זיכרונות מהקומה השביעית וחצי

דלת סודית המובילה אל מנהרה, מערכת יחסים מסורבלת ומופעי תיאטרון בובות. מה אפשר ללמוד על צ'ארלי קאופמן מהוצאה מחודשת של "להיות ג'ון מלקוביץ'"?

נדב הולנדר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נדב הולנדר

הקומה השביעית וחצי היא אחת ההמצאות המשעשעות ביותר שהביא לעולם סרטם של צ'ארלי קאופמן וספייק ג'ונז "להיות ג'ון מלקוביץ'". 13 שנה עברו מאז יצא הסרט, ולאחרונה יצאה בארצות הברית גרסת "קריטריון" כפולה ומושקעת במיוחד שלו. בשבועות האחרונים היא הגיעה גם אל מדפי ספריות הדי-וי-די בישראל.

"להיות ג'ון מלקוביץ'" עוקב אחר אמן תיאטרון בובות אמריקאי צעיר ומובטל בשם קרייג שוורץ (ג'ון קיוזאק), שמוצא עבודה כפקיד תיוק בחברה השוכנת בקומה מסתורית בבניין משרדים בניו יורק. אף שהוא נשוי ללוטה (קמרון דיאז), צעירה בעלת אובססיה משונה לבעלי חיים, הוא נדלק על שותפתו לקומה השביעית וחצי, מקסין (קתרין קינר), ומחזר אחריה נמרצות.

יום אחד, בשעה שמעטפה נופלת לו אל מאחורי אחד הארונות, מגלה שוורץ דלת סודית המובילה אל מנהרה שכאשר נכנסים אליה, מתגלגלים היישר אל תוך תודעתו של השחקן ג'ון מלקוביץ. כעבור 15 דקות נפלטים החוצה אל כביש ראשי ליד ניו ג'רזי. מכאן והלאה מתגלגלת העלילה לכדי הרפתקה סבוכה שכוללת מערכת יחסים מסורבלת בין שוורץ, לוטה ומקסין, מופעי תיאטרון בובות ואת ג'ון מלקוביץ' עצמו.

מתוך "להיות ג'ון מלקוביץ'". כאילו אומר משהו מהותי אבל בעצם לא

היה היה סרט ששמו "לפרק את הארי" מאת וודי אלן, על אודות סופר מתוסכל שחייו התרפקו לו מול מכונת הכתיבה. הסרט שובץ סיפורים קצרים ואנקדוטליים שנלקחו מתוך כתביו של הגיבור: סיפור על אדם שיוצא מפוקוס, סיפור על מלאך המוות שבא לקחת מישהו וטועה בלקוח, וכו' וכו'. יש משהו ב"להיות ג'ון מלקוביץ'" שמזכיר סיפור קצר כזה, מצוין מבחינת הפוטנציאל הגימיקי המשעשע שלו, שיצא משליטה ותפח מעל ומעבר למידותיו. במעבר בין אורכו הרצוי, פלוס מינוס עשר דקות, לאורכו הנוכחי - 113 דקות - נוספו לו כמה קווי עלילה לא הכרחיים ויומרות שלא בהכרח עושות לו טוב.

קאופמן, שהתסריט הזה פירסם אותו לראשונה, התמחה מאז ומתמיד בעלילות שמערבבות מציאות ובדיון תוך שימוש בתודעותיהן המטושטשות של גיבוריו. הוא רכש לעצמו מעריצים רבים ברחבי העולם, בשעה שאחרים חשים שהקולנוע שלו סובל מחסך בעומק ממשי, למעט מקרים ספורים ומרגשים כמו "שמש נצחית בראש צלול" (שביים מישל גונדרי). הבמאי ספייק ג'ונז עשה את שמו כיוצר קליפים ופרסומות מוכשר, ועבודתו הקולנועית התמקדה בעיקר בתסריטים של קאופמן, בהם "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן".

בדי-וי-די החדש נכלל בין היתר סרט תיעודי המתאר את מאחורי הקלעים של הפקת הסרט. מהפרטים המשעשעים המסופרים בו אפשר ללמוד למשל כי כמה מאנשי הצוות נאלצו ללבוש קסדות על הסט כדי להימנע מהיתקלויות כואבות עם התקרה בקומה השביעית וחצי, וכי ג'ונז עצמו אינו מוריד מעליו את מצלמת הסטילס שלו לכל אורך הצילומים. בבונוס נוסף בדי-וי-די הוא חולק עם הצופים חוויות מהסט שצילם בעצמו.

משהו בבונוסים הללו משדר, קצת כמו הסרט עצמו, איזו העדפה של צורה על פני תוכן, גימיק על פני עניין אמיתי. לדוגמה, ה"קומנטרי" המסורתי (ערוץ השמע החלופי שבו לרוב נשמע קולם של היוצרים המספרים על הסרט) הוקלט כאן דווקא על ידי מישל גונדרי, המוגדר כאן כ"ידיד ומתחרה". זה יכול היה להיות משעשע, אלא שגונדרי מקדיש את עיקר הפטפוט שלו לתיאור מערכת היחסים הרופפת שלו עם ג'ונז, ולשאלות כמו "האם אורסון בין (אחד משחקני המשנה בסרט) עדיין חי".

דווקא הראיון עם מלקוביץ' עצמו - שחקן מוערך שיום בהיר אחד קיבל לידיו תסריט שנושא את שמו ומעמת אותו עם תודעתו שלו - מספק נקודת מבט מסקרנת על הסרט. מלקוביץ' מספר כי בתחילה חשב להפיק ולביים את הסרט, ולתת את התפקיד של מלקוביץ' למישהו אחר. ייאמר לזכותו של קאופמן שהוא סירב בתוקף: מלקוביץ' צריך להישאר מלקוביץ'.

נדמה שהמהות הקאופמנית חסרת הביטחון אך המשועשעת מעצמה, מתנגשת עם החומרה הפסיכולוגית/פילוסופית/משהו כזה המאפיינת את סרטיו, יצירות משעשעות בסך הכל שכאילו אומרות משהו מהותי אבל בעצם לא. סרטים שלוקחים אותך לקומה השביעית וחצי, שואבים אותך למנהרה די מסקרנת אבל פולטים אותך החוצה בלי שלמדת שום דבר חדש.

"להיות ג'ון מלקוביץ'" - מהדורת קריטריון, האוזן השלישית

ערך את העמוד: איתמר זהר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ