מאוהב עד כאב, מסוכסך עד אימה

מבקר הקולנוע והתיאטרון המקורי ביותר שפעל בישראל מת בדמי ימיו לפני 33 שנה, אבל מי באמת הכיר את משה נתן? נתן זך, יהושע קנז, יעקב אגמון ואחרים תוהים על קנקנו

נירית אנדרמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

עשה בסופר יפאני שנהג לשעשע ולהצחיק בני אדם כל ימי חייו. כשנטה למות והסובבים אותו היו עצובים מאוד, אמר להם: "יום מותי יהיה יום של שמחה גדולה, יותר מכל ימי חיי". איש לא ידע למה התכוון, והסופר נשא עמו את סודו עד יומו האחרון. בצוואתו ציווה לשרוף את גווייתו. כשהחלו שורפים את הגופה, נתגלה כי מילא את כיסיו בזיקוקים. ככל שהלך ונאכל גופו, כן הלכו השמים והתמלאו בלהטים צבעוניים.

הסיפור הזה מופיע בהקדמה לספר "כישוף נגד מוות" (הקיבוץ המאוחד, 1996). שיצא 17 שנה לאחר מותו של העיתונאי והמבקר משה נתן. הספר מאגד שיחות שניהל במשך 16 שנה עם המחזאי ובמאי התיאטרון הנערץ עליו, נסים אלוני.

הסיפור הזה אופייני לתיאטרון של אלוני, "המנצנץ במערבולת של צבעים, בבואות, מסיכות ולהטוטי אחיזת עיניים", מציין שם נתן. באותה נשימה הוא מוסיף: אסור לשכוח, שכל הזיקוקים הללו נפלטים למעשה מתוך כיסו של מישהו הנשרף אי שם במסתרים.

משה נתן, 1973. אינטואיציה מופלאה לקולנועצילום: יעקב אגור

נדמה כי הסיפור הזה משקף היטב גם את כתיבתו של נתן, עיתונאי ומבקר תיאטרון וקולנוע, שמת בדמי ימיו, בן 36. מי שקראו את הביקורות והמאמרים שפירסם נתן בעיתונים בזמנו, חשו בתשוקתו לשני תחומי האמנות הללו. התשוקה הזאת פרצה מבין השורות, הסתלסלה מבין האותיות והתנפצה שוב ושוב בצבעוניות עשירה אל מול עיני הקוראים.

נתן כתב על קולנוע ותיאטרון בעיתונות הישראלית של שנות ה-60-70 באופן שאיש לפניו לא העז לעשות. הוא הקדיש להצגות ולסרטים מאמרים ארוכים ומקיפים, שהשתרעו לא פעם על פני כמה עמודים. הוא היה מהראשונים כאן שהעניקו לאמנות השביעית הצעירה את הכבוד הראוי לה. אבל גם חבריו הקרובים מעידים כי היה בו מסתורין שאיש לא הצליח לפענח.

היו לו מכרים וידידים רבים. בהם סופרים, משוררים, עיתונאים, אנשי קולנוע ותיאטרון בולטים, אבל רבים מהם מספרים כי לא הכירו את כל צדדיו. מעדויותיהם עולה כי תמיד ריחפה מעליו עננה של תוגה, של עצבות בלתי מוסברת.

מותו בטרם עת, מפגיעת אוטובוס בסמוך לביתו ברמת אביב, קטע את הקריירה המבטיחה שלו, וסתם את הגולל על האפשרות להבין את המסתורין שאפף את דמותו. הכותב השקדן, הרציני, המוכשר והמעמיק הותיר מאחוריו שורה ארוכה של מאמרים עיתונאיים; ספר אחד שעוסק דווקא במלחמה ובאנשי צבא ("המלחמה על ירושלים", 1968) ולא בתחומי האמנות שהיו כה קרובים ללבו; ושורה ארוכה של חברים שבורי לב. הגבר שידידיו מספרים שכל כך השתוקק להישאר צעיר, זכה לכך שמשאלתו התקיימה, אך מן הסתם, לא בדיוק באופן שעליו חלם.

בעל הארמון

משה נתן נולד ב-1943 בעיירה פלובדי, בולגריה. הוא היה בנם היחיד של זוג הורים מבוגרים, שהיגרו עמו לישראל כשהיה בן שש. השלושה נשלחו למחנה עולים בפרדס חנה, ומשם למעברה שבה גרו עד תחילת שנות ה-60. יחד עם חברה מהמעברה, פיתח נתן הצעיר שיטה לזיוף כרטיסים לתיאטרון הקאמרי.

כך, הגיעו שוב ושוב שני ילדי המעברה לתל אביב ונכנסו לעשרות הצגות - מ"כטוב בעיניכם" של שייקספיר, דרך "הנפש הטובה מסצ'ואן" של ברכט ו"הטירה" של קפקא, ועד "לבעלת הארמון" של לאה גולדברג. התיאטרון נהפך למפלטו של נתן, למקום שאליו נמלט מהמעברה המדכדכת.

"התיאטרון זרח כקרן אור בשמים האפלים של המעברה", סיפר לימים בתוכניתו "הגשה עצמית" בגלי צה"ל. "המעברה גילמה את העוני, הדלות, הניכור, הפרימיטיביות. התיאטרון היה מקדש מעט, מוקד של קסם, כישוף, הרפתקה, שירה, דמיון, תרבות, חגיגיות מלכותית. חשתי עצמי אז כבעל הארמון, ילד המעברה היחיד אולי בישראל שזכה לראות כל כך הרבה תיאטרון. באותם ימים היה התיאטרון בשבילי עיר מקלט".

אביו היה חולה ואמו נאלצה לעבוד משמרות כפולות במטוויה כדי לפרנס את המשפחה. הצריף הקטן במעברה נהפך אט אט צר למידותיו של הנער תאב התרבות. בגיחותיו לעיר נהג נתן לקנות ספרים רבים - או לגנוב אותם כאשר הפרוטה לא היתה מצויה בכיסו. בערב, בצריף נטול החשמל, קרא במשך שעות לאורה של עששית נפט.

מתוך "הירושימה אהובתי"

כאשר קרוב משפחה הציע לו לעבור לגור בקיבוץ בצפון, נתן נענה להצעה בשמחה. מדי פעם היה מתחמק ליום אחד מחברת הילדים ויוצא לביקור בעיר הגדולה, חיפה. "שם גיליתי ידיד חדש: הקולנוע", סיפר בגלי צה"ל. "היה זה הקולנוע האמריקאי של המורדים הצעירים: מרלון ברנדו ב'חופי הכרך', ג'יימס דין ב'קדמת עדן' ו'מרד הנעורים', ועוד. הם היו נושאים לא רק לפולחן אלא גם להזדהות עמוקה. מה שהחל כידידות, נעשה לאהבה כפייתית כשהופיע הגל החדש של הקולנוע הצרפתי".

בסוף שנות ה-50, עם אהבה אדירה לספרות, לתיאטרון ולקולנוע, החליט נתן הצעיר לחזור לתל אביב כדי ללמוד ספרות. אחד ממוריו בסמינר הקיבוצים היה נתן זך. "הוא היה הפרח שרק בשבילו היה שווה ללמד", אומר זך. "אינני זוכר עוד תלמיד בעל האינטליגנציה שלו. הוא היה התלמיד הכי מבריק שהיה לי בסמינר הקיבוצים, העילוי היחידי שהיה לי שם ואהבתי אותו אהבת נפש".

באחד השיעורים, נזכר זך, פרץ בינו לבין נתן ויכוח שנסוב על הסרט "הירושימה אהובתי". "אני טענתי שלעשות סנטימנטליזציה לאסון כזה זה חטא גדול, ואילו הוא טען שזה סרט חזק מאוד, שזו מציבה קולנועית", מספר זך. "זו היתה אולי הפעם היחידה שלא הסכמנו. הוויכוח בינינו נמשך לאורך שיעור שלם, שאר התלמידים לא השתתפו בו, ואני זוכר שלאחר מכן הם באו בטענות איך זה שאני מקדיש שיעור שלם למשה נתן. הם טענו שהקדשתי לו יותר מדי זמן".

הידידות בין המורה לתלמידו התהדקה. הם החלו להיפגש גם לאחר שעות הלימודים וניהלו שיחות ארוכות בענייני ספרות, קולנוע ותרבות בכלל. בהשראתו של זך החל נתן לכתוב מעט שירה ותסריטים, שמאוחר יותר אמר עליהם כי "לא היו שווים כלום", והניח את היסודות הראשונים לקריירת הכתיבה שלו. "הוא היה בחור בעל כוח לאבחנה ספרותית, אם כי אין להשוות את זו לאינטואיציה המופלאה שהיתה לו לקולנוע", אומר זך.

בצבעים חזקים

כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל, קיבל נתן החלטה מפתיעה: הוא החליט לנסות להתקבל ללהקה צבאית. "בחנתי אותו ללהקה, ואני זוכר שהוא היה שונה מכל יתר הנבחנים", מספר העיתונאי מולי שפירא. "כולם שרו שלאגרים של התקופה, ורק הוא בחר לשיר את ‘שדמתי', שיר ישן כל כך ורציני. בנוסף, לפני שהתחיל את האודישן, אני זוכר שהוא הוציא מהכיס חליל, השמיע באמצעותו צליל כדי להבטיח שיהיה בטון הנכון, ורק אז התחיל לשיר. זה היה מאוד לא שגרתי".

בזכות אותו אודישן מפתיע התקבל נתן ללהקת פיקוד מרכז, וזימר במדים במשך כמה חודשים. לאחר מכן הזמין אותו יצחק לבני, עורך "במחנה", להיפגש עמו, בעקבות המלצה שקיבל מנתן זך. "חיפשתי אז צעירים, שלא רק יגלו רהיטות וחריצות, אלא גם היקף תרבותי", מספר לבני. "ביקשתי שיכתוב משהו על נושא מסוים וראיינתי אותו. בדרך כלל שאלתי את המרואיינים מה הם קוראים, כדי לברר מה היקף הידע התרבותי שלהם. עד מהרה גיליתי שנתן היה בקיא מאוד לא רק בקולנוע ובתיאטרון, אלא גם בספרות: קפקא, תומאס מאן, פרוסט, וגם שירה, טי-אס אליוט. לא רבים מבני גילו היו בקיאים בכל אלה, אבל לו היה כבר אז היקף ידע מצוין".

ציפי גון גרוס. "הפרפקציוניזם שלו היה לשם דבר"צילום: טלי שני

לא חלפו ימים רבים ונתן החל לכתוב ב"במחנה". באופן טבעי, הוא פנה לכתוב רשימות על תיאטרון וקולנוע, אך לצד אלה, איתר אצלו לבני יכולות נוספות. "בגלל איכות הכתיבה שלו, יכולתו לנחש מוטיבציות של אנשים ולדייק בהבנת בני אדם ומניעיהם, ביקשתי ממנו לכתוב על אנשים שקיבלו צל"שים", מספר לבני. "לכאורה זה לא התאים לו, לאיש התרבות שהיה רחוק מעניינים צבאיים, אבל אני קיוויתי שייצא מכך דבר מה בעל ערך, ולא רק פמפום צבאי. וכך אכן היה. הוא הצליח לגעת במהות של האנשים שראיין, וסדרת הכתבות שלו ‘שם גיבור' נהפכה לשם דבר".

כתיבתו על תרבות, מספר לבני, היתה ייחודית בנוף העיתונאי של אותם ימים. "הוא היה התגלמות של השילוב בין גבה-מצח למשהו שהוא לא משעמם, קריא מאוד. אמנם היתה ביקורת על ניסוחיו, שכללו הרבה סופרלטיבים, חיוביים ושליליים כאחד, וצבעים חזקים. בכתיבה שלו הוא לא שמר על פרופיל נמוך, לא הציג דברים בצורה מרומזת, אבל בעיני זה דווקא היה לטובה".

עד מהרה החליט לבני, שהיה גם מפקד גלי צה"ל, לאפשר לנתן לבטא את כישרונו גם בתחנת הרדיו הצבאית. שם יצר נתן, למשל, את התוכנית "ניסיון אישי", שבה ראיין אנשים על דברים מיוחדים שקרו להם ("הוא הצליח ללכוד היטב את האלמנט החמקני שקיים בטבע האנושי, וידע לנסח זאת היטב", אומר לבני), ותוכנית דוקומנטרית שהוקדשה לסופר יוסף חיים ברנר, במלאות 50 שנה למותו. נתן יצא לתחקיר ארוך ודקדקני, ראיין אנשים רבים, קרא חומר רב והוציא תחת ידיו תוכנית שנמשכה כשלוש שעות תמימות. היא זכתה לתגובות יוצאות מן הכלל.

אחד מעמיתיו בגלי צה"ל היה העיתונאי והסופר יצחק בן נר, שעמו יצר בין היתר תוכנית תעודה על התקופה שבילה הסופר דוד פוגל בארץ ישראל. "לבני זיווג בינינו לכמה תוכניות שערכנו והפקנו יחד. את העבודה האולפנית עשה כמעט בעצמו, הוא היה קפדן מאוד", הוא מספר. "אני זוכר שהוא היה עובר על שעה וחצי של הקלטה כדי לדוג מתוכה שורה אחת. אם תוכנית דוקומנטרית מורכבת דרשה מספר מסוים של שעות אולפן, שתמיד היו במשורה, אצלו זה תמיד היה פי שלושה ויותר".

יעקב אגמון. "מעבר לשליחות העיתונאית"צילום: תומר אפלבאום

"כשהכין תוכניות לגלי צה"ל", מספרת ציפי גון גרוס, ששירתה לצד נתן בתחנה הצבאית, "הוא היה מקליט עשרות ומאות שעות, כדי להפיק מהן תוכנית בת שעה. הפרפקציוניזם שלו היה לשם דבר בקרב הטכנאים, שעשו הכל כדי להתחמק מעבודה אתו".

היכרות גורלית

הכתב הצבאי הצעיר נהג לפקוד באופן קבוע את חנות הספרים של אהרן קושניר, ששכנה ליד קולנוע גת והתמחתה בספרות על תיאטרון. ידידות אמיצה נרקמה בינו לבין קושניר, והשניים נהגו להיפגש כמעט מדי יום. קושניר היה קורא כל כתבה של נתן לפני שזו נשלחה לפרסום, גוזר ושומר בעבורו ביקורות תיאטרון וקולנוע שפורסמו ב"ניו יורקר", ואף טיפח קלסר שבו שמר את כל הכתבות של נתן שנדפסו.

כחובב תיאטרון מושבע, נתן העריץ אז את נסים אלוני. הוא העריך את יצירתו, האמין כי מדובר בגדול יוצרי התיאטרון המקומי, ואף הקדיש למחזהו "הנסיכה האמריקאית" את רשימתו הראשונה כעיתונאי ומבקר תיאטרון ב"במחנה". "יום אחד אלוני היה אצלי בחנות, וגם נתן הגיע. דיברתי עם נסים ורמזתי לנתן שייגש, אבל הוא לא זז ממקומו", מספר קושניר.

"סימנתי לו שוב, אבל הוא פנה לאחור ויצא מן החנות. מיהרתי לרוץ אחריו, תפסתי אותו, החזרתי אותו אל החנות ופניתי לאלוני. ‘נסים, אני רוצה שתכיר את האדם הזה, הוא מאוד מעוניין בקשר ספרותי אתך'. זו אחת ההיכרויות שאני הכי שמח שערכתי".

יהושע קנזצילום: מוטי מילרוד

החייל הצעיר החל ללוות את אלוני ויצירתו, באופן שנהפך עד מהרה לאובססיה שנמשכה עד יום מותו. הוא לא הסתפק במפגשים מזדמנים עם אלוני, בביקור בהצגותיו ובכתיבה עליהן, אלא הפך את אלוני לחלק משגרת יומו. הוא הקפיד להתייצב לכל חזרה שערך אלוני להצגותיו, ישב שם במשך שעות ארוכות וכתב את רשמיו.

"הוא ישב בחזרות של אלוני מהבוקר ועד הלילה, הקשיב לכל הערה שלו. בתקופה ההיא לא היה איש חוץ מאלוני, הוא היה היחיד שבזכותו יכולת לומר שיש מחזאות ישראלית", מספר יעקב אגמון. "נתן העריץ אותו, ניתח אותו, הגיע לא רק לחזרות אלא גם לשתיות ולמסיבות, לכל דבר שהיה קשור לאלוני. הוא התעקש שהוא שם לא רק כדי לתעד את העניין, אלא ממלא שליחות שחורגת מעבר לגבולות השליחות העיתונאית".

בתוכנית "הגשה עצמית" ניסה נתן להסביר בזמנו מה בתיאטרון של אלוני כה מקסים אותו. "אפשר לקרוא לזה קסם, אפשר לקרוא לזה חגיגה, אפשר לקרוא לזה שעשוע, אפשר לקרוא לזה מלכויות או משחק. אלוני מגלם את התיאטרון שאני מאמין בו, תיאטרון שאני חולם עליו, משחק נגד החולין, נגד הריקנות, נגד המוות. תיאטרון שיש בו כישוף, שיש בו קצת נחמה", אמר.

אלוני, מצדו, סיפר לגבי אלדור, בכתבה שפורסמה ב"מוניטין" ב-1983, כי נתן ליווה את החזרות שלו מאז שהיה בן 18. "היה בא לעתים קרובות, היה מלווה את החזרות כמעט כל הזמן, רושם, רושם רושם. אף פעם לא הבנתי בדיוק מה העניין. היית מקנטר אותו: ‘אתה בונה בניין גבוה כל כך, בסוף תעלה עליו ותירה בי'. בסוף הרי הייתי חייב לאכזב אותו... הוא הזכיר לי את אנדרה ז'יד. הוא נולד כאיש שלא נועד לכתיבה, וכפה על עצמו להיות סופר גדול... הוא ראה במחזות שלי נחמה לעצמו".

העיתונאית לשעבר נילי פרידלנדר, שהיתה ידידה קרובה של נתן, מציינת שכאשר אלוני עבד על המחזה "נפוליאון חי או מת", הוא החל בחזרות אך התקשה להשלים את הכתיבה. "נתן היה אתו בכל החזרות וגם אחריהן, הוא דחף אותו קדימה, לחץ עליו, לא עזב אותו, היה בא אליו הביתה לקחת אותו לחזרות. היתה לו הזדהות מוחלטת עם היוצר, הוא דחף אותו", היא מספרת.

מירה פרלוב. "לא היה ביישן, אבל הקרין זרות מסוימת"צילום: דודו בכר

נתן היה כתב חרוץ, אבל בכל הקשור לנסים אלוני, הוא מוכן היה למאמץ ללא גבול, העבודה שלו בהקשר הזה לא נגמרה אף פעם, אומר יצחק בן נר. "פעם פגשתי את אלוני יוצא מהבימה עם מחזה חדש שלו שאך הודפס, והוא זעם. הוא סיפר שהכתבנית שהעתיקה את המחזה מכתב היד כתבה בעמוד האחרון את המלה ‘סוף' וזה הרתיח אותו, כי אצלו אף פעם לא היה סוף. אצלו זה אף פעם לא נגמר. כך היה גם אצל נתן בכל הקשור לאלוני".

בסלון של קנז

נתן המשיך לכתוב ב"במחנה" ולשדר בגלי צה"ל גם לאחר שחרורו מהשירות הצבאי. ב-1966 הוא פירסם בכתב העת "קשת", שערך אהרן אמיר, ראיון ארוך במיוחד עם אלוני, שהתבסס על כמה שיחות ביניהם. שנתיים לאחר מכן ערך גיליון מיוחד של "קשת" שהוקדש לקולנוע - מעשה חדשני ונועז לאותה תקופה, שבה רבים בארץ עדיין סירבו להכיר בקולנוע כאמנות. בגיליון זה פירסם נתן ראיון מקביל - גם הוא ארוך ומפורט במיוחד - עם יוצר הקולנוע המקומי הנערץ עליו, דוד פרלוב. בכך הוא לא רק סימן את שני היוצרים המועדפים עליו בארץ, אלא גם הנציח ראיונות יקרי ערך עם אמנים שנחשבים עד היום למרכזיים בתרבות הישראלית.

במקביל לעבודתו העיתונאית, ניהל נתן חיי חברה ענפים. הוא המשיך להיפגש עם נתן זך, נהפך לבן בית אצל דוד ומירה פרלוב, ופיתח ידידות קרובה עם הסופר יהושע קנז. "הכרנו בתקופה שבה היינו שנינו מבקרי תיאטרון, הוא ב'במחנה' ואני בקול ישראל", מספר קנז. "היינו נוסעים לראות הצגות, ובילינו שעות ארוכות יחד בנסיעות אוטובוס מתל אביב לחיפה. היינו ידידים קרובים ונהגנו להיפגש לעתים תכופות". עם הזמן נהפך נתן לחלק מן החבורה, שנהגה להתאסף מדי מוצאי שבת בביתו של קנז. עם חבורה זו נמנו זך, בני הזוג פרלוב, במאי התיאטרון דוד לוין (אחיו של חנוך לוין) הסופרים אהוד בן עזר, א"ב יהושע ועוד.

מפגשי החבורה היו מעין גרסה תל-אביבית לסלון ספרותי. החברים היו יושבים יחד, מנהלים שיחות על ספרות, קולנוע, תיאטרון וענייני דיומא, צוחקים ושותים. בכל פעם היה הרכב החבורה משתנה. רק נתן העיד על עצמו בהומור, שהוא "מהרהיטים הקבועים" במפגשים הללו. "הוא תמיד היה שם במוצאי שבת, כך שגם אם אנחנו לא יכולנו לבוא, ידענו שיהושע לא יהיה לבד", נזכרת מירה פרלוב.

יצחק בן נר. "היה קפדן מאוד"צילום: דודו בכר

ואולם, ילד המעברה שהלך והתערה בחברה התל-אביבית לא זנח את הוריו הקשישים. "באחד הימים הוא אמר לי, ‘חסכתי קצת כסף, אני רוצה לקנות דירה להורים', ושאל אם אסכים לבוא אתו לראות כמה דירות", מספר קושניר. "הלכנו מבית לבית ברמת אביב, חיפשנו, ולבסוף הוא קנה דירה בקומה שלישית ברחוב ברלינר, ועבר לגור בה עם הוריו".

כל מיודעיו מעידים כי נתן היה גבר נאה, בעל חזות מרשימה. שיערו היה שחור, עורו כהה, עיניו כחולות, והוא תמיד הקדיש תשומת לב להופעתו החיצונית. היו לו בגדים מסוגננים, במיטב האופנה. בחורף צעיפים עיטרו את צווארו, מכנסיו התרחבו כשצו האופנה חייב זאת, והופעתו היתה תמיד מוקפדת. יש הטוענים שהיה הומו בארון, אחרים מציינים כי סיפר בעיניים בורקות על מערכות יחסים שהיו לו עם נשים.

"תווי פניו היו יפים ועדינים, אך בעלי תוקף", אומר לבני. "היתה לו יציבה איתנה, אבל עדינה. הוא היה אינטליגנטי, מדויק ורגיש, אבל ברגישות הזאת היה גם משהו מפונק, קצת משולח, לא תמיד מתחשב באחרים. היתה בו אסתטיקה קצת דקדנטית, הוא היה מאוד חיוני, אבל היה בו גם משהו עצוב".

"הוא היה בן יחיד להורים מבוגרים, מהגרים, והיה בו משהו מנער המעברה", אומרת מירה פרלוב. "כלומר, הוא היה ההיפך מיליד המקום הבטוח בעצמו. הוא היה בחור יפה, אבל היה בו משהו קצת זר. הוא היה מאוד למדן, רציני, קפדן ועמוק, בעל סקרנות אינטלקטואלית. הוא לא היה ביישן, אבל הקרין זרות מסוימת". פרידלנדר מספרת שתמיד ריחף מעל נתן משהו מסתורי, חשאי.

"הרבה דברים לא ידענו עליו, כמו למשל מה היתה השכלתו, אבל הוא היה בעל נוכחות כל כך חזקה, שלא התעסקנו בזה", היא אומרת. "כולם פה הכירו אז מהצבא, מהאוניברסיטה, והוא היה הראשון שפתאום בא מרקע אחר, נטע זר. בהלוויה שלו פתאום התגלה לנו שהוא זייף את גילו, שהיה מבוגר ב-4-5 שנים מכפי שהציג עצמו לפנינו. זה הדהים אותי. מנגד, זה כל כך התאים לו. הוא היה הצעיר הנצחי, והציג עצמו ככזה. תמיד צחקנו שהוא טוניו קריגר" (גיבור סיפור מאת תומאס מאן. נ"א).

הסוד הכי כמוס

כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, נשלח נתן על ידי עורכיו ב"במחנה" לשרטט את דמותם של כמה מגיבורי המערכה על ירושלים. הראיונות והתחקירים שערך סחפו אותו כל כך, עד שהחליט להרחיב את עבודתו הרבה מעבר למה שהתבקש. "אני זוכרת שנתן היה הרוס. הוא עבר שם משהו איום ונורא, הוא הרגיש שהוא חייב לחקור את כולם ולא להסתפק בגרסה של דובר צה"ל", מספרת פרידלנדר. "הוא עבר מלוחם אחד לאחר ודיבר עם כולם. הוא ידע להוציא מאנשים את מה שרצה, גם אם זה היה הסוד הכי כמוס שלהם. כישרונו הגדול היה לבנות דמויות שלמות ומלאות מכמה פרטים".

נתן החליט לרכז את עבודתו בספר שיביא את סיפורו המלא של הקרב על ירושלים. הוא ראיין כ-400 איש, אימת את המידע עם תחקירים צבאיים, עם יומנים והקלטות שמצא, ואפילו יצא עם חלק מהלוחמים שנותרו לשטח, כדי לשחזר את הלחימה בשדות הקרב. התוצר של התחקיר האדיר הזה היה הספר היחיד שנתן זכה להוציא בימי חייו, "המלחמה על ירושלים" שראה אור במאי 1968.

נתן תיאר בספר הזה בפרטי פרטים את השתלשלות הקרבות, יום אחר יום, שעה אחר שעה, עמדה אחר עמדה, ושילב בכל אלה את חוויותיהם האישיות של הלוחמים עצמם. הוא תיאר לא רק את ההתרחשויות החיצוניות, אלא גם את החוויות הפנימיות של גיבורי ספרו, אלה שנותרו בחיים ואלה שנהרגו. הוא כתב על הפחדים שלהם, על מצוקות הקרב שלהם, חוסר התכנון המשווע והשרשרת האין-סופית של הטעויות במלחמה הזאת.

נתן זך. "אהבתי אותו אהבת נפש"צילום: יובל טבול

מיד עם צאתו של הספר, הורעפו עליו שבחים רבים. בימים שמדינת ישראל כולה היתה שיכורת ניצחון ונתונה באופוריה, ספרו של נתן הצביע על הצד השני של המטבע, הצד האנושי והמדמם. "זהו הספר הטוב ביותר שנכתב על מלחמת ששת הימים", נכתב בעיתון "דבר" ב-31 במאי 1968. "למעשה זהו הספר היחידי. האחרים הם אוסף של טלאי רפורטאז'ה או שירת הלל גדולה לסופרמנים המנצחים. ‘המלחמה על ירושלים' הוא ספר על אנשים".

"המלחמה על ירושלים" נמכר בכ-60 אלף עותקים, וזיכה את מחברו בפרס ירושלים לספרות. המו"ל יוסף אלקוני, שהוציא את הספר בהוצאה הפרטית אותפז, מציין כי בסקר המכון למחקר חברתי שימושי בירושלים מ-1971 נמצא כי 22% מהאוכלוסייה קראו את הספר.

בעקבות ההצלחה הוזמן נתן לראיון עבודה ב"מעריב", ומ-1970 ועד יום מותו פירסם שם כתבות וביקורות קולנוע ותיאטרון. בכל יום שישי היה מפרסם כתבות בסגנונו הייחודי. הן התפרשו על פני כמה עמודים ואיפשרו דיוק מעמיק ורציני בנושא. בשלב מסוים החל לערוך את כתב העת "קולנוע", שהוציא המכון הישראלי לקולנוע בתל אביב.

"בארץ כתבו אז מעט מאוד על תרבות בצורה אישית, וזה מה שנתן היה עושה - ניתוחים אישיים של תרבות", אומר לבני. "בכתיבה שלו הוא היה מנהל דו שיח לא רק עם החומר, אלא גם עם הקורא וגם עם עצמו. הוא היה כתב התרבות הכי בולט בשנים ההן, והיה מפורצי הדרך בתחום. הוא ידע למסור אינפורמציה רבה מדויקת ואסופה היטב, וגם להביע דעה ולתת פרשנות. הוא ידע לכתוב דברים ‘חשובים', ובכל זאת קריאים ומרתקים. "הוא לא היה סתם כתב תרבות, אלא סוג של גיבור תרבות - דמות בעל משמעות שמעבר לכתיבה. לשיחות אתו היתה משמעות לא פחות מאשר לכתיבה שלו".

קנז מציין שנתן היה מתרגז כאשר עורכיו מנעו ממנו לכתוב על נושא מסוים בעיתון, או שינו דברים שכתב, ניסוחים או מלים. לבני מספר שכאשר קרא פעם כתבה שלו שעברה עריכה, הגיב ברוגז. העורך ניסה להרגיעו בהומור: "מה זה לעומת הנצח?", שאל אותו בחביבות. "הכתבות האלה בעיתון הן פיסות הנצח שלי", השיב נתן.

בינואר 1979 חזר נתן מחופשה בפאריס, שבה בילה עם קנז ונילי מירסקי. השלושה הסתובבו בעיר, ביקרו במוזיאונים, ניהלו שיחות ארוכות ומהנות, וכשנחת בארץ חזר נתן לשגרת חייו והחל לתכנן את נסיעותיו הקרובות. בפברואר תיכנן לצאת לפסטיבל הקולנוע בברלין, ולאחר מכן שוב לפאריס, הפעם לתקופה ארוכה יותר.

אבל ב-6 בפברואר, כשמיהר לפגישה עם ידידו קושניר בלב תל אביב, ותיכנן כמו תמיד להניח לידידו לקרוא את הרשימה לעיתון שזה אך כתב ולנסוע ביחד עמו למערכת "מעריב" כדי להגיש אותה לעורכיו, קרה האסון. נתן חצה את הכביש ברמת אביב, לא רחוק מביתו, מיהר אחרי האוטובוס שעליו רצה לעלות, וזה פגע בו פגיעה קטלנית. בן 36 בלבד במותו.

כשחושבים על כל מה שיכול היה עוד לעשות אך לא הספיק, הלב נצבט. אגמון מספר כי בשלב מסוים נתן כתב מחזה, החזרות עליו אפילו החלו, אך נפסקו לאחר שלא הצליח להשלים את הכתיבה; לבני מציין כי נתן חלם לביים, תיכנן לכתוב תסריטים ומחזות, ואפילו החל בכתיבת ספר פרוזה; ואילו לפרידלנדר סיפר נתן כי הוא מתכנן לכתוב רומן שיתבסס על חייו. אביו של נתן נפטר זמן קצר לפני בנו, אמו תרמה את כל ספרייתו לבית "מעריב".

בדצמבר 1979, בטקס חנוכת הספרייה ע"ש נתן במערכת, נשא העורך שלום רוזנפלד את הדברים הבאים: "בכל אחד מן הספרים שהוריש משה נתן, יש טיפה אחת מן הייסורים, שהיא מנת חלקם של מי שנושאים על כתפיהם את הברכה ואת הקללה של כישרון יוצר, המחפש את המושלם - כישרון המאוהב בעצמו עד לכאב, והמסוכסך עם עצמו עד לאימה". *

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ