בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכסא נמוך מדי: "Tiny Furniture" של לינה דנהאם

הסרט שיצרה לינה דנהאם לפני הסדרה "בנות" הוא עוד הזדמנות להתוודע לעבודתה של מי שמכונה "וודי אלן של ימינו"

3תגובות

אם היה מועדון שמקבל לשורותיו רק נשים בעלות ביטחון עצמי נמוך ונטייה לדברנות שמחפשות נואשות אחר אהבה, עבודה ומשמעות קיומית באמצע שנות ה-20 לחייהן, לינה דנהאם (Lena Denham) ללא ספק היתה עומדת בראשו. היצירות שלה מעמידות את הנשים הללו במרכז ומנסות לתווך בין עולמן המבולבל לבין הצופה. לפני כשנתיים היה זה סרט הבכורה שלה, "Tiny Furniture" ("רהיטים זעירים"), שהקנה לה מעמד של במאית קולנוע מבטיחה, וכעת זוהי סדרת הטלוויזיה "בנות", שעלתה השנה ברשת HBO (ובשידורי הלוויין בארץ) וזכתה לשבחי המבקרים.

מהדורה כפולה ומושקעת של "רהיטים זעירים" הגיעה לאחרונה למדפי ספריות הדי-וי-די בארץ, הזדמנות להתוודע אל צדה הקולנועי של התסריטאית והבמאית הצעירה הזאת, אחד הקולות הבולטים בקולנוע האמריקאי העצמאי של השנים האחרונות.

דנהאם נולדה ב-1986 בניו יורק להורים אמנים. אמה יהודייה ואביה נוצרי, ועל פי הצהרתה, מבחינה תרבותית היא חשה "יהודייה מאוד". את "רהיטים זעירים" יצרה כשהיתה בת 24. בסרט היא מגלמת את בת דמותה, צעירה ששמה אאורה, החוזרת לבית אמה בניו יורק לאחר שסיימה קולג' באוהיו וחוותה פרידה טראומטית. בבית, המעוצב כולו בלבן, היא נאלצת להתמודד עם הקשר מול האם, צלמת ואמנית, ועם האחות התיכוניסטית והמשוררת - שאותן מגלמות אמה ואחותה המציאותיות.

אאורה מוצאת עבודה לא מוצלחת כמארחת במסעדה, מתחברת מחדש לחברת ילדות שהתבגרה ונהפכה לבטלנית ממורמרת ("בקורות החיים שלי תחת ‘מיומנויות' אני כותבת שיש לי טלפון קווי"), מנסה למצוא אהבה ומסתפקת בסקס חטוף ברחוב.

היא לא מנסה להסוות את הלוזריות הטבועה בה ואת הקנאה שלה באמה ובאחותה המצליחניות. היא מרשה לבחור אקראי לישון אצלן בבית, מקווה שלפחות תזכה לחיבוק בלילה, אבל גם זה לא מסתייע, ואת כל המרירות המצטברת היא שופכת על בנות משפחתה. בין לבין היא מעלה סרטונים ליוטיוב ומגלה בארון יומן אישי שכתבה אמה בצעירותה, ובו נחשפים חיים שאינם שונים מהותית מאלו שהיא עצמה חיה כיום, למעט היוטיוב.

זה פחות או יותר מה שמתרחש ב"רהיטים זעירים", סרט שלא קורה בו יותר מדי. היו שראו בו חלק מגל ה"Mumblecore" האמריקאי - סרטים עצמאיים שהופקו על ידי יוצרים צעירים והתאפיינו בדברנות בלתי פוסקת שנטתה למלמול. אבל דנהאם טענה שהיא אינה חלק מהז'אנר, מאחר שהתסריטים שלה כתובים לפרטי פרטים ולא מתבססים על אלתור. היא מן הסתם מזדהה יותר עם אלו שמכנים אותה "וודי אלן של ימינו".

דנהאם יוצרת מתוך עולם שבו לכולם יש הורים אמנים, שהלכו כולם ל"פורום של לנדמרק", כמו שמעידה אחת הדמויות. הדמויות בסרט מפטפטות ללא הרף ולזכותה ייאמר שהן מתועדות בריאליזם מרשים, אסתטי ונקי. נראה שדנהאם מצאה את הנישה שלה, שכן יצירותיה מצליחות ברחבי העולם וזוכות להכרה ולהערכה; הדי-וי-די של "רהיטים זעירים" למשל נושא את חותמת האיכות של "קריטריון", גוף שמתעסק בעיקר בהוצאה לאור של קלאסיקות.

את סדרת הטלוויזיה שלה מפיק גיבור נוסף של הדור החדש של היוצרים היהודים-אמריקאים, הלוא הוא התסריטאי, הבמאי והמפיק ג'אד אפאטו. אין ספק שדנהאם מצאה עצמה בחברה טובה: ההשוואה עם אלן נובעת מן הסתם מאותה "יהדות תרבותית" שהיא מעידה עליה, אבל גם מהגיאוגרפיה הניו-יורקית ומהנטייה לעסוק בדמויות שמבחינה סוציו-אקונומית לא חסר להן כלום, וחייהן מסתכמים בסופו של דבר בתחושה איומה של ריקנות. *

"Tiny Furniture". האוזן השלישית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו