מתי התחלנו לדבר על קולנוע

זו נחשבה לאמנות נחותה עד שהופיע ב-1968 הגיליון של כתב העת "קשת", שהוקדש לקולנוע. עורך הגיליון שיצר את הקסם היה משה נתן

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

שנת 2001 הופיע במסגרת כתב העת "תיאוריה וביקורת", שיוצא לאור על ידי מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, גיליון מיוחד שהוקדש כולו לקולנוע (מס' 18, אביב 2001). הגיליון הורכב ממאמרים ומסות שנכתבו על ידי יוצרים וחוקרי קולנוע מקומיים, כגון רז יוסף, נורית גרץ, ג'ורג' ח'לייפי, יהודה ג'אד נאמן, יעל מונק, מאיר ויגודר ואחרים. הופיע בו גם רב שיח שעסק בנושא "פניה של הישראליות בסרטים".

בפתח הדבר של הגיליון הלין העורך שלו, יהודה שנהב, על מיעוט הכתיבה באותה עת על הקולנוע הישראלי, וסקר את תולדות אותה כתיבה מקומית "דלה", כדבריו. הוא הזכיר את דוד גרינברג, שכבר בשנות ה-50 הוציא לאור כתב עת בשם "אמנות הקולנוע", ואת יגאל בורשטיין, שהיה "אחד הראשונים שכתב על הקולנוע הישראלי במוסף לתרבות ואמנות של עיתון יומי" (והוא "הארץ"), אבל הכריז: "ההיסטוריה של הכתיבה על קולנוע ישראלי התחילה בכתב העת ‘קולנוע', שהקים המכון הישראלי לקולנוע בשנות ה-70, ושבמערכת שלו היו חברים, בתקופות שונות, נחמן אינגבר, סבר פלוצקר, ישעיהו ניר, יהושע קנז, ג'אד נאמן ואבי נשר".

עוד הזכיר שנהב, כי ל"קולנוע" יצאה בסוף שנות ה-70 גרסה נוספת, עיתונאית ולוחמנית יותר, ולה היו שותפים, בין השאר, יעוד לבנון, ג'אד נאמן, ציפי טרופה, רנן שור, תרזה קוגלר ורחל נאמן. בשתי הגרסאות של "קולנוע", טוען שנהב, הובאה לראשונה "התייחסות רצינית לאסתטיקה ולאידיאולוגיה של הקולנוע הישראלי". שנהב מציין עוד באותו פתח-דבר לגיליון, כי בשנות ה-70 נוסד בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א כתב עת נוסף בשם "קלוזאפ", שהופיע רק פעמים ספורות, ואני נמניתי בין עורכיו יחד עם אירמה קליין, איתן גרין, יעקב מלכין, דני ורט, גידי אורשר ואחרים.

מה שהיה משונה בסקירה הקצרה הזאת הוא מה שחסר בה, וזה ציון העובדה שב-1968, 33 שנים לפני גיליון הקולנוע של ש"תיאוריה וביקורת", הקדיש כתב-עת מכובד אחר, "קשת" - רבעון לספרות עיון וביקורת שערך אהרן אמיר החל מ-1958, ושעם חברי המערכת שלו נמנו א.ב. יהושע, בועז עברון ויהושע קנז - גיליון מיוחד לקולנוע (מא, סתיו תשכ"ט, 1968). מלאכת העריכה של אותו גיליון, ששערו נשא צילום מתוך סרטו של דוד פרלוב "הגלולה", ניתנה בידי משה נתן בן ה-25, שכבר פירסם ב"קשת" קודם לכן ראיון גדול עם המחזאי נסים אלוני.

שלוש פעמים פרלוב

אם אמנם היתה דלות בתחום הכתיבה התיאורטית על קולנוע כשהופיע הגיליון בעריכתו של שנהב (ולמרות שיפור מסוים שחל מאז, הדלות נמשכת; יצא לי להעיר בשבוע שעבר, ברב שיח במלאות 40 שנה לחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, על המחדל בכך שהחוג לא הניב מאז הקמתו אף כתב עת ששרד), הרי כשאהרן אמיר הקדיש לקולנוע גיליון שלם של "קשת", מדובר היה במדבר צחיח מבחינת ההתעסקות בנושא.

ב-1968, כשהופיע אותו גיליון, נחשב הקולנוע לנחות מבין האמנויות, אם בכלל הוא נחשב לאמנות. ומה היה לגבר בשנות העשרים שלו המתעניין בקולנוע, כמוני אז, לקרוא בישראל, אם לא רצה להסתפק בקריאת כתבי עת בצרפת, אנגליה או ארצות הברית - שעוד הגבירה את הקנאה על מה שחסר אצלנו.

מבקר הקולנוע המקומי היחיד שאותו נהגתי אז לקרוא בנאמנות היה זאב רב נוף, שכתב ב"דבר", ואותו הכרתי כעבור מספר שנים כאשר בשנות ה-70 הזמין אותי דן פיינרו להצטרף לצוות המבקרים בתוכנית הרדיו שלו "הכל קולנוע", שבה השתתף גם רב נוף. כתיבתו של רב נוף, שמת ב-1979 בגיל 53, היתה משכילה ומעמיקה. מלבדו, לא היה מבקר קולנוע שיכולתי להזדהות עמו.

במציאות הזאת, הופעת גיליון הקולנוע של "קשת" ב-1968 היתה אירוע מכונן. הגיליון ההוא - שכדאי להוציאו מחדש כספר - כלל מאמרים מאת אנדרה באזן, גדול התיאורטיקנים הצרפתיים שהשפיע על היווצרותו של הגל החדש בצרפת, סוזן זונטג (על "פרסונה" של אינגמר ברגמן), יגאל בורשטיין, זאב רב נוף ואחרים; הוא כלל שיחות עם הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר והבמאי היפאני אקירה קוראסאווה; במשאל "הקולנוע ואני" השתתפו, בין השאר, דן אלמגור, יכין הירש, ז'קלין כהנוב, יהודה ג'אד נאמן, עמוס עוז, עמוס קינן, יגאל תומרקין ועוד; וכן הופיעו בגיליון קטעים מתוך התסריטים של נסים אלוני ל"הגלולה", ושל הרולד פינטר ל"המרתף".

גיליון "קשת"צילום: רפרודוקציה: תומר אפלבאום

אך אפילו אלה לא היו הדבר שהפך את הגיליון ההוא לאור גדול באפלה הקולנועית המקומית של חיי - אלא דווקא 73 העמודים הראשונים, שהוקדשו לשיחה בין משה נתן, העורך, לבין הבמאי דוד פרלוב. אחרי מותו של פרלוב כתבתי, במעין פרפראזה על דבריו שלו בפתח סרטו על נתן זך, כי פגשתי את פרלוב שלוש פעמים: בפעם הראשונה ב-1963, כשצפיתי בסרטו "בירושלים", שהיה שונה מכל סרט תיעודי ישראלי אחר שראיתי עד אז; בפעם השנייה ב-1968, כשקראתי את השיחה ההיא בינו לבין משה נתן; ובפעם השלישית ב-1973, כשהוא הצטרף לסגל המורים בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, ושינה באחת את רמת הלימודים שם.

חץ פלאים

כדי שאותה שיחה לאורך 73 עמודים תעלה יפה, צריך שיהיה לא רק מישהו שיודע לענות אלא גם מי שיודע לשאול, ומשה נתן ידע לשאול. מתוך שלל הנושאים שעלו לדיון באותה שיחה, אבחר בדוגמה אחת, שעוסקת ביחסם השונה של פרלוב ונתן לאינגמר ברגמן, שנחשב אז לגדול במאי הקולנוע הפעילים.

השניים מדברים על היכולת "להאמין" למה שאתה רואה על הבד, ופרלוב טוען שגם בסרטים שהוא מעריך, כמו סרטיו של איליה קאזאן "חשמלית ושמה תשוקה" ו"קדמת עדן", הוא איננו מאמין למה שהוא רואה על הבד. "גם אצל ברגמן אינני מאמין", אומר פרלוב, "אף כי אצלו בכל זאת הכל הרבה פחות מופרז. אבל המבט של השחקנים שלו, ההעמדה - כל זה בא מן התיאטרון ודומה לתיאטרון. אילו ראינו יחד סרט שלו הייתי יכול לעצור ולהראות לך למה הכוונה".

מגיב נתן: "אתה מבסס קביעות אסתטיות על ‘אמונתך', אבל ‘להאמין' זה דבר מאוד מאוד סובייקטיבי, שאינו קשור רק לצורה ולסגנון. אם בכל זאת אנחנו מדברים על ‘אמונות', הרי אני, למשל, מאמין ב'תותי בר' וב'הלילה העירום' של ברגמן או ב'המשרת' של ג'וזף לוסי, ב'חשמלית ושמה תשוקה' של קאזאן וב'רוקו ואחיו' של לוקינו ויסקונטי, עם כל האופרה שמצויה בהם. לעומת זה, אינני מאמין אפילו שנייה אחת כשגודאר מציב במשך רבע שעה את המצלמה מאחורי גבם של השחקנים בתחילת ‘לחיות את חייה' ומנענע אותה נענועים מנייריסטיים להחריד".

מגיב פרלוב: "אצל גודאר אני מאמין, אצל רוסליני אני מאמין, אצל בונואל אני מאמין... ברגמן יודע בצורה יוצאת מן הכלל לתרגם את הרעיונות שלו לקולנוע - והוא אוהב קולנוע. זה כמו טבע שני אצלו, אבל עדיין זה נראה לי ‘מתורגם'. כך נראה לי. מעניין היה לראות איזה סרט דוקומנטרי שלו. אינני מדבר עליו עכשיו כיוצר, אף על פי שזרה לי מאוד כל ההשתדלות הסמלית שלו, אבל מעל לכל חשוב שברגמן הוא באמת יוצר - וכך יש להתייחס אליו".

נתן: "אתה תיעבת את ‘השתיקה' (סרטו של ברגמן מ-1963 א"ק), אם אינני טועה..."

פרלוב: "אני לא מבין את הדברים האלה. תסלח לי, אולי זו הוכחה לבורות שלי. אני לא מבין! לחם, אהבה, פרנסה, לגדל ילדים... לנחות על פני הירח - אלה דברים שאני יכול להבין. את צ'פלין אני מבין, אבל ברגמן זר לי נורא".

מעט אחרי אותה שיחה בין אותם שני מהגרים, שהגיעו לישראל בגיל שונה, שואל נתן את פרלוב אם הוא מאמין שאדם העושה סרטים הוא, כמו כל אמן, מישהו שחל בו שבר פנימי. יש המדמים את האמן לפילוקטטס של סופוקלס, אומר נתן, שהוא נושא בתוכו פצע שאין לו מרפא אך בתמורה הוא זוכה בחץ פלאים שאינו מחטיא את משאת נפשו.

דימוי אחר, מוסיף נתן, הוא זה של הפצע בקונכייה, שעם התקשותו הוא הופך לפנינה. האם פרלוב חושב, שואל נתן, שיוצר סרטים אמיתי מסתיר בתוכו איזה פצע, או נושא על גבו איזה צלב?

צלב? פצע?, עונה פרלוב, לא, לא, אני לא מאמין בזה. יוצר ופצע וצלבים זה יכול ללכת - אבל לא דווקא ביחד. אני לא רואה שום פצע אצל מאטיס או רנואר, גם הצייר וגם הבמאי. את החלק של השיחה שעוסק בברגמן מסכם נתן: אם אינך רואה את הפצע, קשה יהיה לך להבין אמן כמו ברגמן, שהוא, ביסודו של דבר, אמן אוטוביוגרפי. נדמה לי שלא ברגמן הבמאי זר לך אלא קודם כל ברגמן האדם - אם אפשר בכלל לעשות הפרדות שכאלו.

מעניין כמובן ששנים ספורות לאחר פרסומה של השיחה הזאת החל פרלוב ביצירת "יומן", סרט שתחילתו היתה במצוקה אישית והוא נהפך ליצירה בעלת הממד האוטוביוגרפי העז ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

משה נתן החל לכתוב על קולנוע ב"מעריב" ב-1970 והתמיד בכך עד למותו בתאונת דרכים ב-1979, בן36. נהגתי לקרוא בקביעות את מאמריו, שהתפרסמו בסופי השבוע. במשאל מהיר שקיימתי בין צעירים ממני לפני כתיבת הטקסט הזה, גיליתי שמשה נתן כמעט נשכח, ואסור שהוא יישכח. תפקידו בתולדות החשיבה הקולנועית המקומית, תפקיד שנגדע באכזריות כה מטופשת מוקדם מדי, הוא חשוב מדי מכדי שיישכח.

לא תמיד הסכמתי עמו. למשל, התנגדתי ליחסו לאלפרד היצ'קוק, שגם כאשר הוא זיכה את סרטו "פרנזי" מ-1972 בביקורת אוהדת, עדיין, בסוף דבריו כתב: "הוא היה ונשאר בדרן. זה - ולא הרבה יותר מזה". בביקורתו על הקרנה חוזרת של "האיש שידע יותר מדי" של היצ'קוק מ-1956, כתב נתן: "אין ספק: סרטים כ'החלון האחורי', ‘ורטיגו' ו'פסיכו' הם הרבה יותר מתחבולות מרהיבות בסוגן. הן יצירות מופת קטנות. יש בהם הומור, מסתורין, כישרון המצאה ואנינות פלסטית נדירים. עם זאת נדמה שהיצ'קוק נשאר תמיד על הסף, מאחר שהוא מאמין שהקולנוע הוא אמנות עממית, שתפקידה להחזיק צופים רבים ככל האפשר בהתרגשות רבה ככל האפשר - לא יעז לחרוג מגבולות הבדרן". אגב, באחד הקטעים בשיחה ביניהם, מדברים נתן ופרלוב גם על היצ'קוק, ואף הוא מקור למחלוקת ביניהם.

מהו אותו הסף שלדעתו של נתן, היצ'קוק לא העז לחצות? נתן התעסק בקולנוע בראש ובראשונה כאמנות, ולעתים היו חסרים לי במאמריו הקשרים חוץ אמנותיים, אבל בכללותם ייצגו מאמריו מחשבה קולנועית שיכולתי להזדהות עמה יותר מאשר עם כתיבתו של כל מבקר קולנוע מקומי אחר. וכאשר הזדהיתי עמה, ההזדהות היתה מלאה והתענגתי על אופני הביטוי של נתן ועל תיאורו את החוויה שעבר בזמן הצפייה בסרט - תיאור שהוא המטרה המרכזית של כתיבת ביקורת.

לצורך כתיבת הרשימה הזאת קראתי שוב רבים ממאמריו של נתן משנות ה-70 והם נדמים לי היום אף יותר קרובים אלי מכפי שהיו כאשר קראתי אותם לראשונה. אביא לסיכום כמה דוגמאות מסרטים שנתן ואני אהבנו, ולא כולם זכו להערכה בזמנם:

על "המסעדה של אליס" של ארתור פן מ-1969 כתב נתן: "קולנוע עדין ומקסים באופן נדיר. אולי הקסם הזה שהוא רך, שקט ודיסקרטי, איננו נחשף במלואו במבט ראשון, אך כך יקרה גם בשירים שקריאה ראשונה בהם אינה מגלה את כל היופי הפנימי הגנוז בהם. אני אומר: שירים, כי הסרט הזה הוא פואמה הרבה יותר משהוא סיפור, או דרמה".

על "מפרץ המלאכים" של ז'אק דמי מ-1963 (שהוקרן בישראל באיחור רב וירד מהאקרנים כעבור שבוע): "נושא הסרט - ההשתעבדות ההרסנית לסם הרולטה - הוא אותו נושא שהעסיק בזמנו את דוסטויבסקי בנובלה הנפלאה שלו, ‘הקוביוסטוס'. אבל מה גדול ההבדל (...) אצל דמי הכל בהיר, שקוף, מרחף בקלילות שרמנטית על פני השטח, מבלי לרדת ממש אל השטחיות. את מקום המרירות הסאדו מזוכיסטית וההיסחפות הטראגית תופסת כאן עצבות שקטה, דקיקה, אפופה בארומה מיוחדת של אפרוריות מלנכולית מתוקה, האופיינית לערי הפרובינציה של צרפת, ארומה מוכרת גם מסרטים אחרים של דמי. באווירה זו, שדמי מצליח לארוג בה פיוט ותום של אגדה, קורים הזימונים המקריים תמיד בין הגיבורים - זימונים שכאילו קוסם מסתורי ארגן אותם במטה הגורל שבידו".

על "המעגל האדום" של ז'אן-פייר מלוויל משנת 1970: "לסרט אין עוצמה של טרגדיה. אף שגיבוריו מתגלגלים במסלול טראגי אל סוף שאין ממנו מוצא, אין הם מתענים בכור המצרף של המודעות העצמית. הם שקועים בפעולתם - לא במחשבות. חושב מאחורי גבם מלוויל, המתבונן בהם מן הצד במבט צונן ומפוכח - מבטו של איש חכם, עצוב ונטול אשליות היודע להפיק מחזונו הקודר קולנוע אלגנטי, מהוקצע ומרתק".

על "הנערה ממיסיסיפי" של פרנסואה טריפו מ-1969: "עוד כשקראתי אצל כמה מן הקולגים שעלילת ‘הנערה ממיסיסיפי' היא ‘רומנטית, חסרת היגיון ובלתי מתקבלת על הדעת' - תיארתי לעצמי שלא אוכל לעמוד בפני קסמיה של מלודרמה קטנה זו. קשה לי לומר שהסרט טוב באמת. אבל אם מבקר נשפט לא רק ביצירות המופת שהוא אוהב (יחד עם כולם) אלא גם בחולשותיו, נא לרשום סרט זה במאזן החולשות שלי". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ