בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרדת לשורשי הסרט - של פאולו ג'ולי

3 מסרטיו של אחד הקולנוענים האוונגרדיים המסקרנים באירופה, שהשליך מעליו את אמצעי הצילום החדשים, יוקרנו בירושלים

תגובות

בשנת 1967 עלה פאולו ג'ולי, אז צייר וצלם אנונימי מאיטליה, לספינה שהובילה אותו לניו יורק, העיר שבה קיווה למצוא את מזלו. "הציור לא הספיק לי, אמרו לי שהעבודות שלי טובות אבל לא הצלחתי למכור כלום", מספר ג'ולי. "חשבתי לעצמי - למות מרעב כאן, או במקום אחר, זה אותו הדבר. לפחות במקום אחר אנסה משהו חדש".

לאחר מסע ארוך מצא עצמו ג'ולי באזור מטונף במיוחד של מנהטן, מבוהל אך מסוקרן. "הגעתי למה שהיה אז אחד המקומות הנוראיים ביותר בעיר, רחוב 14 ושדרה C, מקום מתפורר ומבעית. מצאתי חדר, ישנתי על מזרנים שמצאתי ברחוב, הם היו מלאי דם אבל ניקיתי אותם, זה היה בסדר", הוא נזכר.

למרות כל הקשיים, בניו יורק נחשף בפני ג'ולי עולם שישנה לחלוטין את דרכו המקצועית - סצינת הקולנוע המחתרתית של העיר. חמישה עשורים אחר כך, ג'ולי נחשב לאחד מהקולנוענים האוונגרדיים המסקרנים, הוותיקים והחשובים הפועלים באירופה.

ג'ובני קפלו

כעת, במסגרת התוכנית "אמנות בצומת - אקספרימנטליסימו!" בפסטיבל הקולנוע בירושלים, יוקרנו שלושה מסרטיו בפני הקהל הרחב. הבחירה בג'ולי איננה מובנת מאליה, מסכימה אוצרת התוכנית, הקולנוענית והאוצרת ויויאן אוסטרובסקי. הוא כמעט שאיננו מוכר לקהל הרחב, וזאת אף על פי שבשנים האחרונות מספר הולך וגדל של מבקרים עוסקים בעבודתו.

"לא הוצג הרבה אוונגרד באופן כללי בישראל", אומרת אוסטרובסקי, "ודווקא משום שאמנות וידיאו היא תחום פורח ודינמי, והרבה אמני וידיאו לא יודעים מה קרה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 בתחום הקולנוע הניסיוני, ושני הדברים כל כך קשורים ביניהם - זה ממש חבל בעיני שאנשים לא ייחשפו לזה יותר", היא אומרת. "זה היה תענוג לשלוף את הסרטים של ג'ולי, אני אוהבת את העובדה שהוא עובד באמצעים המינימליים ביותר, לואו-טק. הוא אמן שמנסה להחיות חפצים ללא חיים, וזה כבר אתגר בפני עצמו. הוא הולך אחורה לשורשי הקולנוע, למכשירים שהשתמשו בהם בשלבים המוקדמים ביותר של הקולנוע, כמו הפרקסינוסקופ. אלה סרטים שנעשים לחלוטין באופן ידני. במדינה שבה לאמנים יש לרוב בעיות תקציביות להתמודד אתן, מעניין לראות משהו שנעשה בתקציב זעום ועדיין מצליח להיות יפהפה".

הקרנות מחתרתיות

פאולו ג'ולי נולד בשנת 1942 בסארצאנו שבצפון איטליה. מגיל צעיר התעניין באמנות ובתום לימודיו בתיכון פקד למשך תקופה את האקדמיה לאמנויות בוונציה. "האמת היא שלא ממש הייתי תלמיד רשמי, פשוט הצטרפתי לשיעורים", הוא אומר. "היתה שם דוגמנית ואפשר היה לשלם משהו ולהיכנס ולצייר אותה. כך גם עשה מודיאליאני בזמנו".

בניו יורק, בזכות מלגה שהשיגה לו מרצה וידידה, הצליח להתקדם בעבודתו, ללמוד ולפגוש מגוון גדול של אמנים וגלריסטים. "וראיתי גם את ילדי הפרחים שהסתובבו בקולנוע שליד הנמל", הוא מספר, "הם עמדו בשורה ונכנסו אחד אחד, חשבתי שהם הולכים לעשן משהו, אבל אז ראיתי שלכולם יש ביד קופסה. הם החזיקו ביד את הסרט שלהם. זה היה מקום שבו הצופה היה גם יוצר, כל אחד הציג בתורו את הדברים שעשה. היה גם בלגן, היו מדי פעם פשיטות של המשטרה, היו שם לידות ביתיות, בבריכות בחדרים, הסתובבו הרבה סמים, היו סרטים פורנוגרפיים, אבל בעיקר יצירה. תקופה מדהימה ומפחידה. בסנטרל פארק הסתבבו הליקופטרים, הבלגן של וייטנאם, רצחו את מרטין לותר קינג, רצחו את בוב קנדי, דבר מחריד, בכל מקום מתחים גזעיים".

ההקרנות המחתרתיות שבהן השתתף ריתקו את ג'ולי והציתו תשוקה חדשה. "עדיין ציירתי, אבל כשראיתי שניו יורק מלאה במצלמות משומשות, שבורות למחצה, אמרתי לעצמי, אני צריך אחת כזאת. אבל אז בדיוק גירשו אותי מארצות הברית".

לרוע מזלו של ג'ולי הוא הגיש בקשה לקבל מעמד של מהגר קבע בסמיכות זמנים למהגר אחר, צעיר פלסטיני בשם סירחאן סירחאן, שרצח את בוב קנדי. "הבקשה נדחתה מיד", הוא מספר. "הם ביטלו לי את המלגה, הודיעו לי שיש להם מספיק זרים ושאני צריך לעזוב".

באיטליה, ברומא, הוא החל לעסוק בעצמו בקולנוע ניסיוני. "אמנם הם זרקו אותי מהמדינה בדיוק כשהתחיל הדיאלוג אצלי בראש בין ציור לצילום לסרטים, אבל המשכתי ליצור. אם למישהו יש תשוקה לנושא, וכישרון, גם אם תזרקי אותו בשדה הוא ימשיך ליצור. מה, אני אהפוך פתאום לאיכר? לא!".

אך מסביבו השתנתה הסצינה במהירות. לאורך שנות ה-60 התמלאה אמנם רומא באמנים שעסקו בקולנוע ניסיוני ואף התאגדו לגוף שכונה CCI (קואופרטיב הקולנוע האיטלקי), אך כאשר הגיע ג'ולי לעיר החלו רבים מהאמנים לנטוש את התחום, וג'ולי גילה כי הסרטים שתיכנן ליצור ממילא לא עניינו איש. "קרו שם כל מיני דברים, נכנס אלמנט הווידיאו, האלקטרוניקה, וכבר לא רצו לעבוד עם פילם, כמוני. וגם התחילה התקופה של הבריגדות האדומות (קבוצת טרור שמאלנית קיצונית, שרצחה בין השאר את ראש הממשלה האיטלקי אלדו מורו, א"ב). הכל הפך להיות קרימינלי בעיני הממסד, הם חשדו בכל קולנוע ותיאטרון והרסו את כל הפעילות התרבותית הקטנה שצמחה שם. רומא נהפכה לאזור כמעט צבאי, הפחידו אנשים, עצרו אותם, גם אנשים שלא היו קשורים בשום צורה שהיא לבריגדות. אבל בי לא נגעו", הוא אומר בגאווה, "כי אני למדתי כבר בניו יורק איך צריך להתנהל. אדם צריך לגבש לעצמו אסטרטגיה כדי שלא יפריעו לו. אמרתי לעצמי שאני אהיה כמו זיקית ואשתלב בסביבה. לא אסתובב בשיער ארוך של היפים אלא בתספורת קצרה, כמו ברטולט ברכט. לא היה לי כסף לצחצח את הנעליים אז קניתי נעליים מבד נוקשה, ותמיד הסתובבתי, כמו סטודנט ילד טוב, עם ספרים מתחת לבית השחי, אפילו שמעולם לא קראתי אותם", הוא צוחק. "איזה דבילים. עצרו את כולם ובי אף אחד לא נגע. יכולתי להיות הפושע הגדול ביותר בעולם, אבל נראיתי נקי".

בידוד אמנותי

ג'ולי אמנם הצליח שלא להסתבך עם רשויות החוק, אבל הוא סבל מבידוד אמנותי. "הקולנוע המחתרתי הישן התרסק, כולם הפכו לפוליטיים מאוד. הסרטים שלהם עסקו בשחרור נשים ובחיי הפועלים, ובי ראו בורגני שמסתגר בחדר שלו ועוסק בדברים משונים. אנשים השתגעו מזה שאני ישבתי וצילמתי תנועה של עלה בזמן שבחוץ אנשים שבתו, השתוללו, בזמן שהיה מי שגסס מרעב. אולי הם צדקו, אבל אני לא יכולתי לפעול אחרת. זה מה שאני עשיתי. אלה הסרטים שעשיתי. עשיתי דברים שהיו אחרים מבחינה טכנית, ואת זה אף אחד לא רצה לראות. יצירה שנעשית אחרת ולא מדברת על הנושאים שהם דיברו עליהם. אבל זה לא חובה שכולם יעשו סרטים באותה הצורה, ישתמשו באותם הכלים כדי לחקור ולעבוד, לא? אני מעדיף לעשות את הדבר שלי. גרוע ככל שיהיה, הוא לפחות שלי. לא להיכנע לטרנדים, לא להעתיק ממי שאופנתי".

מתוסכל שב ג'ולי לביתו שבצפון איטליה והחל לבנות מעבדה עצמאית, שבה צילם, הפיק וערך את סרטיו. למזלו הגדול זכה לתמיכתו של איש עסקים איטלקי בשם פאולו ואמפה, שפגש במקרה בניו יורק. ואמפה היה במהרה לידידו הקרוב, פטרונו, אספן של עבודותיו והמפיק שלו (תפקיד שהוא ממלא עד היום). ספק אם ללא תמיכתו היה ג'ולי שורד בשוק האמנות, שהיה עוין לעבודתו.

במשך השנים יצר ג'ולי למעלה מ-30 סרטים, אך חלף יותר מעשור לפני שהצליח לחדור לתודעת המבקרים, שהבינו סוף סוף את השפה הייחודית שפיתח. הוא זכה לבסוף לתערוכת יחיד ברומא בשנת 1981 וכעבור שנתיים לתערוכה דומה במרכז פומפידו בפאריס. במשך השנים הוצגו עבודותיו בתערוכות ובפסטיבלים באירופה, ארצות הברית וקנדה. בשנים האחרונות התקיימו כמה רטרוספקטיבות לכבודו, וסרטיו מוקרנים באופן קבוע בפטיבל הסרטים של ניו יורק.

"אם אני הייתי מתחיל את כל התהליך הזה של קולנוע ניסיוני באיטליה ולא בניו יורק, זה לא היה עובד", אומר ג'ולי. "המבקרים האיטלקים ידועים בכך שהם מעדיפים סרט בינוני של במאי קוריאני אלמוני על פני יצירה איטלקית מקומית. הם חוששים שאם הם יאמרו דברים טובים על הבמאי האיטלקי, יחשבו שהם פרובינציאליים, או שהם לא יודעים כלום על העולם הגדול. למזלי, בחו"ל תמיד הביעו עניין בדברים שעשיתי, שם היתה מסורת של קולנוע ניסיוני, קהל שנחשף לדברים האלה ואפילו חיפש אותם. כאן (באיטליה) אף אחד לא הבין, ואף אחד לא רצה להיות מקושר לאמן שכל היום מנקב חורים קטנים בעץ. ובזמן שכאן חשבו שאני חצי משוגע, המבקרים הצרפתים התרגשו. הם ראו את הסרטים שלי ואמרו שזה נראה כמו משהו שנברא לפני שהתחילה ההיסטוריה של הקולנוע. הם אמרו, ולמיטב ידיעתי זה נכון, שאין בהיסטוריה של הקולנוע מצלמת נקב קולנועית, שצריך לכתוב מחדש את ההיסטוריה. שיש כאן משהו שלא ברור איך הוא נוצר, משהו ארכאי, מסתורי", הוא נאנח.

סרטים שאינם סרטים

ואכן, מבקרים רבים מגדירים את עבודתו של ג'ולי כמסתורית מעט, לא צפויה, החוקרת מודעות ונוכחות באופן המאפשר לו לאתגר את עצם התפישה החושית של הצופה, עוד לפני שהצופה מתפנה להתבונן בסרט עצמו. הבחירה של ג'ולי להשליך מעליו את כל אמצעי הצילום המסורתיים ולהשתמש בטכניקות אלטרנטיביות שהמציא, כמו מצלמת הנקב הקולנועית (צ'ינפרזה סטנופאיקה), מאפשרת לו לבחון בצורה שונה שאלות כמו מוות, מהות, תנועה וחיבור. ג'ולי מפרק באופן שיטתי מכונות או בונה אותן בעצמו, עוקר עדשות, מסיר צמצמים ומסלק את המנגנון הפנימי של המצלמה, משתמש בקופסאות עץ, צדפים וכיכרות לחם כמצלמות ובכף ידו כצמצם.

בסופו של דבר יוצר ג'ולי סרטים שטכנית כלל אינם סרטים, המתעדים תנועה שמעולם לא התקיימה, באופן שהצופה מודע לאשליה ונהנה ממנה בו בזמן. "אני רוצה שהצופה יבין שהסרט בו הוא צופה איננו בעצם סרט. אין שחקנים, ובוודאי שאין צילום במובן הרגיל", הוא אומר. "יש כאן אלטרנטיבה. זה רק נראה כמו סרט, בגלל הצורה שאני מצלם את זה. זו יצירה ענייה, לכאורה, יש כאן רצון לעבוד עם כלום וליצור מתוכו משהו בעל משמעות, טוב יותר מהחומר הראשוני שהתחלתי אתו".

שלושת הסרטים של ג'ולי שיוקרנו במסגרת התוכנית בירושלים מדגימים היטב את הרעיון שבבסיס יצירתו. "המפעיל המנוקב" (1979) עוסק במפעיל מצלמה המנסה לצלם סרט והופך להיות חלק ממנו. ב"פילם סטונפאיקו" (קטעים שונים משנות ה-70 ואילך), לעומת זאת, הציב ג'ולי שני סלילי פילם בתוך גליל מתכת שנוקב ב-150 חורים זעירים וצילם את מה שעמד בפניו. התוצאה היא סרט שנראה אמיתי אף שטכנית איננו כזה. ב"פילמרילין" (1992) מקים ג'ולי לתחייה סדרה של צילומים של מרילין מונרו והופך אותם לסרט עצוב המתאר את סופה של הכוכבת. מעין סיאנס מורבידי, כפי שהגדיר זאת אחד המבקרים.

הטכניקות הארכאיות לעתים שאימץ ג'ולי בעבודתו אינן נובעות מאופי נוסטלגי במיוחד, או מהתעקשות שלא להתקדם עם הזמן. "זו בחירה להעמיד במרכז העבודה את אופן יצירת הסרט לא פחות מאשר את הסרט עצמו", מסביר ג'ולי. "מעבר לזה, השיטות העתיקות מאפשרות לי לשמור על עצמאות מחשבתית. זו בחירה פרקטית, ליצור לעצמי אוטונומיה מוחלטת. אני לא צריך לתת הסברים לאף אחד. אני סוגר את עצמי בחדר ועובד. זו הפשטות שמאפשרת לי חופש מוחלט. זו גם הדרך הקלה ביותר לראות מיד מה עשית. אני מצלם ומפתח מיד, באותן הטכניקות שפיתחו האחים לומייר, אדיסון. אני חייב לראות מה יצא בשביל שאוכל להמשיך".

נהנה מההתרסה

למרות חיבתו למיידיות, אין בכוונתו של ג'ולי לנטוש את הפילם ולעבור לצילום דיגיטלי. "אני יודע שיש דברים מדהימים שאפשר לעשות באופן דיגיטלי, אבל יש דברים שעדיין צריך בשבילם את הפילם, הדבר הפיסי, ועד שלא אמצה את זה אמשיך להשתמש בו".

מבין שלושת הסרטים שיוקרנו, "פילמרילין" הוא ללא ספק הידוע ביותר, וממשיך את חיבתו של ג'ולי לעיסוק בתנועה ובמוות. "אני מסתכל על דברים שמתכלים סביבי, אנשים שמעריצים את השלכת, שהיא לא יותר מגופות של עלים, אבל זה יפה. פרנסיס בייקון נהג לצטט את ז'אן קוקטו שאמר משפט נורא אבל נכון: ‘כל בוקר כשאני מסתכל על המראה אני רואה את המוות עובד'. בזמן שאני מדבר אתך המוות מתקדם ועובד, גם עלי וגם עלייך".

המוות מלווה את מרילין מונרו לאורך כל הסרט. "לקחתי תמונות שצילם ברט סטרן, שבועיים לפני מותה, והחייתי אותן, הפכתי אותן לסוג של אנימציה. בסוף שמתי את התמונות שבהן הוא צילם אותה כשהיא שוכבת עירומה על הבטן, בקצה המיטה, ונראית בדיוק כפי שהיא נראתה כשמצאו אותה מתה. יש לי התמונות האמיתות שצילמה המשטרה, וזה אותו הדבר".

החיים צפו מראש את המוות, מסכים ג'ולי, ומטריד לראות כיצד התמונות המאושרות לכאורה שצילם ברט סטרן נהפכו לאפלות וטרגיות ברגע שהונעו והוצגו בהקשר שונה. סטרן, אגב, לא ראה את הסרט. "הייתי רוצה להראות לו מה עשיתי, אבל הוא בטח ישלח אותי לכלא, הוא יטען שעשיתי שקים של כסף מהשימוש בתמונות שלו, למרות שזה ממש לא נכון, זה סרט שלא למטרות רווח, זו מחווה לעבודה שלו", אומר ג'ולי.

לעתים נדמה כי ג'ולי נהנה הנאה גדולה מעצם ההתרסה וכי העיסוק במוות ממשיך תחביב ישן שלו - לזעזע את צופיו ואורחיו. ברחבי ביתו, לדוגמה, מפוזרות תמונות של זוועות הנאצים. "אני רוצה לבחון איך אנשים מגיבים. הם פותחים את הדלת ורואים את הגופות מול הפרצוף. אני רוצה לראות מה הם אומרים. ואני רוצה שתמיד יזכרו מה קרה שם". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו