בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המציאות הכריעה את הקולנוע היחיד בג'נין

הסרט התיעודי "סינמה ג'נין", שיוקרן הערב ביס דוקו, מסתיים בסוף טוב, אבל המציאות הכריעה את הקולנוע היחיד בעיר

7תגובות

לפני שנתיים הכותרות היו גדולות ואופטימיות. בתחילת אוגוסט 2010 - אחרי 23 שנים שבהן העלה אבק וצבר שכבות של לשלשת יונים - חודש ונפתח בשנית בית הקולנוע היחיד בעיר הפלסטינית ג'נין.

זו היתה סיבה אמיתית למסיבה. רשתות טלוויזיה מהעולם הגיעו לתעד את המאורע, שהכה הדים גם בתקשורת הישראלית. בתוך האולם המפואר, שמערכת סאונד חדשה ומתקדמת הותקנה בו, התרווחו מאות אורחים על כורסאות נוחות.

קבלת הפנים בעיר שכונתה "בירת המתאבדים" היתה חגיגית. כולם חזרו שוב ושוב על שמותיהם של המפורסמים שתמכו בקולנוע: מיק ג'אגר ורוג'ר ווטרס, למשל. משב קל של אופטימיות, סימן לחברה אזרחית בריאה ותאבת חיים, עלה לפתע מהגדה.

זהו גם הרגע שחותם את הסרט התיעודי "סינמה ג'נין" שישודר היום (רביעי) בערוץ יס דוקו, ומתעד את השנים וההכנות המפרכות שקדמו לפתיחת הקולנוע. סוף הסרט הוא רגע של אושר טהור למי שחלמו, האמינו וראו ברכה בעמלם. הפי-אנד אמיתי של שובר קופות אמריקאי עם מסר ברור: כוח החיים והרצון הטוב מנצחים כל מהמורה.

אלא שזה לא היה סוף הסיפור של סינמה ג'נין. מתברר שגם בתעשיית החלומות אי אפשר להשתחרר מנסיבות החיים.

על סף התפוררות

שלושה אנשים עומדים במרכז פרויקט סינמה ג'נין. הבמאי הגרמני מרכוס וטר (יוצר הסרט); איסמעיל חטיב, אב שכול מג'נין; ומי שהחל כמתרגם ונהפך למנהל הפרויקט - פכרי חאמאד, כיום סטודנט לתואר שני במשפטים. שניים מהם, וטר וחאמאד, חיים כיום בגרמניה ומדירים רגליהם מג'נין, בעיקר בגלל הסכנה שריחפה מעל ראשיהם אחרי הירצחו של ג'וליאנו מר-חמיס, עמית וחבר, באפריל 2011.

ראשיתו של פרויקט בית הקולנוע, והסרט שנלווה לו, בהיכרות בין וטר לחטיב. וטר צילם את הסרט התיעודי "לב בג'נין" על חטיב, חקלאי מקומי שבנו אחמד נהרג מירי של חייל ישראלי והחליט לתרום את איבריו לילדים ישראלים.

"זה היה סרט אחד, שמבוסס על פלסטיני אחד, והסיפור שלו נגע לכל כך הרבה אנשים אחרים", מספר וטר השבוע בשיחת טלפון מביתו שבגרמניה. "התגובות שאני שמעתי היו שאם היו יותר פלסטינים כמוהו, עם דעות כמו שלו, היתה תקווה אמיתית לשלום. התשובה שלי היתה שלדעתי יש הרבה כמוהו ורציתי להוכיח זאת. הייתי משוכנע שאנשים בעולם ובישראל לא יודעים שיש עוד שרוצים חיים נורמליים".

 

חטיב עצמו, מספר וטר, החל לגבש מסקנות דומות. "הקרנו את 'לב בג'נין' בתיאטרון החופש (התיאטרון שמר-חמיס היה מנהלו). עד אז אנשים חשבו שחטיב מכר את האיברים של בנו לישראלים ובגלל הסרט הבינו שהמצב היה מסובך יותר. הם הבינו את המוטיבציה שלו". המסקנה שגיבשו וטר וחטיב התמקדה בצורך לייסד פעילויות אזרחיות, בעיקר לילדים בני גילו של אחמד המנוח.

חטיב סיפר על בית הקולנוע השוקק שהיה בעיר עד האינתיפאדה הראשונה. כפי שנראה בסרט, הוא היה מוזנח לחלוטין, על סף התפוררות. בשלב זה הצטרף חאמאד לפרויקט. "הרבה פעמים ניסו לעשות משהו עם הקולנוע", מספר חאמאד. "היתה תוכנית להרוס אותו ולהקים מחדש, לפתוח מרכז מסחרי עם חנויות. כלום לא קרה, אז מובן שהיתה סקפטיות סביב הפרויקט שלנו".

וגם לכם היה לא קל.

חאמאד: "נכון. הקולנוע הוקם ב-1958 על ידי חמישה אנשי עסקים ונדבנים מהעיר. בינתיים הבנים והנכדים של הבעלים הפכו לבעלי הזכויות. כשהתחלנו לבדוק את המצב המשפטי של המבנה, היו 27 יורשים ולכל אחד מהם אינטרסים משלו. קראו לנו שוטים, שפותחים קולנוע בשעה שלאחרים אין מה לאכול. אמרו שאנחנו תמימים ושזה לא יקרה והיו גם מי שתמכו ברעיון. אפילו הרבה". הסרט מתעד שעות ארוכות של מפגשים עם פוליטיקאים, אנשי דת ועשרות בעלי זכויות במבנה. שוב ושוב הם מסרבים לחתום על החוזה, או מתנערים מזה שעליו כבר חתמו, מתקנים או מוסיפים סעיפים, מערימים קשיים.

עיקר ההתנגדות היתה של שמרנים?

אלכס בכרי

"האמת היא שכולם, כולל ג'וליאנו, הזהירו אותנו שהחמאס יתנגד. החלטנו ללכת לעירייה, שבראשה עומד איש חמאס. דיברנו אתו והוא לא התנגד. המתנגדים היו בעיקר מי שרצו להרוויח מהפרויקט. אני אדם רגיל ונורמטיבי והיה לי חשוב שאיש לא ירוויח מהפרויקט. לא הסכמנו לשלם פרוטקשן והתעלמנו ממי שלחץ והתנגד. לפני הפתיחה התחילו שמועות שיפוצצו את האירוע בהפגנות, אבל זאת לא היתה הבעיה בסופו של דבר".

עשרות מתנדבים מהעולם הגיעו לג'נין, כדי לסייע בהשלמת הפרויקט. כדי להקל עליהם, חליטו וטר, חאמאד וחטיב לשכור בניין סמוך שישמש להם כאכסניה. נפוצו שמועות על חוסר צניעות בה, אך אבן הנגף העיקרית בדרכם היתה קשיים כלכליים.

חאמאד: "היינו נאיבים מאוד ואפילו לא פנינו לכלכלן שיעריך כמה הפרויקט אמור לעלות, פשוט צללנו לזה. עשינו חישוב כללי בהתחלה והתברר שטעינו. לא היה ברור עד
כמה נוכל להמשיך הלאה. אם היינו עושים חישוב מדויק בהתחלה, זה כנראה לא היה קורה. הצלחנו רק הודות למתנדבים. רוג'ר ווטרס תרם 150 אלף יורו וככה השלמנו את פתיחת הקולנוע".

הלב נלקח

המטרה המוצהרת של מקימי הקולנוע המחודש היתה אמנם חברתית ואזרחית. בנאיביות הם ניסו להתעלם מהקשרים נפיצים יותר, אך אלה רדפו אותם - וממשיכים לרדוף. וטר מדגיש בכאב עד כמה חשוב היה לדור המקימים לשמר את אופיו החברתי של הקולנוע, תוך התעלמות מכוונת מקולות אחרים.

הקולות הגיעו גם מכיוונם של אנשי רוח - כמו מר-חמיס ואיש הקולנוע אודי אלוני, שבשלב מאוחר יותר הפך מעורב בפרויקט - וגם מכיוונם של אישים מקומיים כמו זכריה זביידי, מנהיג גדודי חיילי אל אקצה ויעד ביטחוני ישראלי לשעבר, שפרש ונהפך מעורב בתיאטרון החופש.

וטר: "רצינו לבנות קולנוע טוב, לדבר על סאונד ולא על הסכסוך. מהנדס קול ישראלי ומהנדס קול פלסטיני יוכלו לתקשר טוב יותר ובקלות רבה יותר, אם ידברו על עניין מקצועי. יש ביניהם יותר מפוליטיקה ויותר מקונפליקט. הבעיה היתה שנקלענו שוב ושוב לדיון על 'נורמליזציה'. האם זה ניסיון לעשות נורמליזציה למצב הקיים".

זה דיון שעלול להיות מסוכן.

"לחלוטין. הבנו עד כמה הפרויקט שביר. בעיני ההישג הגדול של הסרט הוא ביכולת להראות את כל נקודות המבט סביב הקולנוע: חאמאד, שאומר שלקולנוע יוכלו להגיע צופים מכל העולם ומולו זביידי, שאומר שחובה להיות פוליטיים. יש מעמדות גבוהים ונמוכים בג'נין, יש מודעים פוליטית ופחות, פרגמטים יותר ופחות ואנשי אמצע. כשהגעתי לשם לראשונה חשבתי שיש בג'נין טרוריסטים ולוחמים ואין שום נורמליות. בעיני הסרט מראה שהאנשים הרגילים הם שם והם צריכים תמיכה".

אחד הרגעים המפליאים בסרט בהקשר זה, הוא שיחה בין וטר וחאמאד למר-חמיס ואלוני. הישראלים מתבטאים בקיצוניות, דורשים מהפלסטינים שיקבעו תנאים לאורחים מישראל המעוניינים להגיע לקולנוע, למשל שכל אורח יחתום על BDS, הצהרת גינוי והחרם על ישראל. חאמאד מתנגד בתוקף.

"זה באמת היה רגע מדהים", אומר וטר, "הישראלים מאשימים את חאמאד שהוא 'נורמלייזר' ¬ מעודד נורמליזציה מול ישראל. הרגשתי שאולי האינטלקטואלים משני הצדדים מגדירים מהו הסכסוך ומהי נורמליזציה וכך הופכים את הדברים לבלתי ניתנים לפתרון. אתה יכול להרוס כל רעיון בחברה הפלסטינית במלה 'נורמליזציה'".

חאמאד: "יש לי שישה אחים. כולנו נעצרנו באינתיפאדה הראשונה וחלקנו גם בשנייה. אני לא מגיע מהירח, אני סובל מהכיבוש כמו שאני סובל מהשחיתות של המנהיגים הפלסטינים. אחרי 60 שנים של קונפליקט אני מאמין שההתנגדות היא דרך אחת והיא גרמה נזק. אם נוכל להראות לרחוב הישראלי הנורמלי - לאנשים שעשויים להצביע לקיצוניים בנסיבות מסוימות - שאנחנו רוצים כמותם חיים רגילים, נוכל לשנות.

"אני מאמין שדרך קולנוע נוכל להבהיר את עצמנו. זה היה משונה לקבל מאלוני הוראות איך למחות ולהתנגד. הוא לא צריך לבוא לקהילה שלי ולשכנע אותם שישראלים הם רעים".

הסצינה יוצאת דופן מסיבה נוספת. בדיוק כאשר נערכה, מספר וטר, נודע כי מר-חמיס נרצח בפתח תיאטרון החופש. בסרט הסצינה נקטעת בכיתוב ¬ סימן מבשר רעות ראשון לעתיד הפרויקט.

במקביל הדברים החלו לקרוס. חשבון הבנק הידלדל, המתנדבים פונו מחשש לביטחונם והאופטימיות של וטר וחאמאד דעכה. "מעולם לא פחדתי בג'נין, אבל הרצח שינה את דעתי", אומר חאמאד. "יש אנשים בג'נין שרוצים למוטט את כל מה שיש לנו. קיומו של קולנוע אומר שיש בדרך כלשהי חיים. אנחנו התייחסנו לסרטים, לקולנוע, כדרך ללמוד על תרבויות אחרות, אבל אחרי הרצח הבנתי שדעות ומלים יכולות לרצוח וגם להירצח. אנשים רצו להחזיר את ג'נין למצב של שנות האינתיפאדה הראשונות והתחלתי להרגיש סכנה".

וטר: "הייתי בהלם מהרצח. מאותו רגע הפסקתי להגיע לג'נין. לא פחדתי להיות למטרה, אבל הרגשתי שהלב נלקח. הלכתי להלוויה ומאז לא חזרתי".

כיום הקולנוע מנוהל בקושי על ידי ד"ר סואד רישמאווי ונאבק על המשך קיומו. איש מהמעורבים בו לא משוחח עם התקשורת הישראלית, מחשש לתגובת הסביבה. וטר וחאמאד מנסים לשמור על נימה אופטימית כאשר הם מדברים עליו ועל עתידו המעורפל. "אני מקווה שהקולנוע ימשיך להתקיים וימשיך את מה שהוא נועד להיות", אומר חאמאד.

"יש לקולנוע מנהלים חדשים שיש להם שיקולים אחרים. לא הבאנו בחשבון שמועות ודעות מסביב והיה לזה מחיר. נקודת התקווה שלי היא שאת הקולנוע מנהלת עכשיו אשה", מסכם וטר. "היא הפנים של הקולנוע וזה סמלי בעיני. הפרויקט לא נכשל. הקולנוע שרד למרות הקשיים ולמרות ההתנגדות שעורר. נכון שהזהות שנתנו לו נעלמה, אבל גם בזהות העכשווית שלו יש תקווה וצריך לסייע לו".


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו