בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון

וילם דפו חי עם הפחד

פעם הוא מגלם את ישו, ופעם נותן למדונה לטפטף עליו שעווה. כעת, במסגרת תפקידו בסרט "הצייד", הוא מנסה להישאר בחיים

תגובות

זהו פרדוקס נצחי. האולפנים משקיעים סכומי כסף עצומים ומעסיקים מאות טכנאים מיומנים, שחקנים עתירי ניסיון וניצבים ¬ אך במקרים רבים הסרט מרתק במיוחד דווקא כשרואים בו אדם שעוסק בענייניו בשתיקה. דוגמאות לא חסרות: ג'יימס סטיוארט שעוקב אחרי קים נובאק ב"ורטיגו", דייוויד המינגס המעיין בתשומת לב בהדפסים ב"יצרים", דניאל דיי-לואיס זוחל מתחת לאדמה ב"זה ייגמר בדם". בדרך כלל אנחנו לא מחשיבים את הרגעים, שבהם השחקן פשוט "עושה כל מיני דברים", כמשחק; אבל ייתכן ששחקן שעושה את הדברים האלה בצורה כה מרתקת, הוא שחקן דגול באמת.

בסרטו החדש, "הצייד", וילם דפו עושה היטב "כל מיני דברים". הדמות שהוא מגלם מחפשת את הנמר הטזמני האחרון, שחברת תרופות המעוניינת באבריו, בפרוותו ובדמו שכרה כדי להרוג (הנמר הטזמני האמיתי האחרון מת ב 1936). אנשים ופוליטיקה מכרסמים בעקבותיו, אבל הסרט בשיאו דווקא ברגעים שבהם הוא מתבונן בדפו, הטורף הבודד, עוקב אחר טרפו ברחבי הערבה הטזמנית הערפילית. הוא מעיין במפות, מפשיט חיות כיס, מציב מלכודות ובוחן עקבות של בעלי חיים, ופניו הרציניות נראות צרובות וצחיחות כמו הנוף; איכשהו, זה מרתק. ז'אן-לוק גודאר אמר שכל מה שצריך בסרט זה בחורה ורובה; כל מה ש"הצייד" צריך זה את דפו וגווייה של בעל חיים.

זה לא קל כמו שזה נראה, אומר דפו, שלמד את סודות הקיום של הערבה האוסטרלית מגשש טזמני. "כשהגיע הזמן לפשוט את עורה של חיה", הוא אומר, "היתה לי רק הזדמנות אחת לעשות את זה, כי היתה לנו רק אחת. אמרו לי, 'שמע, הוא מת כבר די מזמן. מיצי הקיבה הצטברו והוא די מנופח. אם תעשה את זה לא נכון, הוא יתפוצץ לך בפרצוף'. למזלי, יש במשפחה שלי הרבה מנתחים. אני חושב שהכישרון הזה נמצא בגנים שלי".

אפשר להבין למה "הצייד" קסם לדפו. יש לו נוכחות שאין לטעות בה, בפניו הרחבות, דמויות הזאב, ובקולו הנמוך, השוקולדי והמלחשש; אבל משום מה הוא מעולם לא היה שחקן ראשי במובן המקובל. למעשה, הוא לא עונה לשום הגדרה. הוא כבר התנסה בכל גוני הקולנוע: הוא גילם דמויות טובות במיוחד, מישו (ב"הפיתוי האחרון של ישו") ומטה; דמויות רעות במיוחד (הנבלים ב"ספיידרמן" וב"היו זמנים במקסיקו"); וסתם דמויות קיצוניות (בובי פרו המפחיד ב"לב פראי", מקס שרק ב"צלו של הערפד"). אבל רק לעתים נדירות הוא מופיע בכל סצינה, כמו ב"צייד". "אתה יכול לשחק באופן אינטואיטיבי כשיש לך תפקיד נרחב יותר", הוא אומר. "אתה יכול להתעמק בלספר את הסיפור כאילו הוא היה שירה, ולא להסתפק בללחוץ על כפתורים".

הרבה חוסר ודאות

דפו שמח מאוד לצאת להרפתקה וללמוד כישורים חדשים במקום שכוח אל. הוא איש מעשה, שאוהב לבצע בעצמו את הפעלולים בסרטיו; גם כשהוא בסך הכל צועד בסבך, יש בתנועותיו חן טבעי, כמו ספורטאי או אמן קרקס. בפגישה פנים אל פנים הוא נראה גמיש וקומפקטי, חזק להפליא ביחס ל 56 שנותיו. במהלך שיחתנו הוא מתמתח ומחליף תנוחות בכיסאו כאילו היה מעדיף לעשות יוגה או ללכת על חבל.

"אני לא משחק, אני עושה", הוא אומר. "לפעמים אני אומר שאני מרגיש כמו רקדן יותר מאשר שחקן, כי מהכותרת 'שחקן' משתמעים דברים שאני לא ממש אוהב. אני מרגיש נוח יותר עם הכותרת 'אמן במה'. אני אוהב להיות הדבר עצמו. אני אוהב להיות זה שעושה. יש בזה עובדתיות. ואז מתרחשים כל מיני הדים מתוך האופן שבו אתה משתמש בגוף שלך".

הרקע התיאטרלי של דפו עיצב את גישתו - וגם את מבנה הגוף שלו. הוא התחיל ב 1980 בלהקה הניסיונית המפורסמת "ווסטר גרופ" מניו יורק, והתחתן עם המנהלת האמנותית שלה, אליזבת לקומפט. הם התגרשו ב 2004, וכיום דפו נשוי ליוצרת הקולנוע האיטלקית ג'אדה קולגרנדה. הוא נע בין ניו יורק ורומא, ובין הקולנוע לתיאטרון.

זה עתה ירדה מהבמה בבלגיה ההצגה "חייה ומותה של מרינה אברמוביץ'", הצגת תיאטרון על הכוהנת הגדולה של אמנות המיצג ובכיכובה, שבה הוא מגלם את דמות המספר, שמזכירה מאוד את הג'וקר המפורסם, בשפתון, בגדים תחתונים לבנים ושיער אדום מזעזע. "זו דמות פיסית מאוד", הוא אומר. "בתיאטרון, אתה צריך להיות מוכן לכל דבר".

רוחו האמיצה של דפו לוקחת אותו שוב ושוב לאזורים אפופי חוסר ודאות. באמתחתו מנה נאה של כישלונות, מסרטי פעולה טראשיים כגון "ספיד 2" ו"xXx2: The Next Level", ועד הכישלון המפואר ביותר של השנה, "ג'ון קרטר", שבו גילם לוחם מאדים בגובה שלושה מטרים, המצויר בגרפיקת מחשב. שלא לדבר על "גוף ההוכחות", שבסצינה מפורסמת מתוכו מדונה מטפטפת שעוות נר על גוו העירום.

ברשימת סרטיו של דפו יש גם מספר חשוד של "מותחנים ארוטיים", ובהם אחד שעשה לא מכבר עם אשתו, ושמו "Black Widow (Before It Had A Name)"; השניים כתבו את התסריט וכיכבו בסרט. "כשמתפזרים על הרבה תחומים, נכשלים לא מעט", הוא צוחק. "אבל בעיני זה משתלם. לדעתי, ברמה מסוימת אתה מפיק מעצמך את הדברים הכי טובים כשאתה במקום לא בטוח, כשאתה קצת מפחד. אתה צריך לעבוד מתוך מסתורין, מתוך פליאה, לא מתוך ידיעה. אני אוהב להגיע לדברים מהדלת האחורית. אני אוהב שדברים מגיעים בגניבה. אני אוהב משחק שאתה לא רואה אלא מרגיש".

לא לעשן? למה?

היו לו גם סרטים מעוררי מחלוקת, הגדול שבהם הוא "הפיתוי האחרון של ישו" של מרטין סקורסזי מ 1988. ישו של דפו העניק פרשנות רחוקה מדי לטעמם של כמה ארגונים נוצריים. תיאורו של בן האלוהים הנכנע לחטאים ושוכב עם מריה מגדלנה עורר זעם, והפגנות הענק והגינויים בתקשורת הפחידו כמה מרשתות הקולנוע האמריקאיות. בכל העולם היו חרמות, תקיפות, מקרי ונדליזם ואפילו הצתות בכמה מבתי הקולנוע בצרפת.

דפו לא שיער שהסרט יעורר תגובות כל כך קיצוניות. "חשבתי, 'בעולם שיש בו סרטי זוועה וסרטים פורנוגרפיים - למה שאנשים יתרגזו בגלל זה?' כמובן שזו היתה מחשבה תמימה. מבחינה פוליטית הסרט שימש גופים שלאג'נדה שלהם אין שום קשר לסרט. באותה תקופה עדיין עישנתי, ואני זוכר שמרטין לא רצה שמישהו יצליח להשיג תמונה של 'ישו' עם סיגריה בפה. חשבתי, 'מוזר'".

זה בהחלט לא הרתיע את דפו. כעבור 30 שנה, הוא עדיין פתוח לסרטים בעלי סיכון, ששחקנים בסדר הגודל שלו לא ייגעו בהם, כגון "אנטיכרייסט" של לארס פון טרייר תפקיד שמציב ניגוד מעניין לתפקידו ב"הפיתוי האחרון של ישו". הזעזוע ב"אנטיכרייסט" לא נבע מחילול הקודש אלא דווקא מזוועות גוף מחרידות, שכללו סצינות של הטלת מום באיברי מין ושפיכה של דם במקום זרע, שלא לדבר על סצינות סקס שבהן השחקנים (או למעשה - הכפילים) ממש קיימו יחסי מין לפני המצלמה. דפו חושב שאין סיבה לעסוק בעניין. "אני נעשה אטום בנוגע לזה. זה לא תלוי בי. עשיתי את הסרט, אני עומד מאחוריו". הוא עובד עם פון טרייר על סרטו הבא, שהבמאי אומר שיקיים את ההבטחה הגלומה בשמו: נימפומניה.

דפו היה מעדיף להתמקד בסרטים שלא זכו לתגובות נלהבות אך ראויים להערכה. הוא ממשיך לעבוד עם שורה של במאים שעדיין מאמינים ברוחה של הוליווד של שנות ה :70 סקורסזי, פול שרדר (שכתב את התסריט ל"הפיתוי האחרון של ישו" וביים את דפו ב"Light Sleeper" וב"פגיעה"), אבל פררה, ויליאם פרידקין ואוליבר סטון.

כמו הנמר הטזמני, זהו זן של יוצרים אפלים המחטטים בנשמתם ופועלים בשוליים, ונשקפת להם סכנת הכחדה. דפו מקונן על השתלטות אנשי הכספים על האולפנים במקומם של אנשי הקולנוע, ועל המנטליות של התאגידים, שאינם מתייחסים בכבוד לבמאים שהדוחקים את הגבולות. "זה תמיד היה עסק", הוא אומר. "אבל קודם תמיד היתה אווירה של מחקר ופיתוח. היתה תרבות. עכשיו מה שקובע הוא השורה התחתונה, ההכנסות".

אבל האם דפו לא שמח ליהנות מרווחי התאגידים, בסרטים כגון "ספיידרמן", "ספיד 2" ו"ג'ון קרטר"? האם הסרטים האלה אינם חלק מהבעיה? לראשונה נראה שאינו יודע מה לענות. "אולי, אולי. לא, אה... אני לא חושב... המממ". הוא משתתק לרגע. "אני לא יודע. אני לא מתנשא כאן, אני פשוט מבחין בתופעה. האווירה בתחום לא מיטיבה עם הבמאים. למען העונג וההישרדות, אני צריך לעשות גם סרטים כאלה. לא כיף לשחקן לחזור על תפקידים שעשה בעבר. זה כל הזמן משתנה. אני משתנה. המטרה לא מפסיקה לנוע. זה מה שיפה בזה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו