בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרידה מצולמת

בנו הקטן של רפי בוקאי פוגש בסרט תיעודי חדש את האנשים שעבדו לצד אביו. הבמאית מיקה אדלר, ששילבה גם קטעים עלילתיים שביימו אסי דיין וגידי דר, מספרת בראיון עמה מה סיקרן אותה בסיפור חייו של הבמאי המנוח

4תגובות

"כשהייתי בן שנתיים וארבעה חודשים רפי, אבא שלי, נפטר. אני יודע עליו כל מיני דברים מסיפורים של אנשים שהכירו אותו, אבל אני חושב שהגיע הזמן שאכיר אותו בעצמי. כי ככל שהזמן עובר, הזיכרונות הולכים לאיבוד", אומר הילד גיא בוקאי באחת מהסצינות הפותחות את הסרט התיעודי "רפי בוקאי ­ אבא שלי".

בסרט, שישודר ביום רביעי בערוץ יס דוקו, יוצא גיא בוקאי, בן עשר, יחד עם הבמאית מיקה אדלר, לשורה של מפגשים עם שורה של אנשים שהיו קרובים לאביו ­ הקולנוען שהתפרסם לאחר שביים את הסרט "אוונטי פופולו" ­ כדי ללקט זיכרונות וסיפורים על האב. המפגשים עם האנשים הללו והסיפורים שהם יפרשו לפניו, מקווה הבן, יאפשרו לו להכיר טוב יותר את אביו, שמת בשנת ב2003, בן 46.

לאורך הסרט הוא משוחח, בין היתר, עם הבמאי גידי דר שבוקאי הפיק שניים מסרטיו ("אדי קינג" ו"האושפיזין"), רמי שטרן ששיחק ב"אוונטי פופולו" והיה ידיד קרוב של בוקאי, אורלי זילברשץ שהיתה בעבר בת זוגו ושיחקה בסרטו "מרקו פולו", מיכה שגריר שהפיק יחד עמו את "אוונטי פופולו", יורם כסלו שהפיק אתו את "החיים על פי אגפא", אסי דיין שביים את הסרט הזה, שולי רנד שכיכב ב"מרקו פולו" וב"האושפיזין", ואחרים.

כמה קטעים נוגעים ללב של וידיאו ביתי, שצילם בוקאי האב, משולבים לאורך הסרט, ומתעדים את המשפחה הקטנה שהקימו רפי בוקאי ובת זוגו מעיין, בתקופה שקדמה למותו. באחד מהם צילם בוקאי את עצמו, שוכב במיטה, יחד עם בנו. "אוי, גיא, גיא, אתה יודע שאבא שלך מאוד חולה? אתה יודע את זה?", הוא פונה לבנו הפעוט היושב על ברכיו. "אין הרבה סיכויים שאני אצא מהסיפור הזה", אומר בוקאי ומישיר מבט למצלמה, במעין פרידה מצולמת, "אבל אני אעשה הכל כדי לנסות, כי אתה הדבר הכי מדהים שקרה לנו".

בראיון שהתקיים בשבוע שעבר סיפרה אדלר כי הסרט "רפי בוקאי ­ אבא שלי" נולד מתוך רעיון ליצור סרט תיעודי על בוקאי, שבו ישולבו קטעים עלילתיים. "בתחילה נפגשתי עם מעיין, בת זוגו לשעבר של רפי ואמו של גיא", מספרת אדלר, "היא עצמה לא רצתה להצטלם, אבל כשישבנו ודיברנו על הסרט במטבח, גיא ישב בחדר הסמוך, ועשה רושם שהוא בכלל לא מקשיב לנו. רק בדיעבד הסתבר לי שהוא הקשיב ושמע כל מלה מהשיחה שלנו. קלטתי שהוא ילד נבון וסקרן, ואז עלה הרעיון לעשות את הסרט מנקודת המבט שלו".

אדלר מסבירה כי רצתה בסרטה לחשוף את דמותו של בוקאי בשני מישורים ­ האחד, האב, כפי שהוא מתגלה לעיני בנו במסע שאליו הוא יוצא, והשני הקולנוען, הגלגולים שעבר כיוצר קולנוע, החלומות שלו, ההתנפצות של חלקם אל קרקע המציאות, ההתמודדות שלו עם ההצלחה האדירה של הסרט הראשון שביים ("אוונטי פופולו", 1986) ועם הכישלון הגדול של סרטו הבא ("מרקו פולו", 1995).

הצלחה מיידית

חוויית הצפייה בסרט כרוכה באכזבה קלה, מכיוון שההתבוננות בבוקאי מנקודת מבטו של ילד בן עשר אינה מאפשרת שרטוט תלת ממדי מספק של דמותו המסקרנת, ומונעת בחינה מעמיקה יותר של דמותו של הקולנוען המוכשר. התוצאה השטחית מעט מתסכלת עבור מי שמכירים מעט את סיפורו של בוקאי ומצפים ללמוד עליו דברים חדשים. אבל מי שאינם מכירים ימצאו עניין בסיפורו רב התהפוכות של בוקאי.

בנוסף, שתי סצינות עלילתיות שביימו במאים שהכירו את בוקאי, גידי דר ואסי דיין, ושולבו בסרט, מצליחות לרגש ולעורר הרהורים על מה שבוקאי יכול היה עוד ליצור כאן. אחיו ואחיותיו של בוקאי מתארים בסרט כיצד כבר בגיל צעיר נקשר גורלו בקולנוע. מכיוון שאביו היה אחד הבעלים של בית הקולנוע "היכל העשור" בקרית גת, זכה בוקאי לצפות בסרטים רבים כבר בגיל צעיר. כנער הוא נהג לעזור למקרין, לנסוע לתל אביב כדי להביא סרטים, ועד מהרה החל לנהל את הקולנוע בעצמו.

לאחר שחרור מוקדם משירותו הצבאי, נאלץ בוקאי להתמודד עם מחלה קשה, סרטן מסוג הודג'קינס. הוא עבר טיפולים קשים, הצליח להתגבר על המחלה, ומיד לאחר מכן פנה ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. את "אוונטי פופולו" צילם כסרט הגמר של לימודיו, בתקציב נמוך במיוחד, במהלכה של חופשת הקיץ. כמעט כל השחקנים ואנשי הצוות עבדו בהתנדבות.

במפתיע, הסרט נהפך להצלחה מיידית. הוא הוצג בפסטיבל לוקרנו וזכה שם בפרס הראשון, הוקרן בעשרות פסטיבלים נוספים ברחבי העולם, וזכה לשבחי המבקרים בארץ ובחו"ל. שמו של בוקאי נישא בפי כל כתקווה החדשה של הקולנוע הישראלי. "זה סיפור על שני חיילים מצרים שבורחים מתעלת סואץ אחרי מלחמת ששת הימים", אומר בוקאי בקטע ארכיון טלוויזיוני המשולב בסרט. "הסרט למעשה נולד בתור איזשהי הזיה של שני אנשים שהולכים במדבר, ואז היה תהליך של כתיבה שבו שני האנשים האלה נהפכו לחיילים, ואחרי זה לחיילים מצרים, ואחרי זה (מיקמתי את העלילה) במלחמת ששת הימים. למעשה, את עיקר התסריט כתבתי בהקשר של מלחמת שלום הגליל".

רבות כבר נאמר ונכתב על ניתוץ הסטריאוטיפים ב"אוונטי פופולו" בכל הנוגע לאופן הצגתם של חיילים ישראלים וחיילי אויב בקולנוע הישראלי. המצרים הוצגו שם לראשונה כאנושיים והומנים, ואילו הישראלים כאנטי גיבורים עצלים. "אני לא מכיר חיילים מצרים, לא עניינה אותי הדמות של חייל מצרי", מסביר בוקאי בקטע ארכיון אחר בסרט. "בניתי אותה לפי ערכים מוחלטים של בני אדם, ולא שינה לי אם יהיו חיילים מצרים, צרפתים או בורמזים. היה לי חשוב שיהיו קודם כל בני אדם".

אחרי ההצלחה הגדולה, פנה בוקאי לגייס כסף לצורך סרטו הבא, "מרקו פולו". זו היתה הפקה יקרה במיוחד, מורכבת ושאפתנית. זה היה הסרט היקר ביותר שצולם בארץ עד אז, והוא צולם באנגלית. אבל מיד עם יציאתו לבתי הקולנוע, הוכתר הסרט ככישלון. "לאבא שלך היה מאוד קשה בסרט הזה", מספר שולי רנד לבנו של הבמאי. "הוא היה טיפוס כזה, דרוויש, קליל כזה, ופתאום היה בעמדה של אחריות על תקציב כל כך גדול ועל הרבה שחקנים ועל הרבה אנשים ­- זה היה לו קשה".

אדלר, בת 34, בתו של הפרסומאי ראובן אדלר ובוגרת תואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב, מציינת כי במשך העבודה על הסרט למדה להבין את הקשיים שעמם נאלץ בוקאי להתמודד. "כל היופי ב'אוונטי פופולו' היה שזה סרט סטודנטים שנולד בחוג לקולנוע, סרט קטן, שכולם עבדו עליו בקיץ מבוקר עד לילה", היא אומרת. "זה היה פרויקט בתקציב אפסי, שהתארך בטירוף, אבל כולם עבדו עליו עם התשוקה הזאת שיש לקולנוענים מתחילים שמוכנים להתאבד על הפרויקט שלהם".

אבל לאחריו התקשה בוקאי להתמודד עם גודל הציפיות שנתלו בו. "אז הוא כבר היה רפי בוקאי, זה שזכה בכל הפרסים, והרגיש שאם שיחק אותה פעם אחת אז הוא חייב לשחק אותה שוב", אומרת אדלר. "הפעם כבר היה לו חשוב לגייס הרבה כסף. הוא הצליח לגייס הרבה משקיעים, אבל רק מאוחר יותר גילה שאם הרבה אנשים משקיעים לך בסרט, יש להם אחר כך גם מה להגיד. רפי אמנם הלך עם האמת שלו עד הסוף, אבל המון אנשים שיגעו אותו בדרך".

שברי רעיונות

בת זוגו של בוקאי הפקידה בידיה של אדלר שני אוצרות: עשרות קלטות וידיאו ביתי שבהן הנציח את עצמו ואת משפחתו בשנותיו האחרונות, וכן שקית ובה מחברות, שברי רעיונות, ותקצירים לתסריטים שבוקאי הותיר אחריו. "היו שם כמה מחברות של רפי, בכתב ידו, עם המון רעיונות לתסריטים, תקצירים, שרבוטים", מספרת אדלר, "וגם כל מיני דברים שעניינו אותו, גזרי עיתונים שהוא שמר. למשל, גזרי עיתונים על צ'יצ'ולינה, ידיעות על כך שהאפיפיור בא לביקור, שפרס נוסע לפאריס ­ תמיד משהו שקשור לדת או לאיזה נשיא שבא לביקור".

מבין המחברות הללו, היא בחרה שני קטעים. "לאסי נתתי סינופסיס שרפי השאיר, שני עמודים, רעיון לתסריט על פרויד שמגיע לחקירות אצל הנאצים, כאשר בחדר השני יושבת בתו אנה, והנאצים חוקרים אותו האם התעלל בה מינית", מסבירה אדלר. "אסי קרא את הסינופסיס, ובהשראתו כתב את הסצינה שאותה ביים לסרט".

בידיו של דר היא הפקידה מחברת שבה נותר סיפור שכתב בוקאי. "אחד הקטעים של רפי היה לעשות 'דווארות'", אומרת אדלר. "'דווארות' זה כשאתה יוצא עם חבר לסידורים, אתם נוסעים באוטו, מסתכלים על בחורות ברחוב, עושים כל מיני מעשי קונדס וכך מעבירים את הזמן. בתור במאי שחיכה שיפלו עליו רעיונות לתסריטים, יצא לרפי כנראה לעשות הרבה דווארות".

במרכז הסיפור שנתנה לדר, היו שני גברים שיוצאים לעשות "דווארות" יחד, ויחד עם עוד בחורה עושים כל מיני מעשי קונדס בתל אביב. בין היתר, הם נכנסים לדירות של אנשים ומרדימים אותם. "גידי לקח את הסיפור הזה, ובהשראתו ובהשראת סיפורים ששמע מרפי על המחלה שלו ועל בית החולים שבו בילה ימים ארוכים, הוא כתב את הסצינה הזאת יחד עם אסף סודרי".

בסצינה נראה סלים דאו (שכיכב ב"אוונטי פופולו") במדי סניטר בבית חולים, דוחף אלונקה שעליה שוכב אדם בשם רפי בוקאי. "בוקאי? מאיפה אני מכיר אותך?", תוהה דאו. רופא מרדים שמצטרף אליו, הולך לצדו, מדבר עם החולה, מכין מזרק ומסכת גז, ומודיע לו כי הוא עומד להרדים אותו. במקביל, מדמיין החולה עצמו בביתו, עם אשה וילד, מסיר את המסכה מפניו, ומחפש תסריט אבוד. "רפי אהב סרטים עם סופים טובים", מספרת בסרט אחותו, בתיה ברטוב. "מתישהו שאלתי אותו, אז מה עם 'אוונטי פופולו', זה סרט שנגמר ממש רע. אז הוא אמר לי 'את יודעת, אם הייתי עושה עכשיו את הסרט הזה, הייתי מסיים אותו אחרת. הייתי מסיים אותו טוב, כך ששניהם (החיילים המצרים) מצליחים לחזור הביתה'. רפי אהב סופים טובים".

דודו בכר
יואס קוש
יואב קוש


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו