בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאי שהגשים את החלום האמריקאי דווקא בארץ

לאורכה ולרוחבה של ישראל, בוולבו מודל 86'. עם צאת סרטו "אף פעם לא מאוחר מדי" מספר עדו פלוק מה הקשר בינו לבין הגיבור

5תגובות

כשעדו פלוק החליט לצאת ולצלם את סרטו הראשון בתקציב זעום - עם חבורה של מתנדבים, מימון שגייס דרך הפייסבוק ומכונית וולבו מודל 86' - הוא לא העלה בדעתו שביום שהסרט הזה ייצא לבתי הקולנוע הוא עצמו כבר יתכונן לסרטו הבא, סרט אמריקאי שעליו יעבוד עם מי שהיו שותפות בהפקת סרטים כמו "בנים אינם בוכים", "הג'וב האיטלקי", "אני לא שם" ו"הדוויג והשארית העצבנית".

פלוק, בן 31, חזר לארץ ב-2005 אחרי שלמד קולנוע בניו יורק, עם תשוקה עזה לצלם כאן סרט. "מאוד רציתי לחזור ולצלם סרט בארץ, כי בכל פעם שבאתי לפה לביקור, פתאום זה היה מאוד חזק להתבונן בארץ הזאת בעיניים של מישהו שחוזר אליה", הוא אומר. "פתאום ראיתי את ישראל באופן שלא ראיתי אותה אף פעם. אני חושב שהייצוג שלה במדיה או בעיניים שמכירות אותה, הוא הרבה פעמים מאוד שטחי: רואים רחובות סואנים, מדבר, יריות בקסבה, תמיד אותן תמונות. ואילו כשאני טיילתי בה והתבוננתי עליה בעיניים של מישהו שחוזר, פתאום ראיתי ארץ מאוד מגוונת. חבל ארץ כל כך קטן, אבל שיש בו הכל, כל כך הרבה סוגים של טיפוגרפיה ונוף. הדבר הזה מאוד משך אותי. הרגשתי שהדבר הזה מעולם לא תווך קולנועית, והתחשק לי לקום ולעשות את זה".

דבר נוסף שמשך את פלוק היה הרעיון לצלם סרט מסע דווקא במדינה קטנטנה, שבה אפשר בתוך שעות ספורות להגיע מהנקודה הצפונית ביותר שלה לקצה הדרומי ביותר. "אין פה מרחבים שרואים בסרטי מסע אמריקאיים שבהם מישהו קם וחוצה את היבשת. איתגר אותי לנסות לעשות את המסע הזה דווקא במקום שבו המסע כביכול בלתי אפשרי", הוא אומר.

איתי מרום

פלוק כתב תסריט וביקש מקרן הקולנוע לתמוך בסרט. כמקובל, הועבר התסריט לשורה של לקטורים, כדי שיחוו דעתם עליו, ובעקבות חוות הדעת שהתקבלו הציעה לו הקרן למנות עורך שיעבוד אתו על התסריט. אבל לפלוק לא היתה סבלנות לחכות. כמוסיקאי בלהקת "אלפנט פרייד", שהעזה להקליט דיסק באמצעים ביתיים - לפטופ ומיקרופון צ'ט - והופיעה הרבה בארץ ובחו"ל ואפילו חיממה הופעות של להקת "ביירות", פלוק החליט לא להשתהות. "הניסיון עם הלהקה הוכיח לי שלפעמים טוב פשוט לקום ולעשות, ולא לחכות יותר מדי. זו הרוח שאתה הגעתי לסרט הזה", הוא מסביר.

תחושה של תלישות

סרטו של פלוק, "אף פעם לא מאוחר מדי", שיצא ביום שישי האחרון להקרנות בסינמטקים ברחבי הארץ, מספר על בחור בן 28 שחוזר לישראל אחרי שהות של שמונה שנים בדרום אמריקה. אביו מת בזמן ששהה שם ועכשיו, כשהוא חוזר לארץ ומוצא עבודה כמדביק פוסטרים ברחבי הארץ, מקלף הצעיר מהוולבו הישנה של אביו את הניילונים ויוצא אתה למסע חוצה ישראל, מהצפון לדרום. הוא עובר בערים שונות, מדביק כרזות פרסומת על לוחות מודעות, וחולף על פני נופיה של הארץ שממנה ברח. הוא נתקל במכרים ותיקים, פוגש אנשים שונים, וחוזר ועורך חשבון נפש עם ההיסטוריה הפרטית שלו במקום הזה.

התחושות הבסיסיות המלוות את גיבור הסרט, היו מוכרות לפלוק היטב. "אחרי שנים שלא גרתי פה, היתה לי הרגשה חזקה של תלישות. הסתכלתי סביבי והרגשתי שזה סיפור של דור שפחות חשוב לו איפה הוא נמצא, פחות חשובה לו ההגדרה הגיאוגרפית, והוא רק רוצה לממש את עצמו. וזה יוצר מתח מול הדור הקודם, דור האבות, שמתנגד לגישה הזאת. הרי אצלנו, לקום ולעבור לגור במקום אחר זה אקט פוליטי", אומר פלוק. "וגם עניין אותי לבחון בסרט את הנושא של התמודדות עם אבל. אני גדלתי עם אבל במשפחה: אמי איבדה את אחותה בצעירותה, וכל השנים הבית שלנו היה מלא בתמונות שלה, המוות היה מאוד נוכח. ההתמודדות עם הזיכרון של אדם שנעלם, שמת, היא בעיני נושא מאוד ישראלי, שטבוע בדנ"א של המקום הזה".

לפלוק ולצלם איתי מרום חשוב היה לתת לנופים לדבר בסרט, ובמובן הזה, העובדה שמדובר היה בהפקה דלת תקציב דווקא שיחקה לטובתם. "בזכות זאת, לוח הזמנים שלנו היה יותר גמיש", מסביר פלוק. "באחד מימי הצילום, למשל, יצאנו בשלוש בבוקר מתל אביב ליום צילומים בצפון, אבל בשלוש וחצי הוולבו הישנה שמככבת בסרט - ושמחוץ לצילומים שימשה להסעת צוות והובלת ציוד - נתקעה באיילון, ומצאנו עצמנו עומדים ומחכים לגרר. בהתחלה היינו אובדי עצות, אבל אז, במהירות, החלטנו שבמועד אחר נעשה השלמות, ובינתיים רק אני, השחקן הראשי, הצלם והמפיק בפועל ניסע צפונה. ובאמת, בסופו של דבר, זה היה אחד הימים שצילמנו בהם את הדברים הכי יפים. כך שהיה יתרון גדול בכך שכלום לא היה סגור הרמטית, וכולם עבדו בהתנדבות אבל עם הרבה תשוקה".

דניאל בר און

גל גרינשפן, רועי קורלנד ופלוק הפיקו את הסרט, ולתפקיד הראשי לוהק השחקן המתחיל נוני גפן ¬ שמאז כבר כתב, ביים וכיכב בסרט העצמאי "לא בתל אביב", שהוזמן באחרונה להשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל לוקרנו. "מיד אחרי שגמרנו לצלם, נוני ישב, כתב תסריט ויצא לצלם את הסרט שלו. אני חושב שזה מדבק. כשמבינים שאפשר פשוט לקום ולעשות, אז עושים את זה. זה אמנם לא פשוט, זה סיוט, אבל ליוצר צעיר, לא מוכר, חסר מרפקים - האופציה של לקום ולעשות יכולה להיות דבר מדהים, ולייצר הרבה הזדמנויות. אני מסתכל על איפה נמצאים היום הסרט של נוני והסרט הבא שלי - ורואה שהיוזמות האלה באמת יכולות לשנות הכל", מציין פלוק.

לסרט "אף פעם לא מאוחר מדי" הוא והמפיקים גייסו 50 אלף שקל. 50 אלף נוספים גויסו באמצעות הפייסבוק, במבצע התרמה מיוחד, שבו הסכימו כמעט 300 איש לשלוח יד לכיס ולתרום סכום של בין 100 ל-5,000 שקל כל אחד לטובת הפקת הסרט. היו גם הרבה תרומות לא כספיות, כמו למשל צוות שלם שעבד בהתנדבות ומישהו שהסכים להשאיל להפקה את המצלמה שאתה צולם הסרט. לאחר הצילומים, קיבלו יוצרי הסרט מענק השלמה מקרן הקולנוע הישראלי, תמיכה ממפעל הפיס, ופרס מה"סינמרקט" בפסטיבל חיפה, להשלמת העבודה על הסרט במעבדה בברלין. "זה סרט שהחל בוולבו מודל 86', והסתיים עם טכנאים שעוטים כפפות לבנות במעבדה בברלין. זה היה מאוד נחמד", צוחק פלוק.

ביקורת מחמיאה

"אף פעם לא מאוחר מדי" הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה, ומאז הוקרן גם בפסטיבל אדינבורו ובפסטיבל פרייבורג, שבו זכה בפרס הראשון. לפני כשבועיים התקיימה הקרנה חגיגית של הסרט בסינמטק תל אביב. המטרה היתה לחשוף את היצירה המוגמרת לפני מי שאיפשרו את יצירתה: מאות המשקיעים שגויסו באמצעות פייסבוק. כל אחד מהם יצא מהאולם כשברשותו תיק חגיגי, חולצה ומהדורת די-וי-די מיוחדת של הסרט. "היה כיף להראות את הסרט לאנשים שבזכותם הוא קרה. הרגשתי שהיה חשוב לעשות את ההקרנה הזאת, שהם הרגישו שבאמת יצא בסוף משהו מה-100 שקל שכל אחד מהם השקיע", אומר פלוק.

ביקורת מחמיאה שפורסמה בנובמבר האחרון על הסרט בעיתון תעשיית הבידור האמריקאי "וראייטי", זימנה לפתחו של פלוק, במפתיע, את החלום האמריקאי בכבודו ובעצמו. "בעקבות הביקורת הזאת קיבלתי פניות מכל מיני גורמים בחו"ל", הוא מספר, "ובין היתר באה לפגוש אותי ונדי ג'אפט (מפיקה אמריקאית, שבין היתר הפיקה בפועל את הסרטים 'הג'וב האיטלקי' ו'אני לא שם' שהתבסס על חייו של בוב דילן. נ"א). היא קראה תסריט באנגלית שכתבתי בזמן שערכתי את 'אף פעם לא מאוחר מדי' ואמרה שהיא רוצה להפיק אותו".

סרטו החדש, "הכרטיס" ("The Ticket"), נמצא כעת בשלבי ליהוק וצילומיו מתוכננים להתקיים בארצות הברית. "זה סיפור שקורה בחגורת התנ"ך בארצות הברית, חבל ארץ דרומי המאופיין באוכלוסייה מאוד נוצרית ושמרנית, וגם הסיפור הזה מבוסס על דמות אחת שחייה משתנים", הוא אומר על העלילה, ונמנע מלחשוף פרטים נוספים. לא מזמן הצטרפה אל הפרויקט הקולנועי הזה מפיקה אמריקאית נוספת, לצדה של ג'אפט: פאמלה קופלר, שהיתה שותפה בין היתר בהפקת הסרטים "בנים אינם בוכים" ו"הדוויג והשארית העצבנית". "פתאום מצאתי את עצמי עובד עם האנשים האלה, בעקבות סרט שעשיתי בסך הכל ב-100 אלף דולר", אומר פלוק. "בעקבות זאת הבנתי, שחשוב לא לתת למערכת לעצור אותך".


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו