בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הקשר בין אדית פיאף למלחמת יום הכיפורים

אלן גולדמן, אחד המפיקים המובילים של תעשיית הקולנוע הצרפתית, מספר מה הוביל אותו לעבוד על שלושה פרויקטים ישראלים ואיך התמודד עם ההצלחה הגדולה של "החיים בוורוד"

2תגובות

"החיים בוורוד", הסרט הצרפתי שהתבסס על סיפור חייה של הזמרת אדית פיאף וזכה להצלחה גדולה ברחבי העולם (בין היתר זכה בשני פרסי אוסקר), לא רק קיבע את מעמדו של אלן גולדמן כאחד המפיקים המובילים של תעשיית הקולנוע הצרפתית, אלא גם זיכה אותו בהכרה בינלאומית. למרות זאת, את רגע השיא של הקריירה שלו כמפיק קולנוע, טוען גולדמן, הוא חווה דווקא כאן, בישראל, לפני שנתיים בדיוק.

זה קרה ביום שבו נפתח פסטיבל הסרטים בירושלים, סיפר גולדמן בראיון שהתקיים בסוף השבוע בתל אביב. הוא הגיע אז לישראל יחד עם אשתו, הבמאית רוזלין בוש, והכוכב הצרפתי ז'אן רנו, כדי לכבד בנוכחותם את הקרנת הסרט "נקודת איסוף", שנבחר לפתוח את הפסטיבל. הסרט, שבוש כתבה וביימה וגולדמן הפיק, בכיכובו של רנו, הביא את סיפור גירושם של יהודי פאריס ב1942, כאשר המשטרה הצרפתית ריכזה יותר מ13 אלף יהודים, ובהם כ5,000 ילדים, באיצטדיון ולודרום ד'היב בעיר, כדי לשלוח אותם משם מאוחר יותר למחנות ההשמדה.

דניאל צ'צ'יק

"אני גדלתי עם הסיפור הזה, חלק ממשפחתי היה שם", אומר גולדמן. "ואז, ביום פתיחת הפסטיבל בירושלים, כשהלכתי עם בני משפחתי מהמלון לבריכת הסולטן, להקרנת הסרט, פתאום ראיתי מבט משונה בעיניו של אבי. שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה שיש לו הרגשה מאוד משונה, והסביר: 'אם מישהו היה אומר לי ביולי 1942 בפאריס, 'אל תדאג, אתה תשרוד, יהיו לך ילדים, בנך ואשתו יעשו סרט שיספר על מה שקרה לנו, והסרט הזה יפתח פסטיבל קולנוע במדינה יהודית, בירושלים ­ הייתי משוכנע שהאדם שאמר לי את הדברים האלה הוא שמוק מוחלט, משוגע, חייזר שמגיע מכוכב אחר'.

"זה היה רגע לא ייאמן, כי הרגשתי שהנה, זה קרה, התרחש כאן נס", אומר גולדמן. "זה ללא ספק היה היום הטוב ביותר בחיי כמפיק, ותאמיני לי, זה היה חשוב לי הרבה יותר מהזכייה באוסקר. עשינו את הסרט הזה אחרי 67 שנים של שתיקה בצרפת, שנים שבהן אף אחד לא רצה לדבר על הנושא הזה ולא נעשה אף סרט עליו. הרגשתי שזו האחריות שלי לעשות הכל כדי שסרט כזה ייעשה. ואכן, בשבילי זה הסרט החשוב ביותר שעשיתי אי פעם".

בשנים האחרונות עסוק גולדמן בשורה של הפקות בינלאומיות. הוא מפיק סרטים צרפתיים, סרטים אמריקאיים, ובאחרונה, מתברר, גם כמה פרויקטים ישראליים. בשבוע שעבר הוא הגיע לביקור בארץ כדי לקדם שלושה פרויקטים מקומיים מסקרנים במיוחד, קו-פרודוקציות ישראליות-צרפתיות שבהן הוא מעורב: דרמה טלוויזיונית שאפתנית שתוקדש למלחמת יום כיפור, סרט קולנוע שבמרכזו יעמוד סיפורו של אלי כהן המרגל הישראלי בדמשק, וכן סרט ביוגרפי על סיפור חייו הטראגי של הזמר מייק בראנט.

שיעורים בעברית

גולדמן נולד ב1961 בפאריס, ולדבריו הציונות כבשה מקום בלבו כבר מגיל צעיר. "גדלתי במשפחה שכמו משפחות רבות סבלה במלחמה, וזה השפיע עלי עמוקות", הוא אומר. "תמיד נמשכתי לישראל כי היא בעיני ההמשך של הסיפור היהודי. תמיד הרגשתי ציוני. האמנתי שאנחנו זכאים למדינה, כדי שעתידנו יהיה נתון בידינו, ולא נהיה תלויים ברצונם הטוב של אחרים. אני עדיין מאמין שזה הכרחי שיהיה לנו מקום משלנו".

הוא מדבר קצת עברית, ומספר כי אלה שאריות מגיל 18, כאשר הגיע לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה, נרשם למכינה, ולמד עברית באולפן. במשך שלוש שנים הוא התגורר בעיר, והשלים לימודי כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטה העברית. בישראל אימץ לעצמו את השם אילן, שהמשיך לשמש אותו גם לאחר שעזב את הארץ, והופיע לאורך השנים בקרדיטים של חלק מסרטיו. אבל מאז אותה תקופה שבילה בישראל, העברית בפיו של גולדמן הידלדלה מחוסר שימוש, וכדי לרענן אותה, הוא מספר, התחיל לפני שנה לקחת שיעורים פרטיים בעברית.

כשהוא מדבר על ישראל, על הציונות ועל העברית, הלהט שבדבריו משכנע כי הנושא קרוב ללבו. לאורך הראיון, שמתקיים במלון תל אביבי, גולדמן לבבי, מרבה לחייך, ואת הסיגר העבה שהביא עמו הוא מניח בצד, הרחק, כך שלא יסיח את דעתו בזמן הראיון ולא ייקלט בעדשת המצלמה.

אל עסקי הקולנוע הוא התוודע עוד בילדותו, בבית הוריו. אביו היה המפיץ הצרפתי של הסרטים שיצרו כמה מהאולפנים ההוליוודיים הגדולים ­ פארמאונט, יוניברסל ויונייטד ארטיסטס ­ ואחרי שסיים את לימודיו בירושלים וחזר לפאריס, החליט גם הוא להיכנס לעולם הסרטים. "אבי תמיד אמר לי 'עשה מה שאתה רוצה, חוץ מסרטים', אבל זה כמובן הדבר האחרון שאתה צריך לומר לילד אם אתה באמת מתכוון למה שאתה אומר", מחייך גולדמן.

"לאחר הלימודים רציתי להיהפך למפיק כי זה נראה לי ג'וב נהדר, אחד העיסוקים האחרונים שנותרו עדיין בימינו להרפתקנים. זה מקצוע שאף פעם לא משתעממים בו, כי בכל פעם יוצאים למסע מעניין חדש. בכל פעם הסיפור אחר, האנשים אחרים, וזה מרתק". המסע הראשון שאליו יצא גולדמן במסגרת המקצוע החדש שבחר לעצמו היה מסע בזמן, מסע לעולמו של כריסטופר קולמבוס. מי שתהיה אשתו לעתיד, בוש, כתבה את התסריט של ":1492 מעבר לאופק", רידלי סקוט ביים (וגם הפיק יחד עם גולדמן), וז'ראר דפרדייה כיכב בסרט לצדה של סיגורני ויבר. זה קרה ב1992, ושלוש שנים לאחר מכן היה גולדמן מעורב בהפקת "קזינו", סרטו של מרטין סקורסזי, בכיכובם של רוברט דה נירו ושרון סטון (שהיתה מועמדת לאוסקר על תפקידה זה).

לאחר שתי ההפקות הללו עבר גולדמן להפיק שורה של סרטים צרפתיים. "התחלתי בתהליך למידה ארוך, בכל הקשור להפקת סרטים. למידה שנמשכה שנים, ולמעשה הגיעה לשיאה כשעבדנו על הסרט 'החיים בוורוד'", הוא אומר. לפי האתר IMDb, הפיק בתקופה הזאת 11 סרטים.

את הסרט "החיים בוורוד", שיצא ב2007, ביים אוליבייה דהאן, שגם כתב את התסריט (יחד עם איזבל סובלמן). מיד עם צאתו הוא נהפך לחביב הקהל, זכה להצלחה רבה בפסטיבלים בינלאומיים וגרף פרסים רבים. בין היתר, השתתף הסרט בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, זכה בחמישה פרסי סזאר ובפרס בחירת הקהל בטקס פרסי האקדמיה האירופית, והכוכבת שלו, מריון קוטיאר, שגילמה בו את דמותה של אדית פיאף, נהפכה באחת לכוכבת בינלאומית. קוטיאר היתה מועמדת על תפקידה זה לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר וכן לפרס גלובוס הזהב בקטגוריה זאת.

מה שמשך את גולדמן להצטרף לפרויקט הזה היה הדרך של דהאן לפרוש לפני הצופים את סיפורה של פיאף. "זו היתה למעשה גישה חדשה לסרט ביוגרפי, כי החלטנו שאנחנו הולכים לספר את סיפורה של אדית פיאף מנקודת המבט שלה עצמה, בזמן שהיא שוכבת על ערש דווי. ההנחה היתה שברגעים האחרונים של החיים אנחנו מאבדים קצת את השליטה על המוח שלנו, ולכן אימג'ים מתחילים להתרוצץ בו בסדר לחלוטין לא הגיוני. בהתבסס על ההנחה הזאת יצר דהאן את הסיפור הזה, וזה איפשר לו לדלג בחופשיות בין רגעים שונים בחייה של פיאף. בעיני זו היתה גישה מבריקה".

לא היתה לו תחושה מוקדמת באשר להצלחה האדירה שציפתה לסרט, הוא מציין, ובכל זאת, כבר בתחילת הצילומים, הוא התפעם מהאופן שבו נכנסה קוטיאר לדמותה של פיאף. "הרגשתי שאנחנו עושים משהו איכותי, אבל לא היה מושג למה זה יגיע. אחרי כמה ימים של צילומים אמרתי למריון, 'את עושה משהו ענק. אולי אפילו תקבלי אוסקר'. אבל היא פטרה אותי בהינף יד ואמרה משהו כמו, 'הו, שטויות'", הוא מחייך.

הסרט הזה נעשה בתקציב של 18 מיליון יורו, הנחשב גבוה יחסית לסרט צרפתי. "בדרך כלל כשעושים בצרפת סרט של יותר מ 10 מיליון יורו, זו קומדיה עם פוטנציאל מסחרי ועם צוות של כוכבים גדולים. הסרט שלנו אמנם היה על פיאף, שנחשבת מושכת קהל, אבל מצד שני, מדובר היה בסרט תקופתי, עם צורת סיפור לא שגרתית ועם שחקנית שעדיין לא היתה מאוד מפורסמת אז. היא כבר עשתה כמה דברים, אבל לא משהו שזכה להערכה ביקורתית של ממש. כך שזה היה סיכון שלקחנו. אבל זה כמובן היופי של העסק הזה. מגע של חסד ריחף מעל לסרט הזה כבר מהיום הראשון לעבודה עליו".

"החיים בוורוד" הוא מסוג הסרטים שכל מפיק חולם עליהם, אבל רק לעתים נדירות זוכה להניח עליו יד. לאחר שסיים את המסע הבינלאומי עם הסרט הזה, מספר גולדמן, הוא היה מותש ומבולבל. "הרגשתי מרוקן לחלוטין, כי ההצלחה הזאת היא כמו סם. חשבתי לעצמי, 'אלוהים, איך אוכל להתרגש שוב ממשהו?'"

למזלו, אשתו נחלצה לעזרתו ברגע הזה, והעבודה המשותפת שלהם על "נקודת איסוף", שהיה כל כך קרוב ללבו בגלל ההיסטוריה המשפחתית שבצלה גדל, סיפקה לו אתגר חדש. בסופו של דבר, כאמור, הצליח הסרט הזה להביא את גולדמן לשיאים רגשיים עוצמתיים לא פחות מאשר "החיים בוורוד".

"היה עלי לחכות עד שאהיה מפיק מנוסה ובוגר כדי לעשות את הפרויקט הזה, כי כשניגשים למשהו כל כך אישי, כמי שהסרט הזה היה בשבילי, אתה יכול בקלות לאבד את עצמך בצלילה לתוכו. זה עלול לגרום לכך שהתוצאה תהיה סרט מאוד אנוכי, שלא בהכרח יעניין אחרים. אני מאמין שהניסיון שצברתי עם השנים, הוא שאיפשר לי להיות כה מעורב רגשית בסרט, ועדיין לשמור על ריחוק מסוים, שסייע לי להישאר בשליטה ולא ליפול למלכודת של אינטימיות יתר".

חשיבותו של סרט כזה אינה טמונה רק בממד האמנותי שלו, מסביר גולדמן. סרט כזה יכול להשפיע על הידע הקולקטיבי במדינה שבה נוצר. ואכן, רק לפני כמה ימים פורסם סקר שלפיו 60% מהצעירים הצרפתים לא שמעו מעולם על גירוש היהודים מפאריס ב1942. גולדמן מציין כי ב"נקודת איסוף" צפו כשלושה מיליון צרפתים בבתי הקולנוע. הוא מציין בסיפוק שלמעשה צפו בסרט יותר צופים צרפתים מאשר בסרטים כמו "רשימת שינדלר" ו"הפסנתרן".

המרגל שאהבתי

בימים אלה הוא שוקד על שורה של פרויקטים קולנועיים. בין היתר, הוא עובד על שני סרטים עם התסריטאי האמריקאי ניקולאס פילג'י, שהיה מועמד לאוסקר על התסריט שכתב לסרט "החברה הטובים". סרט אחד, שיצולם בארצות הברית, יביא את סיפורם של האחים וורנר, האחים היהודים שהיגרו לאמריקה ונהפכו לדמויות מפתח בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. הסרט השני, בבימויו ובכיכובו של השחקן האמריקאי פורסט ויטקר, יביא את סיפור חייו של מוסיקאי הג'ז האגדי לואי ארמסטרונג.

בזכות הסכם הקו-פרודוקציה הקולנועי הקיים בין ישראל לצרפת, החליט גולדמן, כאמור, גם להפיק גם שלושה פרויקטים ישראליים. "כרגע אנחנו עובדים על פרויקט שאפתני למדי", הוא מספר. "בשנה הבאה ימלאו 30 שנה למלחמת יום כיפור, ואנחנו עובדים עם קבוצה של כותבים מוכשרים, בהנהגתם של רון לשם וגידי רף, על סדרת טלוויזיה בת שמונה פרקים שתביא את סיפורה של המלחמה הזאת". הצילומים מתוכננים לינואר 2013. רף יביים, ושותפיו הישראלים הם ערוץ 10 והמפיקים דודי זילבר ומשה ולאון אדרי. תקציב הפרויקט 56 מיליון יורו. "אני מניח שזו תהיה הסדרה הגדולה ביותר שצולמה בישראל אי פעם", הוא אומר.

"זה פרויקט גדול, כי ליצור מלחמה על המסך זה יקר ושאפתני, אבל בשבילי הוא מאוד חשוב, כי המלחמה הזאת תראה לכל העולם שבשביל ישראל, להפסיד במלחמה פירושו להפסיד את המדינה היהודית היחידה שקיימת כיום", מציין גולדמן. "זו עובדה שאני חושב שכולם צריכים לזכור. בחו"ל צריכים להבין שמה שקורה כאן זה לא משחק מונופול, זו הישרדות. בנוסף, צה"ל נראה היום בחדשות כמפלצת ענקית שתמיד ששה אלי קרב, והסדרה הזאת תעזור לשנות את תמונת המציאות הזאת במוחם של רבים ברחבי העולם. זאת, מכיוון שיראו בה את האנשים הצעירים, הלא מאורגנים, שנתפסו לחלוטין לא מוכנים כשפרצה מלחמת יום כיפור, וידעו רק דבר אחד: שאין להם ברירה אלא לנצח, אחרת יהרגו את האמהות והילדים שלהם".

פרויקט נוסף, שגם אותו כותב ויביים גידי רף ("הומלנד"), הוא סרט שיביא את סיפורו של אלי כהן, המרגל הישראלי שפעל בדמשק והוצא להורג ב1965. את הסרט הזה מתכנן גולדמן לצלם בישראל לאחר שיסתיימו צילומי הסדרה על מלחמת יום כיפור. "אני אוהב מאוד את הפרויקט הזה, לא רק מפני שהאיש הזה היה כה אמיץ וסייע רבות למודיעין הישראלי, אלא גם מפני שלכולנו יש למעשה חיים כפולים: החיים האמיתים שלנו והחיים שאנו חולמים שיהיו לנו. בעיני להיות מרגל זו דרך נהדרת להפוך את החלום הזה של חיים כפולים, למציאות".

ואילו על הפרויקט הישראלי השלישי עובד בימים אלה גולדמן יחד עם איתן פוקס. כמו "החיים בוורוד" והסרט על לואי ארמסטרונג, גם זו תהיה ביוגרפיה קולנועית של מוסיקאי שכבר נהפך לאגדה. הסרט יביא את סיפורו הטראגי של מייק בראנט, הזמר הישראלי שזכה להצלחה אדירה בצרפת, אך לא עמד בנטל ההצלחה והתאבד בגיל 28.

פוקס, שיביים את הסרט, כותב אותו בימים אלה יחד עם שירי ארצי. "חייו של בראנט הם יוצאי דופן, לא רק מפני שהיה זמר נהדר, אלא בעיקר מכיוון שהיה דור שני לשואה. הוא לא דיבר לפני גיל 5, כנראה בהשפעת הסבל הרב שחוותה אמו בימי המלחמה. הוא היה אדם מוכשר בצורה יוצאת דופן, ומצד שני היה אדם אפל מאוד, בגלל המטען שהיה עליו לשאת על כתפיו, הסבל של אמו והקושי שחוו שניהם בשנות הקמתה של מדינת ישראל. כך שמצד אחד היה עליו לצעוד לעבר גורלו שלו, ומצד שני הוא הרגיש שייך להיסטוריה הקולקטיבית של העם שלו. וזה יצר מצב מורכב: בצרפת הוא שר, הצליח, הגשים את ייעודו, אבל לא היה שותף לעיצוב הגורל של העם שלו, ואילו בישראל הוא היה רחוק מהגשמת ייעודו האישי.

"זה קונפליקט שמרתק אותי: האם אתה יכול להיות מאושר באמת וליהנות מההצלחה שלך כשאתה יודע שאמך היתה באושוויץ? בדומה לאדית פיאף, זה המאבק הקשה של למצוא את הדרך שלך, ולהצליח לשמור על איזון בין גורלך שלך לבין המורשת של הקהילה שבה אתה חי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו