שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הנפילה, בבימויו של וודי אלן

העדר הרגש. ההתנשאות. הרדידות. היחס לנשים. אפילו הכישורים הקולנועיים. למה וודי אלן אינו במאי גדול כפי שהוא נתפש?

אורי קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

איזו נפילה", אמרה לי מישהי בתום ההקרנה של "לרומא באהבה", סרטו של וודי אלן שפתח לפני כשבועיים את פסטיבל הקולנוע ה-29 שהתקיים בירושלים. "כן, זה היה מביך", עניתי לה. "לא", היא אמרה, "זה היה בעיקר עצוב". אף על פי שאותי הסרט הביך יותר מכפי שהעציב, הבנתי אותה. העציב אותה שיוצר שהיא מעריכה עשה סרט כה רופס.

יש רבים, בארץ ובעולם, שמבחינתם וודי אלן אינו יכול להחמיץ: הם יאהבו גם את סרטיו החלשים יותר וימצאו בהם עדות לגאונותו וסיבה להמשיך לאהוב אותו. גם אותם אני מבין. כשאוהבים יוצר מתחברים גם ליצירתו החלשה ביותר. חבר חכם אמר לי פעם על סרט חלש יותר של במאי שאני אהבתי יותר ממנו (אני זוכר שזה היה ג'וזף לוסי, אבל לא איזה סרט), שאני איהנה מהסרט יותר ממנו כי אצליח להתחבר אליו יותר, והוא צדק.

אשר לאלן, גם כאשר נהניתי מסרטיו ואף הערכתי כמה מהם, מעולם לא התחברתי ליצירתו כמו לזו של במאי קולנוע רבים אחרים. סרט של אלן מעולם לא סיקרן אותי כפי שעדיין מסקרן אותי כל סרט חדש של רומן פולנסקי או קלינט איסטווד, למשל (ובכוונה אני בוחר בבמאים שהם במידה זו או אחרת בני דורו); וזה לא מפני שפולנסקי או איסטווד אינם מביימים קומדיות, כפי שבוודאי יגידו רבים הסבורים שמבקרי קולנוע נרתעים מבידור. הסיבות לכך אחרות, ואנסה לפרט ולנמק אותן בהמשך הרשימה הזאת, שמטרתה בעצם להסביר מדוע "הנפילה" של אלן בסרטו החדש לא ממש הפתיעה אותי.

עם מיוריאל המינגוויי ב"מנהטן", 1979

יש הרבה מעלות ליצירתו של וודי אלן: הוא עושה את שלו והולך בדרכו בלי לעשות חשבון עם השינויים שחלו בעשייה הקולנועית מאז שביים את סרטיו הראשונים בשנות ה-60. הוא עושה סרטים בתקציבים נמוכים, שגם כשהם נכשלים, אינם פוגעים ממש ביכולתו לעשות את סרטו הבא. הוא עובד הרבה ומהר, כך שאם סרט אחד מאכזב, עוברים מיד לסרט הבא. תמיד אהדתי במאים שנהגו כך, כמו למשל קלוד שברול הצרפתי או ריינר ורנר פאסבינדר הגרמני.

אלן גם הצחיק אותי פעמים רבות. לעולם אזכור את המראה שלו נהפך לרב כתופעת לוואי לניסוי רפואי שהוא עובר בכלא ב"קח את הכסף וברח" (1969) וצועד במצעד עם צ'לו באותו סרט. ולא אשכח גם את ג'ודי דייוויס ב"בעלים ונשים" (1992), מציעה לקצר יצירה של גוסטב מאהלר, ואת דיאן ויסט ככוכבת תיאטרון יהירה ב"קליעים מעל לברודוויי" (1994), תובעת שוב ושוב בדרמטיות מהמחזר הצעיר שלה, מחזאי מתחיל, שרוצה להביע בפניה את אהבתו: "Don't talk".

אלן עושה את שלו והולך בדרכו זה חמישה עשורים כמעט וזה יופי; הבעיה היא הדרך שבה הוא הולך.

עוינות והפתעה

פגשתי את וודי אלן פעמיים, תמיד יחד עם עיתונאים אחרים ממדינות אחרות. הפגישה הראשונה היתה אחרי צאתו לאקרנים ב-2005 של "נקודת מפגש", הסרט הראשון שהוא ביים באנגליה ואחד מסרטיו המעניינים יותר בשנים האחרונות (השנייה היתה לאחר ההקרנה בפסטיבל קאן של "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" מ-2010).

אלן. האם במחוות שלו לברגמן ולפליני הוא אומר משהו משמעותי על מקורות ההשפעה שלו?

במהלך אותה פגישה ראשונה ב-2005, חשתי פעמיים בעוינות מסוימת שלו כלפי. ולא כי אני מישראל, הוא לא התעניין מאין בא כל עיתונאי. הפעם הראשונה, וזו היתה עוינות מסויגת, היתה כאשר שאלתי אותו אם ב"נקודת מפגש" הוא התייחס במודע למסורת של הקולנוע הבריטי, העוסק בצעירים בני מעמד הפועלים שמוכנים לעשות הכל כדי לטפס בסולם המעמדי; סרטים נוסח "מקום בצמרת" של ג'ק קלייטון מ-1958. אלן השיב בחיוב, אך היתה לי הרגשה שהוא לא נהנה להודות בכך וסבר שאני מאשים אותו בסוג של חיקוי.

הפעם השנייה היתה חריפה יותר. הוא דיבר על הדמויות בסרטו והדגיש בעיקר את צדדיהן המפוקפקים. בתום דיבורו שאלתי אותו אם הוא מרגיש איזושהי אהבה לדמויות בסרט ובסרטיו בכלל, או אפילו מידה של הזדהות או אמפתיה. הוא ענה לי "לא!" נחרץ ותוקפני ונעץ בי מבט מופתע, כאילו אינו מבין מאין נפלה עליו השאלה המוזרה הזאת מצד הזר שישב לימינו.

ואמנם, חוץ ממקרים ספורים, כגון דמותה של טרייסי, תלמידת התיכון ב"מנהטן" (1979), מעולם לא חשתי שאלן מרגיש משהו כלפי הדמויות בסרטיו. קל לו יותר ללגלג עליהן מאשר לאהוב אותן או להזדהות אתן; ואם לא ללגלג עליהן, הרי להתייחס אליהן בריחוק מתנשא (ואל סוגיית ההתנשאות בסרטיו של אלן עוד אחזור בהמשך. כמו כן אתעלם כאן מהעובדה שהדמות הנשית הסימפטית ביותר במכלול היצירה שלו היא נערה מתבגרת).

הדרך לפסגה

היכרותי עם וודי אלן החלה עם "מה חדש חתלתולה" (1965), סרטו של הבמאי הבריטי קלייב דונר. זו היתה הופעתו הקולנועית הראשונה של אלן, בתפקיד משנה משעשע של הנעבעך המצוי, והוא אף כתב את התסריט (אם כי לימים טען שהתסריט שלו עוות לחלוטין על ידי דונר).

בזמנו נהניתי מאוד מהסרט, צפיתי בו כמה פעמים; כיום הוא נראה לי מיושן מעט, אך עדיין יש בו סצינות מצחיקות מאוד (בעיקר אלה שבהן הופיעו פיטר סלרס, שגילם פסיכיאטר מטורף יותר מהפציינטים שלו, ופולה פרנטיס בדמות חשפנית שהיא גם משוררת בעלת נטיות אובדניות). אפשר לזהות בסרט הזה מוטיבים שיופיעו גם בסרטים בבימויו של אלן (בעיקר כאלה שעוסקים ביחסים בין גברים לנשים).

הסרטים הראשונים שביים אלן, "קח את הכסף וברח", "בננות" (1971) ו"סליפר" (1973), היו מצחיקים מאוד. מאחר שלא ידעתי באילו כיוונים תתפתח הקריירה שלו, חשבתי אז שאין לאלן התעוזה הקולנועית הקומית שהיתה, למשל, לשחקן והבמאי ג'רי לואיס (את סרטו הרשמי הראשון של אלן מ-1966, "?What's Up, Tiger Lily", עיבוד פארודיסטי לסרט פעולה יפאני, ראיתי רק כעבור כמה שנים).

"אהבה ומלחמה" (1975) היה פסטיש משעשע על חשבון הספרות הרוסית של המאה ה-19, אך למרות כמה סצינות מצוינות, היה בסרט הזה משהו טרחני מעט.

ואז, ב-1977, יצר אלן את "אנני הול" (שבישראל ניתן לו השם "הרומן שלי עם אנני"), שזכה בחמישה פרסי אוסקר ובהם פרס הסרט הטוב ביותר. שני אוסקרים הוענקו לאלן: פרס הבמאי הטוב ביותר ופרס התסריט המקורי הטוב ביותר, שאותו חלק עם מארשל בריקמן. כעבור שנתיים יצר אלן את "מנהטן", שגם את התסריט שלו הוא כתב יחד עם בריקמן. ומאותו הרגע אלן ניצב בפסגה, נערץ כמעט בכל מדינה בעולם כאחד מיוצרי הקולנוע העכשוויים החשובים ביותר (בצרפת הוא אליל).

"אנני הול" הוא עדיין סרטו השלם ביותר של אלן. המגבלות הרעיוניות והרגשיות שיאפיינו את מרבית סרטיו הבאים ניכרות בו פחות. הוא שלם יותר מבחינת עיצוב הדמויות והיחסים ביניהן, והוא אחד הסרטים הספורים של אלן שאומר משהו בר קיימא על היחסים בין גבר לאשה.

וודי אלן עם דיאן קיטון ב"הרומן שלי עם אנני", 1977

חלק ניכר מהצלחתו יש לזקוף לעיצוב דמותה של אנני ולהופעתה של דיאן קיטון בתפקיד הזה. ה"לה-די-דה, לה-די-דה, לה לה" שלה נהפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי והוא עדיין מעורר חיוך. "מנהטן" אף הוא סרט בעל מעלות ניכרות, אך יש בו כבר אותן מגרעות שמגבילות את יצירתו של אלן ומונעות ממנו, בעיני, מקום משמעותי באמת בתולדות הקולנוע.

בין לבין, בין שני הסרטים המכוננים בקריירה שלו, יצר אלן את סרטו הרציני הראשון, "רגשות" בעברית (1978). החל בשמו המקורי ("Interiors") הוא נשמע ונראה כמו אחת מאותן פארודיות על "אמנות רצינית וגבוהה", שאלן יכול היה לכתוב בתחילת הקריירה שלו (ואגב, מקצת כתביו, שקובצו בספרים, נדמים לי ככמה מיצירותיו המוצלחות ביותר).

כבר ב"אהבה ומלחמה" נכנס לתמונה אינגמר ברגמן, אחד מאליליו של אלן, בסצינה פארודיסטית; וב"רגשות" הוא חדר פנימה עמוק עוד יותר, והפעם ברצינות תהומית, שלמרות כמה סצינות מרשימות, בביצוע צוות שחקנים מיומן, גבלו לעתים במגוחך.

ברגמן הגיח שוב ליצירה של אלן ב"קומדיה סקסית של ליל קיץ" (1982), מעין מחווה לסרטו של הבמאי השוודי "חיוכי ליל קיץ" מ-1955, אחת הקומדיות המבריקות והמרגשות ביותר שהופקו בתולדות הקולנוע. עוד קודם לכן, ב-1980, יצר אלן מעין מחווה ל"שמונה וחצי" של פדריקו פליני, אליל נוסף, בסרטו "אבק כוכבים".

ואולם, האם בסרטים האלה אומר אלן משהו משמעותי באמת על מקורות ההשפעה וההערצה הקולנועיים שלו? האם החיוורון של "קומדיה סקסית של ליל קיץ" לעומת הברק של "חיוכי ליל קיץ" אינו מעיד על מגבלתו של אלן כיוצר בעל יכולת אינטלקטואלית?

זו אמירה גורפת, אבל אלן, בהתייחסויותיו הקולנועיות, נדמה לעתים קרובות כאב-טיפוס של האינטלקטואל הניו-יורקי השטחי; אותו סוג של אינטלקטואל שאלן נוהג ללגלג עליו בסרטיו, בעיקר כשהוא מתגלם בדמותה של אשה (שגילמה דיאן קיטון בכמה מסרטיו וג'ודי דייוויס בסרטים אחרים).

שאלת סון-יי פרבין

וזה מוביל לבעיות המרכזיות ביצירתו של אלן. אלן ביים עד כה יותר מ-40 סרטים, ובנוסף ל"אנני הול" ו"מנהטן", יש בהם כמה שאני מעריך ומחבב: "זליג" (1983) היה מחוכם. "דני רוז, האיש מברודוויי" (1984) היה משעשע, לא מעט בזכות הופעתה הקומית המוצלחת של מיה פארו. "שושנת קהיר הסגולה" (1985) התבסס על רעיון מוצלח (אך היו כבר סרטים טובים יותר שעסקו בטשטוש בין קולנוע למציאות בצורה מתוחכמת ומעודנת יותר). "ימי הרדיו" (1987) היה חביב, אך לא הרבה יותר מוצלח מטרילוגיית המחזות האוטוביוגרפיים שכתב ניל סיימון, רק בלי הרגש שפעם בהם. "כולם אומרים אני אוהב אותך" (1996) היה ניסיון מוזר אך מעורר אהדה ליצור סרט מוסיקלי ללא שחקנים בעלי כישרון מוסיקלי (חוץ מגולדי הון). "מתוק ומרושע" (1999) היה לא רע. "נקודת מפגש" היה דרמה ראויה ו"חצות בפאריס" (2011) היה מהנה, גם אם לא יותר מסרט שהזכיר את המערכונים המוצלחים שאלן כתב בתחילת הקריירה שלו.

אך בצד הסרטים האלה היו גם "ספטמבר" (1987), "צללים וערפל" (1991), "אפרודיטה הגדולה" (1995), "סלבריטי" (1998); ובעשור הראשון של המאה הנוכחית - "קללת אבן העקרב הירוקה" (2001), "סוף הוליוודי" (2002), "כל דבר אחר" (2003), "מלינדה ומלינדה" (2004), "סקופ" (2006), "מה שעובד" (2009) ו"כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" (2010).

מה מפריע לי בסרטים אלה ואחרים של וודי אלן? כמה דברים, וכולם קשורים באיזשהו מקום לאותו "לא" תוקפני ונחרץ שקיבלתי מאלן כששאלתי אותו על יחסיו לדמויות בסרטיו.

ראשית, העדר רגש. חוץ ממקרים ספורים, סרטיו של אלן עשויים לשעשע, לעניין - אך כמעט לעולם הם אינם מרגשים, ויצירה ללא רגש היא יצירה פגומה. שנית, תחושה של התנשאות. ברבים מסרטיו אלן מתאר את המילייה החברתי והתרבותי שהוא עצמו נמנה עמו; לא פעם הוא מתבונן בו באירוניה ומלגלג עליו, אך לעולם אינו מכליל או מפליל את עצמו בתוכו. הוא מתבונן בו ממרחק מתנשא, ולעומת זאת מתרפק, בסרטים שבהם הוא עצמו מככב, על הנוירוטיות שלו שכה אהובה עליו.

שלישית, וזה נובע משתי הבעיות שכבר ציינתי, הוא מתייחס אל דמויותיו כאל מריונטות; את סיפורן, חייהן וגורלן הוא מתמרן ממרחק ומגבוה בכוחנות חסרת הזדהות, אמפתיה, רגש וכאמור, אהבה. ויוצר שאינו אוהב את דמויותיו, או לפחות מרגיש משהו כלפיהן חוץ מהתנשאות וביקורת, אינו יכול להיות יוצר חשוב לטעמי.

בעיה זו מאפיינת את סרטיו החלשים אך גם את יצירותיו הטובות יותר, כגון "חנה ואחיותיה" (1986), אחד מסרטיו המהוללים ביותר, שזיכה את אלן באוסקר נוסף בקטגוריית התסריט המקורי, "אשה אחרת" (1988) ו"ויקי כריסטינה ברצלונה" (2009).

התחושה היא שאלן מוכן להניע את דמויותיו לכל כיוון שהוא רוצה, לצרף להן כל תכונה וכל תחום עניין שנראה לו, מבלי שהמרכיבים האלה ינבעו באמת מהדמויות שהוא מעצב.

בעיה נוספת היא שאלן איננו הוגה דעות בעל עומק. זה בולט בעיקר בסרטים שבהם הוא כן ניסה לגעת בנושאים אידיאולוגיים ומוסריים רציניים, ובראשם "פשעים ועבירות קטנות" (1989) ו"בעלים ונשים" (1992). שניהם סרטים לא טריוויאליים; אולם, כשחוקרים אותם לעומק לא מגלים בהם מורכבות רבה.

אלן זורק לאוויר של סרטיו את שמותיהם של צ'כוב ורילקה וקירקגור; יש לו השכלה, לבחור. אך לרוב הוא עושה זאת במידה של אירוניה, כאילו הוא חושש להתחייב לידע של עצמו; אולי מתוך הכרה שהידע שלו אינו עמוק בהרבה מזה של דמויותיו, ואזכור האישים האלה מעטר את סרטיו ביומרה שאמורה לעורר את הערכתם של מעריציו.

בסרטיו האחרונים, בעיקר מאז "נקודת מפגש", אלן מרבה לעסוק בתפקידו של המזל בחיינו ובסוגיית הגורל האקראי; אך האם הוא אומר באמת משהו משמעותי בסרטים האלה על הנושאים הללו?

הדבר נכון גם בנוגע לכישוריו של אלן כקולנוען. הוא אינו חסר מיומנות, אך השימוש שהוא עושה במבנים עלילתיים, בנגיעות של פנטסיה וסוריאליזם, בתנועות מצלמה, במונולוגים למצלמה ובטשטוש הגבולות בין מציאות לדמיון ועוד - אינו מהשימושים המקוריים או המתוחכמים ביותר שראינו עד כה על בד הקולנוע. לרוב בחירותיו נדמות לי מאולצות ולפעמים גם די טרחניות. כן, אפשר לדבר על השימוש במישורי זמן מקבילים שונים ב"לרומא באהבה" ועל המעברים שהסרט עושה מהממשי למדומה, אך האם זה יכול להציל את סיפורי הסרט מתפלותם ולהעניק עומק לנושאים שבהם הוא מבקש לעסוק?

כמעט כל השחקנים בסרטים של אלן - ואלה נדמים לפעמים כמו מסיבת קוקטייל שאלן הזמין אליה את השחקנים החמים של התקופה - מדברים "וודי אלנית"; רק מעטים ניצלים מהכפייה הזאת. זועזעתי בזמנו לראות את קנת בראנה הבריטי הופך להיות וודי אלן ב"סלבריטי". אנו מקבלים את התופעה הזאת כמובנת מאליה, אך האם אין היא סמן לכוחנות ולמגלומניה לא נעימות?

ועוד לא הזכרתי את יחסו של אלן בסרטיו לנשים, שרק מעטות מהן זוכות ממנו ליחס מכבד.

הערה זו מחזירה אותי לאותה פגישה ראשונה עם אלן. בפגישות שכאלה אינני נוהג לשאול שאלות אישיות, אך עמיתה שנכחה באותה פגישה, עיתונאית מפולין, שאלה את אלן על מצב נישואיו לסון-יי פרבין, שהיתה בתם המאומצת של מיה פארו, בת זוגו של אלן במשך שנים רבות, והמלחין אנדרה פרבין.

"זה הקשר הטוב ביותר שהיה לי אי-פעם עם אשה", ענה אז אלן, "כי היא לא שווה לי". הוא אמר זאת בפשטות, בישירות וללא שמץ של מבוכה, ואני רק זוכר שבאופן מטאפורי, הפה שלי נפער לשמע התשובה הזאת.

זזתי באי-נוחות לכל אורך הצפייה ב"לרומא באהבה", כי בכל זאת זה סרט של וודי אלן, אותו אלן שסיפק כמה בדיחות שאני אוהב לצטט (כמו, למשל, שכילד הוא קנה ספרים פורנוגרפיים בכתב ברייל ומישש את הקטעים הגסים וגם שאקדמאים הם כמו מאפיונרים שמחסלים את המשתייכים אליהם). ועם זאת, לא הופתעתי. ואולי בכך טמונה אותה עצבות שעליה דיברה אותה אשה שאמרה לי בתום ההקרנה "איזו נפילה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ