בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצרים שבורים: אנטוניוני בפסטיבל ירושלים

תחושת הניכור, שבריריותם של הרגש והזיכרון, ובעיקר הקולנוע כאמנות - פסטיבל הקולנוע של הבירה זוכר את הבמאי האיטלקי

11תגובות

כמעט חמש שנים חלפו מאז אותו יום הרה גורל, ה-30 ביולי 2007, שבו נפרד העולם משניים מיוצרי הקולנוע הגדולים ביותר שלו במחצית השנייה של המאה הקודמת: תחילה הבמאי השוודי אינגמר ברגמן, שמת בהיותו בן 89, וכמה שעות אחריו הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני, שמת בהיותו בן 94.

היה זה הלם כפול לא רק משום שברגמן ואנטוניוני ביימו כמה מהסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע, אלא משום שברגמן ואנטוניוני, כל אחד בדרכו, בסגנונו, מתוך ראיית עולמו ומתוך המורשת ההיסטורית והתרבותית שממנה צמח, הגדירו את טווח הקולנוע המודרני שהתפתח באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, אותו קולנוע שניתן לו השם "הקולנוע האירופי האמנותי".

אין מי שאהבתם, טעמם ותודעתם הקולנועיים התפתחו בשנות ה-50 וה-60, ואני ביניהם, שלא חשו ברעד גדול באותו יום בקיץ 2007 כאשר אחת אחר השנייה הגיעו הבשורות על מותם של ברגמן ואנטוניוני. ייתכן שאותו רעד היה שותף גם לרבים שגילו את יצירותיהם של ברגמן ואנטוניוני בשלב מאוחר יותר, אך אין כמו הזיכרון של אותם עשורים, שבהם, שנה אחרי שנה, הוצפו בדי בתי הקולנוע ביצירות מופת, שנהפכו לאבני דרך בתולדות הקולנוע. באותו יום לא היתה אפשרות להימנע מהשימוש באמירה שזהו סופו של עידן, לא רק משום הפרידה משני ענקי הקולנוע האלה, אלא משום שהמורשת הקולנועית, שהם שימשו מרכיב משמעותי כל כך בהתהוותה, גססה כבר שנים רבות קודם למותם.

רקס

בהקשר הזה יש להוסיף גם את העובדה שהשנה, ב-24 בינואר, נוסף לאירוע הסימבולי הזה אירוע נוסף והוא מותו בתאונת דרכים של הבמאי היווני תאו אנגלופולוס בהיותו בן 76. אנגלופולוס היה ממשיכם הבולט ביותר של ברגמן ואנטוניוני, ומותו השנה, בנסיבות כה מיותרות, רק חיזק את התחושתה כי זו סופה של תקופה; סוף שהחל בקיץ 2007 ונמשך בחורף 2012.

בפסטיבל הקולנוע ה-29 של ירושלים, שנפתח אתמול, יוקרן לזכרו של אנגלופולוס אחד מסרטיו הגדולים ביותר: "מסע לקיתרה" מ-1984; ולראשונה אחרי שנים רבות שבהן נמנע פסטיבל הקולנוע של ירושלים מעריכת מחוות בעלות נפח לבמאים בעלי חשיבות מהעבר, תיערך בפסטיבל מחווה למיכלאנג'לו אנטוניוני, שתכלול שבעה מסרטיו וסרט תיעודי אודותיו, "לעשות סרטים זה לחיות", שביימה אשתו, אנריקה אנטוניוני.

היוזמה ראויה להערכה. גם אם, כמו בכל מקרה דומה, קשה שלא להביע צער על הסרטים שאינם כלולים במחווה. במיוחד מדובר בכמה מסרטיו המוקדמים יותר של אנטוניוני, שאינם מוכרים ביותר במקומותינו והם טובים לא פחות מכמה מהסרטים שאנטוניוני יצר אחרי שזכה בתחילת שנות ה-60 להכרה בינלאומית והיה לסמל של הקולנוע המודרני שניצב כאלטרנטיבה נועזת לקולנוע ההוליוודי.

אבל לצד האכזבה יש גם תחושה של סיפוק משום שניתן יהיה לצפות שוב, על מסך קולנוע, בכמה מסרטיו הגדולים ביותר של אנטוניוני, ובראשם טרילוגיית הניכור הגדולה שלו: "אוונטורה" מ-1960, "הלילה" מ-1961 ו"ליקוי חמה" מ-1962. בשלושת הסרטים האלה מופיעה השחקנית מוניקה ויטי (ב"אוונטורה" ו"ליקוי חמה" בתפקיד הראשי וב"הלילה" בתפקיד משנה), ויטי היתה לדמות הנשית המזוהה עם אותו פרק ביצירתו של אנטוניוני וגם לאחת האיקונות של הקולנוע האירופי המודרני (היא כיכבה גם בסרט רביעי של אנטוניוני, "המדבר האדום" מ-1964, שהיה סרטו הראשון של אנטוניוני בצבע).

המחווה לאנטוניוני מתקיימת במלאות 100 שנים להולדתו. אנטוניוני נולד ב-29 בספטמבר 1912 למשפחה אמידה מפרארה שהיתה בעלת אדמות באזור. הוא למד כלכלה באוניברסיטה של בולוניה, וב-1935 החל לכתוב על קולנוע בעיתון "איל קוריירה פאדאנו", שיצא לאור בפרארה. ב-1940 הוא עבר לרומא והחל לכתוב ביקורות קולנוע ב"סינמה", כתב העת לקולנוע הרשמי של המפלגה הפאשיסטית, שערך ויטוריו מוסוליני, בנו של הדוצ'ה. הוא פוטר כעבור כמה חודשים ונרשם ללימודים בבית הספר לקולנוע "סנטרו ספרימנטאלה די סינמטוגרפיה". הוא עזב את בית הספר כעבור שלושה חודשים וגויס לצבא.

הקריירה הקולנועית של אנטוניוני החלה ב-1942, כאשר כתב תסריט עם הבמאי רוברטו רוסליני. שנה לאחר מכן הוא נסע לצרפת ושימש כעוזרו של הבמאי מרסל קארנה בסרטו "אורחי הלילה". ב-1943 הוא החל לביים את סרטו הראשון, סרט תיעודי בן 9 דקות שתיעד מסע לאורך נהר הפו, והנציח את חייהם הקשים של הדייגים שחיים לצדו של הנהר, אך בגלל קשיי עשיית הסרטים בזמן המלחמה, צילומי הסרט הושלמו רק ב-1947.

ב-1950 ביים אנטוניוני את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "כרוניקה של אהבה", מלודרמה אפלה על אשה ומאהבה שמתכננים לרצוח את הבעל, שחשוד גם הוא במעשים אפלים. ב-1952 כתב אנטוניוני יחד עם פדריקו פליני וטוניו פינלי את התסריט לסרטו של פליני "השייח הלבן" וביים את סרטו השני, "המנוצחים", שהורכב משלושה סיפורים שונים על צעירים שמבצעים מעשי רצח. בשנות ה-50 ביים אנטוניוני שלושה סרטים נוספים: "הגברת בלי הקמליות" ב-1953, שהציג את סיפורה של זבנית שנהפכת לכוכבת קולנוע; "החברות" ב-1955, שהציג את סיפורן של כמה נשים המנהלות סלון לאופנה בטורינו; ו"הזעקה" ב-1957, שהוא סרטו המוקדם ביותר של אנטוניוני שנכלל במחווה שתיערך בפסטיבל הקולנוע של ירושלים.

"הזעקה", שמבחינה סגנונית מזכיר את סרטיו המאוחרים של אנטוניוני, מציג את סיפורו של פועל (בגילומו של השחקן האמריקאי סטיב קוקרן), שאחרי שאהובתו נוטשת אותו יוצא למסע של נדודים באזור נהר הפו יחד עם בתו הקטנה. במהלך המסע פוגש גיבור הסרט בכמה נשים נוספות (אחת מהן מגולמת על ידי השחקנית האמריקאית בטסי בלייר, גרושתו של ג'ין קלי, שעזבה את אמריקה בגלל רדיפות מקארתי) אך אינו מוצא את השכחה, ההשלמה והשלווה שהוא מייחל לה.

הסרט, שזכה בפרס ברדלס הזהב בפסטיבל לוקרנו, היה סרטו האחרון של אנטוניוני שעסק במצוקתו של מעמד הפועלים. סרטיו הבאים יעסקו בבורגנות האיטלקית, והוא היה לבמאי הקולנוע האיטלקי החשוב ביותר שסרטיו מוקמו בצפונה הקר של איטליה לעומת מרבית עמיתיו, שקדמו לו או פעלו במקביל לו, כמו רוברטו רוסליני, ויטוריו דה סיקה ופליני, שסרטיהם מוקמו לרוב בדרומה של המדינה.

סרטיו של אנטוניוני זכו לביקורות טובות ברובן ולהצלחה כלכלית מספקת, אבל כמעט ולא נודעו מחוץ לגבולותיה של מולדתו. אבל אז בא "אוונטורה" ושינה הכל. ותיקי פסטיבל קאן טוענים שלמרות שמאז 1960 ליוו מספר שערוריות את הסרטים שהשתתפו בתחרויות שמתקיימות בפסטיבל, לא היה עוד כשערורייה שליוותה את "אוונטורה", שהקרנתו בתחרות עוררה את חילוקי הדעות העזים ביותר בתולדות הפסטיבל.

המחלוקת נבעה בראש ובראשונה מחתירתו של הסרט נגד הנארטיב הקולנועי המסורתי, שנהג להעניק סיבה לכל מה שהוצג בו. נטייתו של אנטוניוני לחתור נגד הנארטיב המסורתי ניכר כבר בסרטיו הקודמים, בעיקר ב"הזעקה", אך לא בקיצוניות שבה עשה זאת ב"אוונטורה" ויעשה זאת גם בסרטיו הבאים.

"אוונטורה" מציג את סיפורם של אנה (לאה מאסארי) וסנדרו (גבריאלה פרזטי), אהובה האדריכל, שיוצאים יחד עם קלאודיה (מוניקה ויטי), חברתה הטובה של אנה, וקבוצת ידידים לשיט ביאכטה. השיט מוביל אותם לאי צחיח שבו אנה נעלמת מבלי להשאיר עקבות. לאורך הסרט כולו מחפשים קלאודיה וסנדרו אחר אנה, תחילה באי ואחר כך באיטליה עצמה, ואינם מוצאים אותה. במהלך החיפוש הם מתאהבים.

מבקריו של הסרט מחו נגד סירובו של אנטוניוני לפתור בסרטו את תעלומת היעלמותה של אנה; אך הפתרון לתעלומה באמת איננו משנה לנושא המרכזי שבו עוסק סרטו של אנטוניוני - שהוא בעיניי אחד הסרטים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע - והוא שבריריותם של הרגש ושל הזיכרון המתלווה לו. במהלך הסרט קלודיה וסנדרו, ועמם גם אנחנו, שוכחים כמעט שאנה היתה פעם קיימת. בעולם הקר והמנוכר שבו מתרחש "אוונטורה", כמו גם סרטיו הבאים, האחר יכול לכבוש בקלות את מקומו בלבו של הזולת.

"אוונטורה" זכה בסופו של דבר בקאן בפרס חבר השופטים והיה לאחד מאותם סרטים שהם אירוע תרבותי שכל אחד חייב לצפות בו (גם בישראל הוקרן הסרט במשך שבועות לא מעטים יחסית לאותה תקופה).

טניס ללא כדור

להצלחה בינלאומית גדולה אף יותר זכה סרטו הבא של אנטוניוני, "הלילה", שזכה בפרס דב הזהב בפסטיבל הקולנוע של ברלין. הסרט מתאר יממה בחייו של זוג נשוי במשבר, ג'יובאני ולידיה, אותו גילמו מרצ'לו מסטרויאני וז'אן מורו (וזוג אלגנטי יותר משני אלה לא נראה על הבד). היממה מתחילה בביקור אצל חבר הגוסס בבית חולים ומסתיימת על המדשאה בחזית של אחוזה שבה התקיימה מסיבה אקסקלוסיבית, ובה שני גיבורי הסרט מנסים להבין מה אירע לאהבתם ולנישואיהם.

ההתנגדות לסרטיו של אנטוניוני נבעה גם מהעובדה שהם כללו סצינות ארוכות שבהן "לא קורה כלום", וסצינה נפלאה כזאת כלולה ב"הלילה" ובה מצלמתו של אנטוניוני עוקבת דקות ארוכות אחרי לידיה, המשוטטת ברחובות מילאנו, והאופן שבו היא מתייחסת לסביבתה הפיסית מייצג את מצבה הנפשי. כמעט יותר מכל במאי אחר ידע אנטוניוני כיצד לתאר את החוץ כך שהוא ייצג את הפנים, ובכך בעצם הגדיר את מהותו של הקולנוע כאמנות.

היכולת הזאת באה גם לידי ביטוי בסצינות הפתיחה של סרטו הבא, "ליקוי חמה", שבהן ויטוריה (מוניקה ויטי), גיבורת הסרט, נפרדת מאהובה בדירתו. במהלך הסרט, שזכה בפרס המיוחד של חבר השופטים בפסטיבל קאן, פוגשת ויטוריה בפיירו (אלן דלון), ברוקר צעיר, והעלילה, עד כמה שיש כזו בסרטו של אנטוניוני, מתארת את התפתחותו ודעיכתו של הקשר ביניהם. סופו של הסרט מציג ללא מלים מונטז' ארוך של דימויים שנראו במהלך הסרט ורק דבר אחד חסר בעולם שהם מייצרים, והוא האדם עצמו.

הסגנון של אנטוניוני, השתיקות הארוכות והמראה של מוניקה ויטי מזדחלת לאורך הקירות כשפניה היפות אטומות מכל רגש, הניב לעתים התייחסויות פרודיסטיות, אך היה בזה גם כדי להצביע על השפעתו הגדולה על הקולנוע שהתפתח החל מתחילת שנות ה-60. ניכור וחוסר קומוניקציה בעולם המודרני המתועש נהפכו כמעט לקלישאות בעקבות סרטיו של אנטוניוני, אך כוחם ויופיים של סרטיו מקורם בכך שהוא הצליח לתעד בהם הוויה אנושית שבה האדם לא רק חדל מלתקשר עם זולת, אלא בעיקר עם עצמו.

ב-1966 חל מהפך נוסף בקריירה של אנטוניוני כאשר עבר לאנגליה וביים בלונדון את סרטו דובר האנגלית הראשון, "יצרים" (במקור, "Blow Up"), שהפקתו מומנה על ידי חברת אם-ג'י-אם, הוא אחד משלושת הסרטים הנוספים של אנטוניוני שיוקרנו בפסטיבל בירושלים. ב"יצרים" חתר אנטוניוני נגד הנארטיב המסורתי באופן רדיקלי לא פחות מאשר ב"אוונטורה". הסרט, שתיעד את ההוויה הלונדונית המתעוררת של שנות ה-60 - וזו היתה אחת הסיבות להצלחתו הכלכלית הבינלאומית המפתיעה - הוא במהותו הבסיסית ביותר מותחן שמסלק בהדרגה את כל העדויות לתעלומה שמוצגת בו ואינו מספק פתרון לאותה תעלומה.

לכל סרטיו של אנטוניוני יש מבנה מעגלי, וגם "יצרים" מתאר יממה בחייו של צלם אופנה מצליח (דיוויד המינגס), ששואף לצלם את המציאות הלונדונית כפי שהיא, ובביקורו בפארק לונדוני, שבו הוא מצלם מספר רב של צילומים, מתעד מה שנדמה לו מאוחר יותר כרצח. גם "יצרים", כמו סרטיו הקודמים של אנטוניוני, מתאר את שבריריותו והיעלמותו של הרגש האנושי במציאות שבה אין עוד משמעות קבועה לאדם, לחפץ או למעשה.

"יצרים" מורכב מאוסף של סצינות שכל אחת מהן נהפכה לזיכרון מכונן בקולנוע העכשווי, ובראשן סצינת פיתוח הצילומים שמהלכה גיבור הסרט מגלה מה שלכאורה צילם, והסצינה המסיימת את הסרט שבה מתקיים בפארק שבו אירע כביכול הרצח משחק טניס ללא כדור על ידי חבורה של פנטומימאים שקוראים לגיבור הסרט להצטרף אליהם.

זו אחת הסצינות הידועות ביותר בתולדות הקולנוע, לצד סצינות נוספות בסרטיו של אנטוניוני כגון הסצינה ב"ליקוי חמה", שבה אנטוניוני משתיק את פס הקול בעקבות ההכרזה בבורסה הרומאית הסואנת שאיש עסקים נכבד מת ויש לכבד אותו בדקת דומיה; וסצינת פיצוץ הבית האמריקאי עתיר האביזרים והמכשירים, הניצב במדבר בסלאו מושן בסוף "נקודת זבריסקי", סרטו הבא של אנטוניוני שצולם בארצות הברית ב-1970.

האפשרות להפיק את הסרט, שהשתלב בגל הסרטים שהופקו באותה תקופה ותיארו את תרבות הנגד שהתפתחה על ידי צעיריה המורדים של אמריקה, ניתנה לו בזכות ההצלחה הכלכלית הבינלאומית של "יצרים", אך הסרט נקטל על ידי הביקורת, שטענה שאנטוניוני אינו מבין את אמריקה, ונכשל בקופות. כיום, יחסה של הביקורת בזמנו לסרטו של אנטוניוני נראה מוטעה בעליל, והוא מספק לצופים בו חוויה שגם כאשר היא מעידה על יצירה בעייתית היא מרתקת לא פחות מזו של סרטיו הקודמים.

הכוח שבדומיה

הסרט השביעי שיוקרן במסגרת המחווה לאנטוניוני הוא "זהות גנובה" מ-1975 (במקור, "The Passenger") שבו כיכבו ג'ק ניקולסון ומריה שניידר. אף סרט זה הוא מעין מותחן, אך יותר מכל הוא משל קיומי שמציג את סיפורו של כתב טלוויזיה שחייו האישיים והמקצועיים נתונים במשבר והוא נוטל לעצמו את זהותו של אחר. יותר מכל זכור הסרט בזכות שוט הסיום שלו המורכב מתנועה של 360 מעלות, שבה בעת מייצגת מהלך ממשי ומהלך סימבולי מהפנים החוצה ומהחוץ פנימה. כל מי שכתב על הסרט כשיצא לאקרנים שאל בזמנו: "איך אנטוניוני עשה זאת?"

בעקבות "זהות גנובה" ביים אנטוניוני שלושה סרטים נוספים: "מסתורי אוברוואלד" ב-1981, שהתבסס על מחזהו של ז'אן קוקטו "לנשר שני ראשים" (ובו מוניקה ויטי חזרה להופיע בסרט של אנטוניוני); "זהותה של אשה" ב-1982, אודות במאי קולנוע המחפש את האשה האידיאלית שתככב בסרטו הבא, ו"מעבר לעננים" ב-1995, שהורכב מכמה סיפורים ואותו אנטוניוני ביים בעזרתו של הבמאי וים ונדרס.

ההפסקה הארוכה נבעה מהעובדה שב-1985 לקה אנטוניוני בשבץ שהותיר אותו משותק בחלק מגופו ולא מסוגל לדבר. סרטה התיעודי של אשתו, אנריקה אנטוניוני, עוקב אחר העשייה של הסרט האחרון הזה, שאותה היא תיעדה בזמנו במצלמת וידיאו.

ב-1995 זכה אנטוניוני באוסקר על מפעל חייו, ואני זוכר אותו ניצב על הבמה, זקוף ושותק, בזמן שאשתו הצעירה ממנו קיבלה את הפרס והודתה במקומו. היה משהו כה מרגש ברגע הזה וכה טעון מבחינה סימבולית, משום שגם ברבים מסרטיו הגדולים ביותר של אנטוניוני הנשים היו אלה שדיברו בשמה של השתיקה הקיומית הגדולה שאפפה את סרטיו של הבמאי האיטלקי, שקידם את אמנות הקולנוע כפי שרק במאים מעטים עשו זאת לפניו.

אינני מכיר כמעט עוד במאי שהגדיר את אמנותו בדיוק כה רב כפי שעשה זאת מיכלאנג'לו אנטוניוני במאמר קצר ושמו "המאורע והתמונה" (שתרגומו לעברית על ידי אילנה המרמן כלול באנתולוגיה "עולם בדים" שערכה הלגה קלר ויצאה לאור ב"עם עובד" ב-1975). באותו מאמר מתאר אנטוניוני אירוע שהוא היה עד לו בזמן המלחמה, כשהוא חיכה בניס לקבלת ויזה שתאפשר לו לנסוע לפאריס כדי לעבוד עם הבמאי מרסל קארנה. "השמיים לבנים", כותב אנטוניוני בפתח מאמרו, "חוף הים שומם; הים קר וריק; בתי המלון לבנים ותריסיהם מוגפים למחצה. על אחד הספסלים הלבנים של הפרומנאד דז אנגלה ישוב שרת החוף, כושי בגופיה לבנה. כבכל הימים אין איש על החוף, פרט למתרחץ יחיד הצף ללא תנועה במרחק של כמה מטרים מן החוף. שום קול אינו נשמע פרט לרחשו של הים, שום דבר אינו נראה לעין פרט לתנודותיו של הגוף הצף. השרת יורד אל החוף ונכנס לביתן הרחצה. נערה יוצאת ופוסעת לעבר הים. היא לובשת בגד רחצה בצבע העור".

בהמשך נשמעת צעקה, ומתגלה שהמתרחץ הבודד מת. המשכו של המאמר מתאר את התגובות לאירוע, ואז מגיע אנטוניוני לעיקר של מאמרו. לו הוא היה הופך את המאורע לסצינה בסרט הוא היה מסלק ממנה את המאורע עצמו ומשאיר רק את התמונה שהוא תיאר בפתח מאמרו. כותב אנטוניוני במאמר יפהפה זה: "נראה לי שבחוף הים הלבן הזה, בדמות הבודדת, בדומיה - אצור כוח השפעה עצום. המאורע אינו מוסיף כאן ולא כלום; הוא מיותר".

הריקנות האמיתית, הוא מוסיף, האי-שקט, החרדה, הבחילה, התנוונותם של כל הרגשות והתשוקות הנורמליים, הפחד והזעם (אלה היו ימי מלחמה, הוא מזכיר לנו), נמצאו "בלובן הזה, באין הזה שלבש צורה סביב נקודה שחורה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו