בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצלם ששבה את וודי אלן וברטולוצ'י

הוא עבד עם רומן פולנסקי, דייוויד פינצ'ר, ברנרדו ברטולוצ'י ובמאים אחרים, אבל נקשר לוודי אלן. מה הופך את דריוס קונג'י לצלם קולנוע מבוקש כל כך?

תגובות

דריוס קונג'י בא לרומא לצלם את סרטו האחרון של וודי אלן, "לרומא באהבה", בלב חצוי. הצד האפל היה טראומה שחווה לפני יותר מ-50 שנה, כשהיה בן שלוש וחצי, ובביקור משפחתי ברומא מטהראן הוא התגנב החוצה ממלון "אקסלסיור" שבווייה ונטו ויצא לחפש חנות צעצועים.

הוא הלך לאיבוד. שוטר מצא אותו. כמה נזירות אירחו אותו במנזר ליד המדרגות הספרדיות. השוטר הציע לאמץ אותו. חלפו שלושה ימים עד שהוריו מצאו אותו. ויש גם צד שמח: קונג'י אוהב אהבת נפש את כל מה שקשור באיטליה, עד כדי כך שהוא מעדיף לדבר איטלקית ולא צרפתית או אנגלית. הוא אומר בבדיחות הדעת שהוא בנם של אב איראני ואם צרפתייה, אבל בגלגול הקודם היה איטלקי.

בראיון במטבח ביתו, בסמוך לכנסיית סן סולפיס בפאריס, הוא לא מתאפק וגולש לאיטלקית בין לגימות האספרסו מספל חרסינה זהוב ולבן. בעיניו הכהות ובשערו הפרוע, בתנועות ידיו הרחבות ובצחוקו הגדול, הוא בהחלט יכול להיחשב איטלקי. "רוב חיי חייתי בפאריס, אבל אני קשור לרומא יותר מלכל מקום אחר, בחוטים בלתי נראים", הוא אומר. "רודפת אותי העובדה שהלכתי שם לאיבוד בילדותי".

גטי אימג`ס

האפילה מרחפת מעל עבודתו, אבל בסרט החדש והשלישי שלו עם אלן יש גם אור: עשיר, כתום ורך. הצלם, בן 56, השתמש באוסף של עדשות ישנות כדי לשוות לצילומי שני הסיפורים העוסקים באיטלקים תוספת צבע, ובעדשות מודרניות וחדות יותר לצילום שני סיפורי האמריקאים ברומא. הוא ואלן אינם מחבבים אור שמש חזק ולכן הם הזמינו מחברה ממילאנו מזרנים ענקיים מלאים הליום, והרימו אותם לגובה 12 מטרים כדי שיחסמו את אור הצהריים הקשה. "אצל וודי המקבילה הטובה ביותר היא מוסיקה", אומר קונג'י. "אם אתה מנגן אתו ותופס את הקצב שלו הוא נותן לך חופש לאלתר כשאתה מספר את הסיפור שלו". אלן תיאר אותו כ"אחד הצלמים הטובים ביותר בעולם, אמן רגיש מאוד".

השילוב של כושר המצאה וגמישות הופך את קונג'י לצלם מבוקש כל כך. בתחילת יולי הוא צילם במיקונוס פרסומת חדשה לבושם של דיור. לפני כשבועיים נסע לניו יורק לכוונן את הצבע בסרטו החדש של ג'יימס גריי, שעלילתו מתרחשת בניו יורק של שנות ה-20.

קונג'י צפה בסרטים הראשונים עוד כשהיה בעגלת התינוק. אביו, איש עסקים מצליח שסייע להקים את תעשיית הכותנה באיראן, קנה שני בתי קולנוע גדולים במרכז טהראן. המטפלת של קונג'י העדיפה ללכת לקולנוע במקום לגינת המשחקים. כילד נסע ברכבת למרכז פאריס לצפות בסרטי אימה. בגיל 12 קנה מצלמת שמונה מ"מ מפלסטיק. עבודתו הראשונה היתה סדרה של סרטי דרקולה קצרים; הוא היה הבמאי, הצלם והכוכב. "הופעתי בסרט רק לעתים נדירות", הוא אומר. "האפקט הרבה יותר מרשים כשלא מראים את מפלצת".

הוא היה תלמיד בינוני במערכת החינוך הצרפתית הנוקשה, ובתום השנה הראשונה בקולג' עבר לניו יורק, ולמד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק. כשחזר לפאריס למד עריכה ועבד תחילה כעוזר צלם, ובהמשך כמעצב תאורה בקליפים ובפרסומות. ההזדמנות הראשונה שלו לעבוד כצלם היתה בסרט "דליקטסן", שבו עבד עם צמד הבמאים פייר ז'נה ומארק קארו. ב-1995 הגיע לנקודת מפנה בסרטו של דייוויד פינצ'ר, "שבעה חטאים". הוא יצר תהליך חמצון עדין שבו נשמר הכסף בהדפסים ונוצר גוון שחור משחור.

בחלק ניכר מעבודתו הוא מתעמק בחקר החשיכה, לרבות "הנוסע השמיני :4 התחייה" של ז'נה (1997), "השער התשיעי" של רומן פולנסקי (1999), "החדר" של פינצ'ר (2002) ו"לילות בלוברי" של וונג קאר-ואי (2008). בסרטו של מיכאל הנקה, "Amour", שזכה בפרס דקל הזהב בפסיבל קאן השנה, הוא הניע את המצלמה לאט ועבר לשחור כדי לסמל את העצב של זוג בני 80 שמתמודדים עם עובדת היותם בני תמותה. יוצאת מן הכלל בגישת "מה שיותר שחור" שלו היתה עבודתו בסרטו של ברנרדו ברטולוצ'י, "לגעת ביופי" (1996), שבו שטף את הדמויות ואת הנוף הכפרי בטוסקנה באור זהוב חם.

 

הוא העביר את הרגישות הזאת לשלושת סרטיו של וודי אלן ובהם "כל דבר אחר" מ-2003 ו"חצות בפאריס" מ-2011. "הוא דימיין את פאריס מעוננת וגשומה כל הזמן", הוא אומר. "יצאנו החוצה לצלם ברחוב, והתחיל לרדת גשם, פשוט רדפנו אחרי הגשם. הגשם שרואים בסרט הוא גשם אמיתי".

קונג'י, נשוי ואב לשלושה ילדים, דחה את הצעתו של אלן לעבוד אתו בסרט רביעי. "הוא אחד הגיבורים שלי אבל אני בחופשה". הוא היה מועמד לאוסקר פעם אחת, על "אוויטה" של אלן פארקר מ-1996. "אני לא זוכה בפרסים", הוא אומר. "זה לא מעליב אותי. כמו שוודי אומר, 'לא טוב ללכת אחרי הדברים האלה'. כשהבמאי מרוצה ¬ זה הפרס שלי".


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו