שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מילד אלים לכוכב הסרט "המשגיחים"

ניסיון חייו של רועי אסף שימש אותו כשגילם את גיבור "המשגיחים" - חוזר בתשובה שמנסה להשליט את חוקי האל בכוח הזרוע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מפה לבנה, בקבוק יין, כוס של קידוש. בסצינת הפתיחה של הסרט "המשגיחים" המצלמה מלווה את היין הנמזג אל הכוס, והפסקול מתמקד במלים המוכרות של ברכת הקידוש. "יום השישי, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", מנגן בקולו אבי, גיבור הסרט. המצלמה מטפסת מכוס היין שהוא אוחז בידו לעבר פניו המזוקנים, ולבסוף נעצרת, מתמקדת בעיניו. היא קטנה, כמעט בלתי נראית, אבל המבט אינו יכול שלא להתמקד בצלקת הצנועה הטבועה מתחת לעינו השמאלית.

ואולם, הרוך הממלא את החדר שבו מתרחש הקידוש החגיגי עומד להתנפץ בתוך רגעים ספורים בסצינה אלימה. אבי ושניים מחבריו הטובים ניגשים אל חבורה רועשת של ישראלים עולים, העומדים לצד מכונית לבנה שבוקעת ממנה מוסיקה רועשת. "אפשר להוריד את המוסיקה? יום שישי היום, אנשים רוצים לנוח", פונה אליהם אבי. הצעירים שמולו מביטים בו בזלזול. "אז לך, לך הביתה תנוח, מה אתה רוצה? לך הביתה, תתפלל", הם עונים, צוחקים וחוזרים אל כוסות הוודקה שלהם.

הנקמה לא מאחרת לבוא. שני חבריו של אבי מסתתרים מאחורי מכונית, עוקבים אחר המתרחש. כעבור כמה רגעים מתרומם אחד מהם ומשליך אלת בייסבול לעבר הצעירים שסביב המכונית הלבנה. האלה מתעופפת בתנועה סיבובית ולבסוף פוגעת בתנופה אדירה בעורפו של אחד הצעירים הללו. קטטה אכזרית ומדממת, רוויית אגרופים ומהלומות, פורצת בין שלושת דיירי השכונה לבין קבוצת הצעירים הרועשת. לבסוף נכנסים הפולשים החבולים למכוניתם ומסתלקים מהמקום. את נאום הניצחון שלהם מפנים אבי וחבריו אל החלונות המוארים בבניינים שסביבם. "שכנים יקרים, לילה טוב!" הם קוראים. "מהיום יהיה פה שקט בימי שישי. שבת שלום!"

"המשגיחים", סרטו של הבמאי והתסריטאי מני יעיש, הוקרן בפסטיבל קאן האחרון ב"שבוע המבקרים", זכה שם בפרס איגוד הבמאים. הוא יעלה לאקרנים בישראל ביום חמישי. אתמול הוא הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים כחלק מתחרות סרטי העלילה הישראליים.

העלילה מספרת על שלושה צעירים מבת ים, חוזרים בתשובה ברסלבים, שמשתמשים באלימות כדי לכפות את חוקי הדת על שכונתם. הם מתנכלים לעולים מרוסיה וערבים שמגיעים אל השכונה, מטרידים צעירות המסתובבות בלבוש שאינו צנוע דיו לטעמם ומפילים את חתיתם על בעלי עסקים שאינם מקפידים על שמירת השבת. אבל כשהמנהיג שלהם, אבי, מתאהב בבחורה חדשה שבאה לשכונה, הוא מתחיל להטיל ספק בדרך שבה בחר אל האמונה.

תורת הג'וינטים

הסרט עוסק באופן מעורר מחשבה במהותה של האמונה. הוא מתאפיין בדינמיות קצבית במיוחד, המסתמכת בין היתר על מוסיקה סוחפת וקטעי אקשן משכנעים ברוח סרטיו קוונטין טרנטינו, ולצד זאת נהנה מתצוגת משחק משכנעת במיוחד של צוות השחקנים, בראשות רועי אסף. אסף מרשים מאוד בתפקיד אבי, מוכר ירקות ביום ויוצר מוסיקת טראנס חסידית בלילה. הוא מצליח ליצור אהדה כלפי הדמות, שבתחילה מעוררת בעיקר רתיעה, ולשלב רוך ועדינות לצד האלימות המתפרצת ממנה.

אבי מעשן ג'וינטים עם חבריו ומפליא מכותיו במי שאינו מציית לחוקי האלוהים שלו, אך בה בעת מתעמק בשיעורי תורה. אסף מלכד את כל הניגודים והסתירות הללו לכדי דמות אחת, מורכבת ומסקרנת, המעוררת חמלה, רתיעה והערכה בו-בזמן.

רועי אסףצילום: דניאל קמינסקי

"כשמני הראה לי את התסריט, בהתחלה קצת נרתעתי", מספר אסף. "אמרתי לו, 'איך נצליח ליצור הזדהות עם מישהו כל כך אלים? איך יאהבו אותו?' אבל מני ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע. אני כל הזמן ניסיתי לדחוף עוד ועוד נקודות זכות לאבי, כדי לחבר את הצופים אליו. כי הרי הוא לא רק אלים. יש לו גם לב רחב ואני חושב שרואים את הרצון שלו לתקן את עצמו וללכת בדרך הנכונה. זה יותר חשוב לו מכל דבר אחר".

אשר לזיקה בינו לדמות אומר אסף: "יש בדמות הזאת משהו שדומה לי, אבל כל הדרכים שבהן הוא בוחר לבטא את מה שהוא מרגיש שונות בתכלית מהדרך שבה הייתי בוחר ללכת. בניגוד לאבי, אני לא הייתי מחפש תשובה לתהיות הקיומיות שלי בבית הכנסת, אלא אולי בסרט על בית כנסת", הוא מחייך, "אני הייתי מחפש את התשובה לכך באמנות".

זה כמה שנים אסף ממלא תפקידים בולטים בקולנוע ובתיאטרון המקומיים. תפקידו הראשון היה בהצגה "איזאבלה" של יעל רונן בתיאטרון באר שבע, ולאחר מכן העלה את הצגת היחיד "הילד" בתיאטרונטו 2007. בעקבות זאת אימץ הקאמרי את ההצגה ואסף עצמו זכה בפרס התיאטרון הישראלי לשחקן המבטיח. בהצגה "מיין קאמפף", שזכתה בפרס המשחק בפסטיבל עכו 2011 (ומוצגת כיום בתיאטרון גשר), הוא מגלם את היטלר, ובהצגה "רומיאו ויוליה" שעלתה בפסטיבל ישראל 2010 ובתיאטרון גשר הוא מגלם את מרקוציו.

בקולנוע הוא כיכב ב"כלת הים" שביימה קרן ידעיה וב"עדות" של שלומי אלקבץ, ובטלוויזיה גילם את מנהל מכון הליווי בסדרה "בלו נטלי". ועם זאת, בקרב הקהל הרחב הוא עדיין אינו דמות מפורסמת. "אני רוצה שיכירו אותי כבר, בטח", אומר אסף. "די, נמאס לי כבר מכתבות בעיתון שמגדירות אותי כ'שחקן מבטיח'. אני לא רוצה להבטיח יותר כלום, אני רוצה כבר לקיים".

מתוך "המשגיחים"

ועם זאת, הוא אומר, "אני מעדיף להופיע עם 'מיין קאמפף' בכל פעם מול 60 אנשים, שיוצאים מרוגשים, מאשר לעשות הצגה שאני לא מאמין בה מול קהל של אלף איש. אז נכון, לפעמים מבאס שבכל פעם מחדש אני צריך להגיד מי אני ומה עשיתי, למרות כל הפרסים והביקורות הטובות שקיבלתי, ובכל זאת, העבודה עדיין חשובה לי הרבה יותר מאשר ההכרה בה. היום כולם רוצים להיות מפורסמים ולא כל כך חשוב לאנשים במה. אבל לי זה חשוב".

ההורים נפגעו

אסף, בן 33, נולד וגדל בראשון לציון, לאם מורה ואב סוכן מכירות. הוא השני מבין שלושה בנים ומספר כי כשהיה בן שלוש, לאחר שנולד אחיו הצעיר, עבר שינוי קיצוני. "עד אז הייתי מאוד שקט, אבל אחרי שאחי הקטן נולד, הקנאה שלי באה לידי ביטוי באלימות, באגרסיביות, שקצת חרגה מהנורמה אצל ילדים", הוא אומר. הוא מספר על קטטות קשות שנקלע אליהן במשך שנות ילדותו וחברים פרועים שהתרועע עמם. באותם ימים הוא עדיין לא העלה בדעתו, שלאחר שנים יוכלו הזיכרונות הללו, של התקפי האלימות והווי השכונה, לשרת אותו בעבודה על דמויות שונות. גם הוריו התקשו לראות את הצד החיובי שבעניין. "להורים שלי היה מאוד קשה להתמודד אתי, במיוחד לאמי", הוא אומר. "כאשת חינוך, היתה לה תחושת תסכול על כך שעם הילד שלה בבית היא לא מצליחה להתמודד".

האלימות הזאת החלה לדעוך כשנהפך לנער. כשהיה בן 15 החל לפקוד את סדנת התיאטרון של דבורה מילר בצוותא בתל אביב והרגיש כי מצא את ייעודו. "זה היה אירוע מכונן מבחינתי. מיסטי כמעט. כבר בערב הראשון שם הרגשתי שהנה מקום שאני יכול להיות בו מופרע, וזה בסדר. הרי יצר ויצירה זו אותה אנרגיה, השאלה רק לאן מנתבים אותה. הבנתי שאני לא יכול לשנות את מי שאני, אבל אני יכול לשנות את דרכי הביטוי שלי. במקצוע הזה, ככל שתהיה יותר מופרע, תקבל חיבוק יותר גדול. זה אבסורד, אבל על זה יושבת האמנות. ככל שאתה מרשה לעצמך להיחשף יותר, כך אתה נוגע יותר באנשים.

"אבל ראיון שנתתי לפני כמה שנים, ובו סיפרתי על האלימות שלי כילד, פגע מאוד בהורים שלי. אמא שלי לא דיברה אתי חצי שנה אחר כך. בכתבה ההיא בחרו שלא להציג את התמונה המלאה ולא ציינו עד כמה ההורים שלי מדהימים וכמה אני מעריך אותם. כך שמצד אחד אני מפחד להיחשף, אבל מצד שני יודע שככל שאני נחשף יותר, הכתבה תמשוך יותר קוראים. כי מה אנחנו אוהבים לקרוא? על מישהו שאומר דברים אמיתיים, לא חושש. זה ככה גם במשחק. אם אתה מסתיר, או אם חשוב לך להיות יפה או חכם כל הזמן, זה פשוט לא מעניין".

מי שמאמין

את שירותו הצבאי עשה אסף בתיאטרון צה"ל וכמה חודשים לאחר גיוסו מונה למפקד התיאטרון. מיד לאחר שחרורו החל ללמוד בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. "הדבר הכי חשוב שלמדתי שם זה הנאמנות לעצמך ולדרך שלך, ושלא צריך להתפשר על המקום הזה גם אם זה כרוך בוויתורים", הוא אומר. "ולאורך השנים באמת עשיתי המון ויתורים, בעיקר כלכליים, כי קיבלתי הצעות לתפקידים בהצגות שלא הייתי שלם אתן, והייתי צריך להילחם בעצמי כדי להגיד לא, ולעשות רק דברים שאני מאמין בהם".

חבר משותף הכיר בינו לבין יעיש ב 2006, כשיעיש חיפש שחקן ל"אליקו", סרט גמר לימודיו בבית הספר מנשר. לאחר מכן שיחק אסף בסרטון קצר נוסף של יעיש, "תל אביב לוקיישן", ואז ליהקה אותו בת זוגו של יעיש, הבמאית והתסריטאית קרן ידעיה, לתפקיד מרכזי בסרטה "כלת הים".

לאורך כתיבת התסריט של ה"משגיחים", מספר אסף, שיתף אותו יעיש במחשבות ובהתלבטויות שהיו לו בנוגע לדמותו של אבי. "זה המפגש הכי חשוב שהיה לי אי פעם עם יוצר. אני מרגיש שמני מחבר אותי למקום הפרוע, האלים, שבו הייתי פעם", הוא אומר. "בי היתה רתיעה מהמקום הזה, הרבה שנים ברחתי ממנו, כי רציתי להתקבל בקהילה התל-אביבית, התרבותית, ומני עזר לי להתחבר אליו מחדש. לקח לי זמן להבין שהמקום הזה הוא זהב ליוצר, אותנטיות שיוצרים אחר כך מחפשים בנרות".

מכיוון שליעיש היה חשוב שהשחקנים בסרט יביאו אל המסך טיפוסי שכונה אמיתיים, משכנעים, אסף והשחקנים האחרים עבדו חודשים ארוכים על רכישת המיומנות הזאת. "באותה תקופה עשיתי חזרות על שייקספיר, שיחקתי ב'רומיאו ויוליה' והייתי בא לפגישות אצל מני אחרי שדיקלמתי שירים שייקספיריים. זה היה מטריף אותו, כי אין מה לעשות, זה משפיע על דרך הדיבור שלך, על איך שאתה נראה ומה שאתה מייצג. במשך חצי שנה הוא עבד אתנו על דיבור השכונה. עבדנו גם על הערסיות של הדמויות, שיהיו כאלה שברגע יכולות להביא כאפה למישהו. הדבר הזה הוא פיסי, אתה צריך להיות מוכן בכל רגע להביא למישהו איזו מכה, איזו בעיטה, אי אפשר לשחק את זה. זה כבר ממש זרם בדם שלי".

בניגוד ליעיש, מבהיר אסף, הוא אינו אדם מאמין. בסוף העבודה, לאחר שגמרו לצלם סצינה שבה הוא נושא מונולוג מול הים, לפני הזריחה, מעין קריאה לאלוהים שידריך אותו במציאת הנתיב הנכון אל האמונה ¬ ניגש אליו יעיש וחיבק אותו. "הוא לקח אותי הצדה ושאל, 'נו, עכשיו, אחרי הסרט, אחרי הכל, עכשיו אתה מאמין קצת?' נורא היה חשוב לו שאני אעבור משהו. אבל מכיוון שלשקר לו אני לא יכול, אמרתי לו, 'לא, אבל עכשיו אני יותר מאמין שאתה מאמין'.

"הסרט הזה קירב אותי לעצמי, לא לדת. אני קצת חושש, כמו ילד, שאני מאכזב את מני כשאני אומר את זה, אבל אני יודע שהוא יעריך ויאהב אותי רק אם אהיה מי שאני", הוא מחייך. "אנשים יוצאים מהסרט ונדהמים לגלות שאני לא דתי. אבל בעיני זה בכלל לא רלוונטי. להיפך, אחרי הסרט הזה אני כל כך התחברתי לעצמי, שעכשיו אני אפילו פחות דתי מכפי שהייתי, אבל יותר מאמין באדם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ