ההרפתקאה הקולנועית של יעל רייך

עם צאת הסרט "מלח ים" בכיכובה, יעל רייך מספרת על הטרגדיה המשפחתית, על התשוקה שלה לציור, ועל הסרט התיעודי שצילמה ברואנדה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

במכנסיים קצרצרים וגופייה, שיער שאסוף ברישול, ואף שבור שכבר מזמן נהפך לסימן ההיכר שלה, יעל רייך פותחת את דלת העץ הכבדה בביתה. היא מחייכת, מתנצלת על הפעמון שלדבריה מעולם לא עבד, ומפלסת את דרכה בבית רחב המידות העמוס ברהיטים כבדים, לעבר מדרגות המוליכות למרפסת המשקיפה אל נוף יפואי יפהפה.

לפני שמונה שנים, כשחזרה משהות ארוכה בחו"ל והחליטה לנטוש את קריירת הדוגמנות המצליחה שלה לטובת עיסוקים אחרים, היא חזרה לגור בבית הזה, בית ילדותה. זמן קצר לאחר מכן, כשהכירה את בן זוגה (יניב מאירי, הבעלים של הברקפסט קלאב והמילק) והוא עבר להתגורר עמה, החליטה המשפחה לחלק את הבית לשניים: בחלקו האחד מתגוררים כיום הוריה, ובחלקו האחר ¬ רייך ומאירי עם שני ילדיהם, בני שש ושלוש.

הדוגמנית המצליחה, שתמונותיה כיכבו לאורך שנים במגזיני האופנה הנחשבים בעולם, ובהם "אל", "ווג", "מארי קלייר" ו"גלאמור", שפניה עיטרו קמפיינים של חברות ענק (רבלון, קשארל, מייסיס ועוד), ושהרוויחה ביום צילומים אחד בין 4,000 ל 50 אלף דולר, החליטה להשאיר את כל אלה מאחור. את התזזית של ריצה מתצוגה לתצוגה ומיום צילומים אחד לאחר, ואת הטיסות התכופות ממילאנו לפאריס, לטוקיו ולניו יורק, היא נטשה לטובת השקט היפואי.

יעל רייך

כיום היא מחלקת את זמנה בין חיי משפחה לבין יצירה, ספונה שעות ארוכות בסטודיו הקטן שנמצא בעליית הגג בביתה, ומנסה לפלס את דרכה האמנותית בנתיבים חדשים שהיא סוללת לעצמה. באחרונה היא שקועה בעיקר בציור ובעבודה על סרט תיעודי שאותו היא מצלמת ברואנדה, אפריקה. ואולם הראיון אתה מתקיים דווקא לרגל הרפתקאה קולנועית שאליה נקלעה לפני כשש שנים, כאשר נענתה להצעה להופיע בתפקיד ראשי בסרט. הסוכנת שלה הכירה בינה לבין הבמאי איתי לב, הכימיה בין השניים הובילה אותם ליצור במשותף קליפ לאחד משיריו של ברי סחרוף, וכשלב הציע לה לככב בסרטו העצמאי "מלח ים" היא נענתה לאתגר, אף שמעולם לא התנסתה במשחק.

הסרט "מלח ים" צמח מתוך קבוצה של חברים שהכירו במועדון ברקפסט קלאב התל-אביבי (ראו תיבה). "מבחינתי זה לא היה לשחק, אלא להצטרף לקבוצה יוצרת, בדומה לקבוצות שכבר פעלו כאן בעבר, כמו חבורת 'לול'", מסבירה רייך. "אני לא הייתי רק שחקנית שבאה לשחק, אלא הייתי גם חלק מהתסריט וגם אחת הדמויות".

"מלח ים", שמוקרן מאתמול בסינמטק תל אביב, מספר על חבורה של אנשי קולנוע שיורדת לים המלח לקראת פרמיירה של סרט ישראלי חדש. במלון שלחוף ים המלח, כוכבת הסרט, דני (רייך), מתאחדת עם חברתה הטובה תמרה (ליאת גליק) שחזרה לארץ לאחר שהות ממושכת בברלין. כאשר מצטרף אליהן בן זוגה של דני (ליאור מילר), במאי פרסומות שהיה בעבר בן הזוג של תמרה, המשולש הרומנטי הוותיק מתחיל לבעבע.

בה בעת, מגיעים למלון במאי הסרט (שאותו מגלם לב עצמו) והמפיק שלו, השחקן הראשי (עומר ברנע) ואנשי צוות נוספים, וכולם ממתינים יחד להקרנת הבכורה החגיגית. מנהל המלון הנמרץ והנלהב (יפתח קליין) מנסה מצדו לספק לאורחיו הזוהרים את האירוח המושלם, ובה בעת נאלץ להתמודד עם ביקורה של אחותו החידתית.

רייך מספרת שהשחקנים בסרט לא רק השתתפו בעיצוב הדמויות, אלא הכניסו לתוכן אלמנטים מחייהם שלהם. "אני בהתחלה בכלל הייתי אמורה להיות הדמות של תמרה, החברה התמוהה והחולנית של דני שהגיעה מברלין, כי אני באמת חזרתי אז מחו"ל אחרי הרבה שנים. אבל עד שהתקרבנו לצילומים עבר זמן, ובינתיים אני כבר הכרתי את יניב, וכנראה שאיתי גם חזה שאני עומדת להיכנס להריון (דמותה של השחקנית בסרט מגלה שהיא בהריון¬ נ"א). וככה, לאט לאט, אני התחלתי קצת להיות דני (השחקנית), וליאת גליק שהצטרפה לפרויקט נהפכה להיות תמרה".

את הסרט דל התקציב הם צילמו במארס 2005, לאורך שבעה ימים בלבד, במלון ליד ים המלח. הערבוב בין היצירה לחיים ובין הדמויות לשחקנים, טשטוש הגבולות, קסם לרייך. "ככה תפשתי את איתי, כמישהו שהחיים שלו, היצירה שלו ותהליך העבודה עליה ¬ הכל קורה יחד, בזמן אמת, הדברים כל הזמן חיים ומשתנים. והערבוב הזה בין החיים ליצירה מקסים בעיני".

גם בחייה שלה, מסבירה רייך, היא נמנעת מלעשות הפרדה ברורה ומוחלטת בין היצירה לחיי היומיום. "מבחינתי 'מלח ים' מתערבב עם החיים שלי, שהתערבבו עם הווידאו ארט שלי, שהתערבב עם זה שהכרתי את יניב ונכנסתי להריון. איפה היצירה בכלל מתחילה ואיפה היא נגמרת? האם אני יכולה למשל להגיד שאני ציירת? הרי צייר קם בכל בוקר וזה מה שהוא עושה, ואילו אני עושה עוד כל מיני דברים. יש לי חבר טוב שאומר לי 'יעל, את בעצם עובדת בלהיות עצמך'", היא אומרת.

רייך בצילוני הסרט התיעדי שלה ברואנדה

לפני כשנתיים הזדמן לרייך לשחק שוב, הפעם בסרט קצר שביימה ליאת גליק, "לילה בהיר". היא גילמה שם אם מנוכרת לילדה בת 11, המתקשה להתגבר על מותו של אביה. עם זאת, היא מסרבת בתוקף להגדיר עצמה כשחקנית. "אני גאה לתרום משהו לאנשים שאני מאמינה שמדברים את העולם שלי", היא מסבירה. "אחרי הסרט ליאת אמרה לי שכל מיני אנשים רצו שאשחק אצלם והציעה לי שאתקשר אליהם. אבל מה אני שחקנית? אני רוצה להיות
רק במקום שבו אני יכולה להיות אני, אני לא רוצה להיות שחקנית מקצועית. אני לא מרגישה בנוח במקום הזה".

למרות זאת, היא אוהבת את הדיאלוג עם שחקנים אחרים ועם קולנוענים, וחויית המשחק נעימה לה, היא מודה. "נחמד לי לשחק, זה כיף, זה עולם שאתה יכול לרגע לא להיות מודאג בו. זה כמו בדוגמנות. שאלו אותי פעם איך אני מרגישה מול המצלמה, ואמרתי שמול המצלמה זה המקום היחיד שיש לי בו שקט. יש דממה. המוח שלי לא מתעסק בכלום. וגם במשחק זה ככה. כשאני משחקת אני יכולה להשתחרר לרגע מכל האחריות שלי ¬ כאמנית, כאמא, כבת זוג, כישראלית ¬ כי אני יודעת שעכשיו מישהו אחר דואג לכל, מישהו שנמצא מאחורי המצלמה".

אושר בריבוע

רייך, בת 40, נולדה ברמת גן לזוג הורים בוהמיינים, כדבריה, ובגיל 12 עברה יחד אתם, ועם אחיה ואחותה, להתגורר בבית רחב המידות ביפו. אמה, שבין שלל עיסוקיה הקימה רשת גנים ושלחה יד גם בעיצוב אופנה, רתמה אותה בגיל 14 לצילומי אופנה. אחת התמונות הללו התנוססה על שער העיתון "עולם האופנה", ונהפכה לתצלום השער הראשון של רייך.

שנה לאחר מכן, היא עזבה את הלימודים בבית הספר. "הרגשתי שאני לא מתקדמת", היא אומרת. "הייתי ילדה מאוד מופנמת, לא היה לי חיבור לחברה, ומעולם לא הרגשתי חלק ממסגרת או מחברה מסוימת. בנוסף, קיבלתי מההורים שלי המון חופש לבחור מה אני רוצה לעשות".

היא החלה לעבוד בדוגמנות, ובגיל 17 הוביל אותה העיסוק הזה לטוקיו. "הרצון הבסיסי שלי מאז שאני זוכרת את עצמי היה להתחיל מחדש במקום אחר. והעבודה בדוגמנות, שנותנת לך אשרת כניסה כמעט לכל מקום בעולם שאשה צעירה רוצה להגיע אליו, איפשרה לי את זה. מבחינתי, זה היה אז המוטיב המרכזי בעבודה הזאת", היא אומרת.

ואולם, הפנטסיות על החופש, על העולם הגדול ועל התחלות חדשות ואופטימיות התנפצו עד מהרה אל קרקע המציאות. בודדה בטוקיו, רייך נקלעה למשבר נפשי. היא התמוטטה. "עברתי משבר עמוק שהיה מלווה בחרדות קשות, ובתוך כל זה הייתי צריכה להמשיך לעבוד", היא מספרת. "התקפי חרדה זה משהו משתק, ולחלוטין לא מצב שבו את רוצה למצוא את עצמך על טיסות ארוכות, עם אנשים שאתה לא מכירה, או לעמוד מול מצלמה, אבל הייתי חייבת להתפרנס".

רייך וליאת גליק במלח ים. גאה לתרום משהו

בימים הללו היא מצאה לראשונה מפלט ביצירה. "חלק מההתמודדות עם המשבר הזה היתה שהתחלתי לצלם ולהקליט את עצמי על טייפ נייד. ברגע שאת מצלמת את עצמך זה סוג של גראונדינג, את קובעת נקודה בזמן, מתחיל איזה דיאלוג פנימי. אני וחבר החלטנו אז לצאת למין פרויקט אמנותי, שבמסגרתו היה עלי לחקור את העיר, לצאת לצלם אנשים. אבל מכיוון שלא הייתי מסוגלת לעשות את זה, נשארתי בחדר שלי במלון, כתבתי איזה מונולוג וצילמתי את עצמי. על בסיס הצילומים האלה יצרתי אחר כך וידיאו ארט".

היא החלה לראות בדוגמנות קריירה של ממש רק כשהיתה בת 20, היא אומרת. רק אז, כשעברה להתגורר בפאריס, הבינה את המהות של העבודה הזאת ¬ נסיעות תכופות, נדודים, פגישות עם אינספור אנשים, קשר עם סוכנויות ¬ והחליטה להתמסר לעולם הזה. היא התגוררה בפאריס שלוש שנים, ולאחר מכן עשר שנים בניו יורק, ובין לבין בילתה תקופות קצרות יותר במילאנו, בטוקיו, בערים שונות שאליהן סחפה אותה העבודה שלה. תל אביב יפו נותרה תמיד בסיס הבית, שאליו חזרה שוב ושוב לביקורים.

בשנים שחיה בניו יורק היא למדה עריכת וידיאו וכתיבה, חיה עם בן זוג אמן, ויחד אתו עבדה על יצירות ששילבו גרפיקה ווידיאו, והקימה חברה שעסקה במיתוג. בשלב מסוים, החלה להרגיש מיצוי בתחום הדוגמנות. "היה לי ברור שאני צריכה לפרוץ החוצה עם משהו חדש, אבל קצת נבהלתי מהרעיון. הציעו לי באיטליה לבוא ולעצב קולקציה, אבל הרגשתי שמי אני בכלל, הרי לא למדתי אופנה. עיצבתי איזה שמונה דגמים, אבל פחדתי להתחיל קריירה חדשה".

ואז, בשנת 1999 עבר אחיה האהוב, אילון, תאונת דרכים קשה. רייך הגיעה לביקורים תכופים בארץ כדי לעמוד לצדו. היא צילמה אותו, את עצמה ואת בני משפחתה שהתקבצו סביבו, וליוותה את תהליך השיקום הממושך שעבר. אט אט התגבשה בה ההבנה שהיא רוצה לחזור לגור כאן.

"בכל פעם שהייתי מגיעה לארץ, הייתי נתקעת פה חודש-חודשיים", היא מספרת. "הייתי אומרת לבן הזוג שלי בניו יורק שאני תיכף חוזרת, ואז נשארת פה עוד קצת. היה פה משהו לא סגור מבחינתי, ובסופו של דבר החלטתי שלפני שאני מתחילה עוד קריירה ומקימה משפחה, אני חייבת קודם להבין מה יש לי פה. אז קמתי ובאתי".

לאחר חזרתה לישראל, היא התמסרה פחות ופחות לדוגמנות, ויותר ויותר לדברים אחרים. זמן קצר לאחר חזרתה קיבלה הזמנה מהמוזיאון הפאריסאי "art contemporain'pour L Fondation Cartier" להשתתף בתערוכה קבוצתית בפאריס, שהוקדשה לשילוב בין אמנות לעיצוב אופנה. היא נענתה לאתגר, ובקיץ 2005 הציגה שם מיצב שכלל שמלה שתפרה מרצועת בד לבנה וארוכה, ולצדה וידיאו ארט שתיעד את מסעה ברחובות תל אביב עם אותה רצועת בד לבנה.

בשלב מסוים, היא החליטה ליצור סרט תיעודי באמצעות החומרים הרבים שצילמה לאורך תהליך שיקומו של אחיה. בתחילה חשבה להפקיד את הסרט בידיו של במאי אחר, אך בסופו של דבר, לאחר שהכירה את איתי לב, היא רתמה אותו לפרויקט ויחד הם יצרו את "בעולם אחר אין מלים", שהוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים 2009.

רייך ממש לא תיכננה לחזור אל העשייה הדוקומנטרית, היא מסבירה, אבל לא מזמן, במפתיע, מצאה עצמה שוב נקלעת להרפתקאה כזאת. זה קרה לפני כמה חודשים, לאחר שחברה טובה, אורנה רייז, סיפרה לה על כפר נוער ברואנדה שהוקם לפני כחמש שנים על ידי יהודייה מניו יורק. אן היימן, שהתוודעה לבעיית היתומים הרבים במדינה האפריקאית מוכת המלחמות, החליטה ליישם ברואנדה את המודל של כפרי הנוער שהוקמו בזמנו בישראל לטובת ניצולי השואה היתומים.

רייז הציעה לה להצטרף אליה לנסיעה לרואנדה, ולצלם יחד סרט שיביא את סיפורו של כפר הנוער שהקימה היימן. אבל רייך נרתעה. היא התמסרה אז לציור, נהנתה לבלות שעות ארוכות מול הקנבס ופלטת הצבעים שלה, ולא ששה לנטוש את שגרת יומה השלווה לטובת עבודה על סרט חדש במדינה רחוקה.

"לא רציתי לחזור לכל הבלגן הזה של צלמים ועורכים וכספים. יותר עניין אותי להישאר פה, עם המכחול ועם הקנבס, ולהתעמק בלצייר ריבוע אחד קטן שבו יש מיליון צבעים. אבל אז אורנה התחילה לדבר על החוויה של לנסוע לאפריקה, והרעיון הזה ריתק אותי, גם כאמן. חשבתי שאוכל לצלם שם דמויות שעדיין לא התלכלכו בטינופת הזאת של העולם המערבי, ילדים שתהיה להם מין הבעה כזאת זכה, וזה משך אותי".

לפני כחודשיים נסעו רייך ורייז לרואנדה, וצילמו חומרים בכפר הנוער שהקימה היימן. "מאוד פחדתי לנסוע, כי פחדתי שכאדם כל כך בועתי, שכל הזמן מגונן על עצמו מחדשות וקריאת עיתונים, תהיה קשה לי החשיפה הפתאומית למדינה שהחיים בה כל כך קשים. הם גרים בבתי בוץ, הילדים שפגשתי שם יתומים, הם צועדים בכל יום עשרה קילומטרים כדי להגיע לבית הספר, ומובן שיש שם מחסור במזון, לכלוך, מחלות, ותוחלת חיים של 49 שנים בלבד.

"אבל בסופו של דבר הרגשתי שם נפלא, כי הבנתי על מה הם נלחמים והבנתי שזה הטבע האמיתי, שזאת מלחמת הישרדות אמיתית וטבעית. והרגשתי שם מין שקט כזה, כי הנחות היסוד שם היו לי מאוד ברורות. פה מאוד קשה לי להבין על מה הדיאלוג, בעיקר בתור דוגמנית: על איפור, ועל שיער, ועל בשמים, ועל אוכל, ועל הישיבה ב'קנטינה', ועל יחסים, ועל זה שההיא לא אוהבת את ההוא, ועל פרידות וחתונות וגירושים ובגידות. שם אין את זה".

הנשים שבשוליים

התחושות שעלו בה ברואנדה החזירו אותה אל הימים לאחר שאחיה התרסק בתאונת הדרכים. "זו היתה חוויה מאוד קשה ומאוד עצובה, אבל חוויה שמחזירה אותך לנקודת הפתיחה של עצמך, למקום שממנו אפשר להתחיל ולצמוח מחדש. ראיתי שם את התקווה, ואת הצמיחה, והצלחתי למצוא שם אושר במקומות הכי מפתיעים. כשילד הולך עשרה קילומטר עם איזה כדור סמרטוט, למשל, ואז את עוצרת לרגע עם המצלמה, ורואה אותם משחקים בכדור הזה אחד עם השני, ומתחבקים ומתמודדים ¬ אז פתאום רואים מין אושר קיומי".

היא מודעת לבעיות הקשות שמעיקות על המדינה האפריקאית ועל התושבים שמתגוררים בה, אבל נמנעת מלעסוק בהן. "אני באה לשם כילדה, מנסה לדבר עם הילדים האלה ומנסה ללמוד מהם, כמו שהם מנסים ללמוד ממני. אני מנסה לבוא מהמקום הזה שבתור יוצרת, אני לא חייבת לתת תשובות, אלא יכולה להסתפק בלהעלות שאלות. אני יכולה להעביר לאחרים את מה שאני מרגישה, ואולי אנשים חכמים ממני יידעו לאן אפשר לקחת את זה".

ואולם, האור הגדול ביותר עולה בעיניה כאשר היא מדבר על ציור. "אני רוצה להיות ציירת", היא אומרת בחשש מסוים. "אני עדיין לא מרגישה הצדקה לעזוב הכל ולצייר, אבל זה החלום. בציור יש משהו מאוד ראשוני, כמו באפריקה וכמו בתאונת דרכים. יש חתיכת בד, חמישה או ששה צבעים והתבוננות עמוקה בדברים. בשונה מתחומים אחרים, הציור מחייב אותך להתעמק בדברים שמולך, להתבונן בהם, להישאר בשקט שלך. ובגלל שאני אדם שההתמודדות עם העולם שבחוץ כל כך קשה לו, אז זה מאוד מושך אותי".

למזלה, מציינת רייך, הוריה ובן זוגה תומכים בה מבחינה כלכלית ומאפשרים לה לעסוק בתחומי האמנות השונים שמעסיקים אותה בשנים האחרונות. "מבחינתי המדיום הוא לא העיקר. בעיני, לא משנה איך אתה מציג את הרעיונות שלך, כל עוד שאתה נותר נאמן להם. ואם אני נאמנה לרעיונות שלי בתור שחקנית, או במאית, או ציירת או עורכת ¬ אז השגתי את המטרה. עם זאת, יש לי המון כבוד לאנשים שמשקיעים את רוב זמנם בדבר אחד, ומאוד הייתי רוצה להגיע למצב שבו אוכל להשקיע את רוב הזמן שלי בציור".

רייך מדברת בתזזית, נסחפת בשטף אסוציאציות, גולשת מרעיון אחד לאחר, ומדלגת בקלילות מההווה לעבר ובחזרה. כשהיא מתבקשת לשלוח מבט רטרוספקטיבי אל עולם הדוגמנות שבו חיה שנים רבות, היא מותחת ביקורת נוקבת על היחס לו זוכות הדוגמניות בענף הזה, שמגלגל סכומי כסף אדירים ושבו המסחריות והיצירתיות נדחקות לא פעם תחת אותה קורת גג.

"הייתי יכולה להגיד בקלות שהיה לי מאוד מעניין, שהכרתי אנשים מעניינים, שנסעתי
בעולם, אבל חשוב לי להגיד משהו שאני מרגישה שאני חולקת אותו עם המון בחורות
אחרות. העבודה בעולם הזוהר, עם אנשים מוכשרים ויוצאי דופן שמאוד הצליחו ומאוד התפרסמו ¬ לאורך רוב הקריירה שלי זה דבר שמאוד איים עלי. כי האנשים האלה שומרים מרחק מהדוגמניות, לא מאפשרים להן להרגיש שייכות לתהליך היצירתי, לא נותנים להן להרגיש שמדובר בעבודה משותפת.

"היום, כשיוצא לי להצטלם, אני מרגישה שאני יוצרת משהו יחד עם הצלם ויחד הם המעצב, כי הרי זו עבודה משותפת. זאת האמת. אבל את האמת הזאת לא מספרים לדוגמניות, אולי כי מפחדים שמבחינה כלכלית זה לא ישתלם למערכת. לכן מקפידים לשמור אותן בשולי העשייה, ולא מגלים להן שבעצם הן המרכז של כל היצירה הזאת. כשאני מסתכלת היום, כאמנית, על קבוצת הנשים הזאת, אני רואה בכל אחת מהן מוזה. בעיני אלה נשים שיכולות להיות מרתקות ומרגשות, אילו רק הן לא היו כל כך מבוהלות.

"לכן היום, כשמתקשרים אלי שוב ושוב ושואלים אותי, 'יעל, מה דעתך בנושא אנורקסיה אצל דוגמניות', זה מרגיז אותי. כי זה שאנחנו רזות וגבוהות זה לא מה שמעניין, זה לא מה שחשוב. מה שמעניין הוא שזו תעשייה מאוד פורה שמייצרת אמנות, תעשייה של אנשים שהם אמנים גאונים ¬ יוז'י יאממוטו, ג'ון גליאנו ואחרים ¬ אבל את הדוגמניות היא דוחקת הצדה. למרות שהרבה צילומים מזוהים לפי הפרצוף של הדוגמנית, הדוגמניות לא מקבלות את ההכרה שאמן אחר, כמו שחקן או זמר, היה מקבל. וכך הן נותרות בעצם אמן בלי מדיום. בזמן האחרון אני מתחילה לחשוב שאני רוצה לעשות עם זה משהו, אולי סרט, שסוף סוף יוציא את כל הדבר הזה החוצה".

מלח על הפצעים

לפני כשבע שנים, כשהחליט הבמאי איתי לב לצאת ולצלם סרט עצמאי ודל תקציב, התקבצה סביבו במועדון התל-אביבי הברקפסט קלאב חבורה של אנשים שהתלהבו מהפרויקט. היו שם השחקנים ליאור אשכנזי ויפתח קליין, המוסיקאי אדם הורביץ והדוגמנית לשעבר יעל רייך, שחזרה לארץ לאחר שהות ממושכת בחו"ל. כולם יחד, מספר לב, דיברו על הסרט, חשבו על הדמויות, זרקו רעיונות, וסיכמו שישחקו בו יחד.

התקציב שעמד לרשות לב היה מגוחך. את 10,000 הדולר שקיבל מקרן הקולנוע הישראלי לפיתוח התסריט, הוא החליט להפוך לתקציב הכולל של ההפקה. "חשבתי שהכל יהיה נורא קל עם שחקנים שיודעים בדיוק איזה סרט אנחנו עומדים לצלם, והאמנתי שאצליח למצוא נוסחה פשוטה לספר סיפור קטן בלוקיישן אחד, אם אכניס את כולם יחד למין חממה משותפת", מספר איתי לב. ואולם, רק כשהצילומים התקרבו, הבין לב שהפרויקט הקולנועי שהתגבש במצב רוח לילי תחת הרבה אדי אלכוהול, לא עומד להיות פשוט כפי שחשב.

"חודש לפני הצילומים פתאום הבנתי שאשכנזי והורוביץ בעצם לא בעניין, ונאלצתי לעשות ליהוק מחדש". לצדן של יעל רייך וליאת גליק הוא גייס לסרט את ליאור מילר ועומר ברנע, ליהק גם את עצמו, ויחד יצאה החבורה לשבוע צילומים במלון לחוף ים המלח. במקום הנמוך בעולם הבינו לב והמפיק שהצטרף אליו להרפתקה, עודד רז, כי לקחו על עצמם משימה כמעט בלתי אפשרית. "באמצע הצילומים הבנו שזו לא משוואה מציאותית לעשות סרט בתקציב שהוא כאחוז אחד מתקציב של סרט נורמלי", אומר לב. "לא סתם סרט ממוצע בארץ עולה מיליון דולר. נתקלנו בהמון בעיות, והגדולה מכולן היתה בעיה טכנית, שבגללה לא יכולנו לדגום את החומרים שצילמנו למחשב ¬ ולכן גם לא לערוך ¬ במשך שנתיים".

בסופו של דבר, לאחר שהתגברו על הבעיה והחלו לערוך, התקבל הסרט לפני שנתיים לתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים. לב לא היה מסופק מהגרסה הערוכה שהיתה בידיו, ובכל זאת שלח את הסרט לתחרות. הביקורות קטלו את הסרט, אבל לב סירב להיכנע. הוא המשיך לערוך ולשנות את הסרט, וכעת הוא מוציא אותו להקרנות בסינמטקים ברחבי הארץ.

"היחס שלי אל הסרט הזה היה לכל אורך הדרך כאל יצור פצוע. לאורך הדרך הרבה אנשים שאוהבים אותי הציעו לי לגנוז אותו, להכיר בכך שהניסוי נכשל, אבל סירבתי. אני מאוד מחובר לסרט, לאנשים שבו, לחוויה שעברנו ולרוח הניסיונית שבה נעשה. החלטתי שזה האתגר שלי, להשתלט על המטוס הזה שהמערכות שלו לא מתפקדות, ולהצליח להנחית אותו בשלום בלי גלגלים. ולמרות כל הבעיות, אני חושב שזה סרט שונה בנוף הקולנועי, ואני בטוח שיהיו אנשים שיאהבו אותו".


תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ