף שהם לא יבקרו אותו מכיוון ש"זה יביך אותו". לטענתם, היא גם לא מסרה לו שילדיו התקשרו כל יום כדי לדרוש בשלומו ולנסות לדבר עמו. כאשר בלייר ביקרה בקליפורניה היא היתה חייבת לקבוע פגישה עם בעלה לשעבר דרך אשתו, ששימשה עכשיו כמזכירה שלו, ולעתים קרובות הפגישה היתה מתבטלת ברגע האחרון. סמוך למותו לקה קלי בשבץ נוסף, שהותיר אותו משותק בחצי גופו הימני. בלייר פגשה אותו בפעם האחרונה כשנה לפני מותו.

ביום מותו התקשרה אלמנתו לשלושת ילדיו, שלא גרו בקליפורניה, והודיעה להם שאין טעם שיבואו, מכיוון שממילא אין מה לעשות והיא אינה מסוגלת לארח אותם בביתה. הם התעקשו, באו בכל זאת לאחוזה הגדולה שבה גרו קלי ואשתו, ונדהמו לגלות לא רק שהבית ריק ממבקרים, אלא שגופתו של קלי כבר נשרפה, מיד אחרי שמת: לא נוהג מקובל, בוודאי לא כשמדובר בכוכב קולנוע כה מוכר, מוערך ואהוד כמו ג'ין קלי.

לסיפור העצוב הזה יש אפילוג. בשש השנים שבהן היתה וורד נשואה לקלי היא היתה לממונה על רכושו ועל עיזבונו, ששום חלק ממנו לא הועבר לשלושת ילדיו. ואמנם, על פי האתר שלה, היא מקדישה את חייה לשימור זכרו ומורשתו של ג'ין קלי, וזה כולל את השימוש שנעשה עד היום בשמו ובדימוי שלו.

שני גאונים

היו שטענו שבסרטים קלי חייך יותר מדי. בסוף חייו כנראה לא היו לו הרבה סיבות לחייך, אך בסרטיו, ובעיקר בריקודיו, הוא הפגין שמחת חיים שרק כוכבי קולנוע מעטים הצליחו להביע בחינניות כה רבה.

תולדות הקולנוע המוסיקלי משופעות ברקדנים מצוינים, כגון ריי בולג'ר, ג'ין נלסון ודן דיילי, שזכרם שמור היום בעיקר בקרב שוחרי הז'אנר. אך לא זה המקרה של שני הרקדנים שניצבים בפסגת תולדות הריקוד הגברי בקולנוע - פרד אסטר וג'ין קלי.

בקרב אוהבי הקולנוע עדיין ניטש הוויכוח מי מהשניים היה הרקדן הטוב יותר. לא אכנס לוויכוח הזה ברשימה המוקדשת לקלי, מכיוון שהוא נראה לי מיותר. שניהם היו רקדנים גאונים, וכל אחד מהם קידם את אמנות הריקוד הגברי בקולנוע בדרכו הוא.

ההבדלים בין השניים הם שמעניינים. אסטר היה מבוגר מקלי ב-13 שנים (הוא נולד ב-1899 ומת ב-1987, בן 88) והיה לכוכב קולנוע כבר אחרי שכיכב על בימות ניו יורק ולונדון; שם הוא הופיע עם אחותו, אדל, במחזות זמר, שרבים מהם נכתבו בידי האחים ג'ורג' ואיירה גרשווין. אסטר החליט לעבור לקולנוע אחרי שאחותו נישאה לאציל בריטי ופרשה מעסקי השעשועים.

באמריקה הגדולה, זו שבונה כוכבים, הוא היה אלמוני, וקברניטיה של הוליווד לא סברו תחילה שיש לו עתיד ככוכב קולנוע. ידוע גזר הדין שהטיל עליו אחד המפיקים שבחן אותו ופסל את השתתפותו בסרט: "לא יודע לשחק, לא יודע לשיר, יודע קצת לרקוד".

ב-1933 הופיע אסטר בתפקיד עצמו בסרט ושמו "גברת רוקדת", שכוכביו היו קלארק גייבל וג'ואן קרופורד. אבל אז הוא הוחתם על חוזה עם חברת אר-קיי-או, קיבל תפקיד משנה בסרט ששמו "טסים לריו" לצדה של שחקנית ורקדנית ותיקה ממנו בשם ג'ינג'ר רוג'רס - והשאר, כמאמר הקלישאה, שייך להיסטוריה.

ב"טסים לריו" אסטר ורוג'רס גנבו את ההצגה משני כוכבי הסרט, דולורס דל ריו וג'ין ריימונד. אחר כך כיכבו בשמונה סרטים נוספים, שכולם היו ללהיטים (בפעם האחרונה הם התאחדו ב-1949, כאשר רוג'רס החליפה ברגע האחרון בסרט "בני בארקלי מברודוויי" את ג'ודי גרלנד, שנבחרה לככב בסרט לצד אסטר אך סבלה מאחת מהתמוטטויות העצבים המזדמנות שלה).

הנוכל המרקד

ג'ין קלי, שהחל את דרכו גם כן בתיאטרון, היה לכוכב קולנוע תשע שנים אחרי פרד אסטר. יוג'ין קוראן קלי נולד בפיטסבורג שבמדינת פנסילבניה לאב מוכר פטפונים ממוצא אירי ולאם ממוצא גרמני. הוא היה בנם השלישי.

כשהיה בן שמונה רשמה אמו ואת אחיו פרד לשיעורי ריקוד. הוא שנא כל רגע, אך ככל שהתפתחה יכולתו האתלטית פחתה השנאה הזאת והוא החליט לשלב בין יכולתו הספורטיבית לכישרונו כרקדן; השילוב הזה בא לידי ביטוי לימים בכמה מקטעי המחול הקולנועיים הנודעים ביותר שלו (אגב, האח, פרד, היה אף הוא לרקדן מקצועי והופיע בתפקידים קטנים בכמה סרטים מוסיקליים).

ג'ין קלי מעולם לא חשב להיות רקדן מקצועי או כוכב קולנוע. הוא למד עיתונאות, כלכלה ומשפטים באוניברסיטאות שונות, אך מכיוון שהזמנים היו קשים - היו אלה שנות השפל הכלכלי - הוא התפרנס מהופעות כרקדן במועדוני לילה באזור פיטסבורג. כמו כן עבד כמורה ברשת של בתי ספר לריקוד שייסדו הוריו. באוניברסיטאות שבהן למד הצטרף קלי תמיד לחוגים שהעלו הצגות, מרביתן מחזות זמר, ובתום לימודיו אף סייע לביים כמה מאלה. אגב, אף שלא היה יהודי, בית הכנסת "רודף שלום" בפיטסבורג שכר אותו ללמד ריקוד את חברי הקהילה ולביים כמה מאירועי החג השנתיים, והוא עשה זאת במשך כמה שנים.

ב-1937 החליט קלי שהריקוד הוא בכל זאת הייעוד שלו. הוא פרש מלימודי המשפטים ועבר לניו יורק, אך חיפושו אחר עבודה בברודוויי נחל כישלון. הוא חזר לפיטסבורג, שם הוצע לו ליצור כוריאוגרפיה למחזמר שהועלה בעיר, אך לבסוף שב לניו יורק והחל לקבל תפקידים קטנים במחזות זמר.

קלי וריטה הייוורת בסרט "נערת שער", 1944צילום: גטי אימג'ס

הפריצה הגדולה שלו היתה ב-1939, כאשר נבחר להופיע במחזהו של ויליאם סארויאן "The Time of Your Life". זה אמנם לא היה מחזמר, אך היתה בו דמות של רקדן. זו היתה הפעם הראשונה שקלי יצר את הכוריאוגרפיה להופעתו שלו, והיא זכתה לביקורות מצוינות. במחזמר הבא, שבו יצר את הכוריאוגרפיה אך לא הופיע, הוא פגש ברקדנית צעירה, בטסי בלייר.

ב-1940 בחר בו הכוריאוגרף רוברט אלטון לככב בתפקיד הראשי במחזמר "Pal Joey". זה היה לאחד ממחזות הזמר המהפכניים בתולדות הז'אנר, מכיוון שזו היתה אחת הפעמים הראשונות שבמרכזו של מחזמר ניצבה דמותו של נוכל. המחזמר התבסס על קובץ סיפוריו של הסופר האמריקאי ג'ון אוהרה, שהגיבור שלהם היה ג'ואי, בדרן כושל וג'יגולו מוצלח רק מעט יותר. את הפזמונים כתבו המלחין ריצ'רד רוג'רס והתמלילן לורנץ הארט.

לא הכל קיבלו באהדה מחזמר שגיבורו רמאי ואין לו סוף טוב מסורתי (מבקר התיאטרון של ה"ניו יורק טיימס" כינה את המחזמר "בצה של מים מטונפים"); אך המחזמר נחל הצלחה יחסית והופעתו של קלי זכתה לשבחים (ומובן שעם השנים היה המחזמר לקלאסיקה והועלה פעמים רבות).

ריקוד עם עכבר

בעקבות הביקורות הטובות שקלי זכה להן, הוליווד קראה לו. הוא היסס, אך לבסוף חתם על חוזה עם דייוויד או סלזניק, שזמן מה לפני כן הפיק את "חלף עם הרוח" ו"רבקה" והיה מגייס כוכבים ידוע. סלזניק השאיל את קלי לחברת אם-ג'י-אם ובה הוא כיכב בסרטו הראשון, "לי ולנערתי", שביים באסבי ברקלי, לצדה של ג'ודי גרלנד.

גם בסרט הזה, שיצא לאקרנים ב-1942, גילם קלי נוכל, המנסה להשתמט משירות בצבא בזמן מלחמת העולם הראשונה; אולם הפעם התגלה שהוא נוכל רק לכאורה, והסרט היה ללהיט. בעקבות הצלחתו רכש המפיק ארתור פריד, שהיה אחראי על מחלקת הסרטים המוסיקליים באם-ג'י-אם, את חוזהו של קלי מסלזניק, שלא התעניין במיוחד בז'אנר, וגם במקרה הזה, כל השאר הוא היסטוריה.

מעמדו של קלי כאחד מגדולי כוכבי התקופה התבסס ב-1944, כאשר כיכב לצדה של ריטה הייוורת בלהיט "נערת השער" שביים צ'ארלס וידור, וב-1945 כאשר גילם מלח בחופשה לצדו של פרנק סינטרה בלהיט "הרימו עוגן", שביים ג'ורג' סידני. הסרט היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר ואף זיכה את קלי במועמדות - יחידה - לפרס השחקן הטוב ביותר. הכבוד הזה ניתן לו גם בזכות היותו הכוריאוגרף של הסרט, שכלל בין השאר קטע מקסים שבו רקד קלי, על רקע מצויר, עם ג'רי, העכבר שהיה חלק מהצמד טום וג'רי.

אגב, ב"נערת השער" גילם קלי דמות בשם דני מגוואייר, והוא חזר אל הדמות הזאת כעבור שנים רבות בסרטו המוסיקלי האחרון, "קסאנאדו", בכיכובה של אוליביה ניוטון-ג'ון, שביים רוברט גרינוולד. התוצאה, שנחלה כישלון ביקורתי וכלכלי, לא הביאה לו כבוד רב (אף שעם השנים נהפך "קסאנאדו" למעין סרט פולחן, מעמד השמור לסרטים גרועים במיוחד).

שבירת קרסול גורלית

ג'ין קלי ופרד אסטר הופיעו יחד על הבד פעמיים בלבד. תחילה ב-1945 בסרט "שיגיונות זיגפלד", שהיה כולו קטעים מוסיקליים (הקטע המשותף שלהם היה אחד החלשים בסרט); וב-1976 הם הנחו יחד את "זהו בידור 2", אנתולוגיה של קטעים מוסיקליים ברובם מסרטיה של חברת אם-ג'י-אם, וגם רקדו קצת.

ואולם, הקשר ביניהם לא הסתכם בכך. ב-1948 היה קלי אמור להופיע לצדה של גרלנד בסרט המוסיקלי "מצעד הפסחא", שביים צ'ארלס וולטרס; אך זמן קצר לפני תחילת הצילומים הוא שבר את קרסולו והוחלף בפרד אסטר, שזמן קצר קודם לכן החליט שהגיע זמנו לפרוש מעשיית סרטים. הצלחתו הגדולה של הסרט הניאה את אסטר מרעיון הפרישה, והוא אמנם כיכב בעוד כמה סרטים מוסיקליים מצוינים, כגון "חתונה מלכותית", "קרון הלהקה" ו"פנים מצחיקות", וכן כיכב בסדרת תוכניות מיוחדות בטלוויזיה, שזכו להצלחה ולהערכה רבות.

בעוד שפרד אסטר הביא אל בד הקולנוע מהות כמעט מופשטת - היו שדימו אותו לדמות כמעט מצוירת - קלי הביא אל הריקוד הגברי בקולנוע מידה של פיסיות שלא היתה בו קודם לכן.

באחד מסרטיו של אסטר עם ג'ינג'ר רוג'רס, "בעקבות הצי" מ-1936 שביים מארק סנדריץ', הוא גילם את דמותו של מלח; אך במרבית סרטיו המוסיקליים גילם אסטר את דמותם של בדרנים והיה לבוש במה שנהפך למדים המסמלים אותו: הטוקסידו השחור (או הלבן) וכובע הצילינדר. קלי לא לבש את המדים האלה, אלא אם כן סצינה בסרט חייבה זאת, ובסרטיו רק לעתים מזדמנות גילם בדרן. הוא ניסה להרחיב את טווח הסרט המוסיקלי לתחומים שבהם הריקוד אינו מוגבל לעולם עסקי השעשועים בלבד. הוא גילם מלחים (פעמיים), מוקיון שמתחזה לשודד ים אגדי, שחקן בייסבול, צייר בפאריס, כוכב סרטי הרפתקאות אילמים, איש עסקים בטיול בסקוטלנד וסוכן מתאגרפים שהקריירה שלו דעכה.

אסטר הביא אל בד הקולנוע מידה של אקסקלוסיביות שהיה לה ניחוח מעט אירופי; המהות המופשטת כמעט והאלגנטיות האין-סופית שלו איזנו את היחס הספקני מעט שהציבור היה עלול להביע כלפי גבר שרוקד. קלי, ביכולתו הפיסית האקרובטית, תירגם את הריקוד הגברי בקולנוע לאמנות כל-אמריקאית. לעומת האקסקלוסיביות של אסטר, קלי יצר מבע של דמוקרטיה; בעוד שאסטר קרא לעולם להתבונן בו, קלי הזמין את העולם בחיוכו, בזרועותיו הפתוחות ובתרגיליו האקרובטיים להצטרף אליו. אין זה מקרה, למשל, שכמה מקטעיו המוסיקליים הידועים ביותר של קלי היו בחברת ילדים. והאם אין הקטע המוסיקלי הנודע ביותר שלו, זה שבו הוא שר ורוקד בגשם, הזמנה לכולנו לצאת בעיצומו של חורף לרחובות ולקפץ בשלוליות?

בלט אימפרסיוניסטי

קלי יצר את הכוריאוגרפיות לכל קטעי הריקוד הקולנועיים שלו, והוא זה שהביא להוליווד כוריאוגרף צעיר ושמו סטנלי דונן. השניים נפגשו כאשר דונן נכלל בשורת המקהלה במחזמר "Pal Joey", שהפך את קלי לכוכב.

בכמה מסרטיו הראשונים של קלי, כגון "הרימו עוגן" ו"קח אותי למשחק הבייסבול", שביים באסבי ברקלי, יצרו קלי ודונן את הכוריאוגרפיה יחד. וב-1949, כאשר הוצע לקלי לראשונה לביים סרט - את הגרסה הקולנועית של המחזמר "יום אחד בניו יורק" (במקור, "On the Town") - הוא תבע שדונן והוא יביימו את הסרט יחד (עובדה זו הופכת את דונן, שהיה אז בן 25, לאחד הבמאים הצעירים ביותר שביימו סרט ראשון שהיה ללהיט).

השניים ביימו יחד שני סרטים נוספים: "שיר אשיר בגשם" ב-1952 ו"תור האביב הגיע" ב-1955. "שיר אשיר בגשם" היה ללהיט ונחשב בעיני רבים לסרט המוסיקלי הטוב ביותר בכל הזמנים; "תור האביב הגיע", סרט מוסיקלי בעל יסודות סאטיריים שניסה לתאר מה אירע לאמריקה בעשור שאחרי המלחמה, נכשל בקופות.

נראה ששיתוף הפעולה בין השניים הפך את שלושת הסרטים שהם ביימו ליצירות מופת; אך עובדה אחת אין להכחיש: כאשר קלי החל לביים לבדו, סרטים כגון "מנהרת האהבה", "מדריך לגבר הנשוי" ו"הלו דולי", התוצאות היו זניחות למדי; לעומת זאת, דונן, כיום בן 88, רשם לזכותו קריירת בימוי רבת הישגים, ובה סרטים כגון "שבע כלות לשבעה אחים", "פנים מצחיקות", "משחקי הפיג'מה" (שביים יחד עם במאי התיאטרון ג'ורג' אבוט), "חידון בחרוזים" ו"שניים לדרך".

הקטעים המוסיקליים שקלי עיצב וכיכב בהם התאפיינו לא פעם במידה של ניסיוניות. זה בלט כבר ב"נערת השער", שבו, באחד הקטעים היפים ביותר, הוא רוקד עם כפילו, המשתקף בלילה בחלון ראווה של חנות חשוכה. קטע יפהפה נוסף מופיע ב"Summer Stock", סרטו של צ'ארלס וולטרס מ-1950: באחת הסצינות שלו קלי רוקד לבדו על בימה ריקה, שאחת מקורותיה חורקת ומונחים עליה פיסת עיתון וקומץ של חול המספקים לקטע את צליליו.

ומובן שאין להתעלם מהחלטתו של קלי לחתום את "אמריקאי בפאריס" מ-1951, שביים וינסנט מינלי, בבלט שאורכו 17 דקות, מעשה חסר תקדים בקולנוע האמריקאי עד לאותה תקופה. באותו בלט מרהיב, שקלי ביים כאשר מינלי כבר היה עסוק בבימוי סרט אחר, רקד קלי, שגילם דמות של צייר, בתפאורות שהתבססו על ציורי האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים. "אמריקאי בפאריס" היה לאחד הסרטים המוסיקליים הספורים עד לאותה תקופה שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר.

ניסיון אחר של קלי, נועז אף יותר, הצליח פחות. בתחילת שנות ה-50, בעקבות ההצלחה של "אמריקאי בפאריס" ו"שיר אשיר בגשם", הוא החליט לביים סרט ללא עלילה וללא מלים, שיורכב משלושה ריקודי בלט שונים. בגלל מעמדו של קלי הסכימה חברת אם-ג'י-אם להפיק את הסרט, ששמו "הזמנה לריקוד", אך עם השלמתו לא ידעה מה לעשות בו, וחלפו ארבע שנים עד שהוא יצא לאקרנים, ב-1956 - ונכשל.

לא כל שלושת קטעי הבלט שבסרט הם ברמה שווה; המוצלח שבהם הוא "סינבד המלח", שאף הוא, כמו הקטע ב"הרימו עוגן", משלב בין קלי לאנימציה. אך יש ב"הזמנה לריקוד" גם יופי רב, והצפייה בו, גם אם היא מייגעת לעתים, מומלצת ביותר, כמו בכל סרט שבו רואים את ג'ין קלי רוקד.

שיר אשיר עם חום גבוה

מעמדו של קלי סייע לו גם בהיבט אחר של חייו. הוא נודע בדעותיו הליברליות, ולפני שהגיע להוליווד היו הוא ואשתו, בטסי בלייר, מעורבים בפעילויות שונות של השמאל האמריקאי, אם כי שניהם מעולם לא היו חברים רשמיים במפלגה הקומוניסטית. כאשר החל ציד המכשפות האנטי-קומוניסטי של הסנאטור ג'ו מקארתי, חבר קלי לוועד למען התיקון הראשון של החוקה האמריקאית, שכלל כוכבי קולנוע נוספים כגון המפרי בוגרט ולורן באקול, ונסע יחד עמם לוואשינגטון כדי למחות נגד המקארתיזם.

למרות עברו ופעילותו, קלי, כנראה בשל מעמדו, מעולם לא נכלל ברשימה השחורה שמנעה מיוצרים בתחום הקולנוע, שהיו ידועים בנטייתם שמאלה, מלעבוד; אבל אשתו - כן. כאשר הבמאי דלברט מאן והתסריטאי פאדי שייפסקי הציעו לבלייר לככב ב"מרטי" אף שהיתה ברשימה השחורה, האולפן שעמד להפיק את הסרט סירב לכך. אך קלי הציב לו אולטימטום: אם בלייר לא תקבל את התפקיד, הוא יפרוש מעשיית סרטים. האולפן נכנע, אך למרות התהילה שהיתה מנת חלקה של בלייר בזכות "מרטי" (הסרט עצמו

זכה באוסקר), הקריירה שלה נפגעה והיא נאלצה לעבור לאירופה כדי למצוא עבודה כשחקנית. עניין זה, כמו המיאוס שעוררו בה החיים בהוליווד בפרט ובאמריקה בכלל בשנות ה-50 החשוכות, היו מן הסיבות להרס נישואיה עם קלי, שאותו העריצה כל חייה.

בסוף שנות ה-50 דעך הסרט המוסיקלי הקלאסי ויחד עמו דעכה הקריירה הקולנועית של ג'ין קלי. הוא הופיע בכמה סרטים לא מוסיקליים כגון "מרג'ורי מורנינגסטאר" של אירווינג ראפר ב-1958, שבו גילם מוסיקאי ממורמר לצדה של נטלי ווד, ו"ירש את הרוח" של סטנלי קריימר מ-1960, שעסק במשפט הקופים ובו גילם קלי דמות משנה של עיתונאי. אך הסרטים האלה לא קידמו את הקריירה שלו כשחקן לא מוסיקלי (כבר בתחילת הקריירה שלו וגם בשיאה ניסה קלי את כוחו בסרטים לא מוסיקליים, והתוצאה היתה תמיד כישלון).

קלי הופיע בתפקיד עצמו ב-1960 בהופעת אורח ב"Let's Make Love" של ג'ורג' קיוקר, סרטה הלפני אחרון של מרילין מונרו, שבו תפקידו היה ללמד את איב מונטאן, שכיכב בסרט לצד מונרו, לרקוד; גילם את אחד מבעליה של שירלי מקליין ב-1964 בקומדיה הכושלת "לואיזה וששת בעליה" שביים ג'יי לי תומפסון; וב-1967 הופיע בתפקיד משנה בסרטו המוסיקלי של הבמאי הצרפתי ז'אק דמי "העלמות מרושפור", הסרט הטוב ביותר שבו שיחק מאז ימי תהילתו הגדולים. הוא לא רקד הרבה בסרט, אך עצם הופעתו בו כבשה את הלב.

כנראה תמיד ייזכר ג'ין קלי רוקד על גלגיליות ברחובות ניו יורק ב"תור האביב הגיע", גורף את לסלי קרון לזרועותיו על רקע ציורי האימפרסיוניסטים ב"אמריקאי בפאריס" - ובעיקר, שר ורוקד בגשם, באחד הקטעים המוסיקליים הפשוטים ביותר וגם המלהיבים ביותר שהופקו אי פעם (וההיסטוריה מספרת שקלי סבל מחום גבוה במיוחד בעת צילומי הקטע). קלי טבע בתודעתנו דימוי של שמחה שאין רבים כמוהו בתולדות הקולנוע, וכבר בזכות זאת הוא ראוי להוקרה עמוקה. *

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ