שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

החמצה היא מלה קלה מדי לתאר את "המלים"

אורי קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

ברקע העלילה המסועפת של "המלים", סרטם הראשון של צמד התסריטאים והבמאים בריאן קלאגמן ולי סטרנתאל, מהדהד הזיכרון של אחד הסיפורים הידועים ביותר בתולדות הספרות המודרנית. ב-1922 איבדה האדלי ריצ'רדסון, אשתו הראשונה של ארנסט המינגוויי, בפאריס מזוודה ובה כתבי יד של סיפורים קצרים שלו. להמינגוויי, שלא סלח לה מעולם, היו העתקים חלקיים לכמה מהסיפורים, אבל רובם אבדו לעד.

ייתכן שאילו קלאגמן וסטרנתאל היו מבססים את סרטם הראשון על הסיפור האמיתי הזה הוא היה מוצלח יותר. אבל מטרתם היתה יומרנית בהרבה. ייתכן גם שהם חששו שאחרי שדמותו של המינגוויי הופיעה באחרונה בשני סרטים, "חצות בפאריס" של וודי אלן ו"המינגוויי וגלהורן" של פיליפ קאופמן, עוד סרט על הסופר הוא יותר מדי.

הסרט מורכב מאוסף של תחבולות עלילתיות ובראשן שסרטם מספר סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, שמבקשות באיזושהי צורה ואופן לייצג על הבד את תהליך ההתהוות של יצירה ספרותית. אבל זה נדמה יותר כפנטסיה של סטודנט לספרות בשנתו הראשונה מאשר כיצירה שחוקרת את תהליך היצירה הזה באופן רציני ועמוק. הקולנוע מתקשה לרוב לתאר תהליכי יצירה אמנותיים, והספרות ניצבת בראש האמנויות שהקולנוע מתקשה לייצג את תהליך יצירתה.

מאז שמכונת הכתיבה נעלמה לטובת המחשב, אין צורך להיחשף עוד לאותן סצינות שבהן סופר מכניס דף למכונת הכתיבה, כותב משפט, אינו מרוצה ממנו, שולף את הדף מהמכונה, מקמט אותו בזעם וזורק אותו לרצפה עד שהיא מתמלאת בכדורי נייר מקומטים. את התהליך הזה החליפה המחיקה של המשפט ממרקע המחשב שמוצג לצופים. אבל עדיין יש מעט מאוד סרטים שבהם מופיעה דמותו של סופר, שאמור להיות מוכשר, והצופים מאמינים בו ובאמנותו. כך גם בסרט הזה שמתחיל עם סופר מצליח, קליי המונד (דניס קווייד), שמקריא לקהל קטעים מספרו החדש שנקרא "המלים". הקטעים שהצופים והקהל נחשפים להם משלבים בסגנונם בין הפומפוזי למגוחך (לא מסייע לכך סגנון הקראתו של קווייד האנרגטי בדרך כלל שבחר בנימת דיבור מונוטונית מתוך מחשבה שהדבר מייצג רצינות אמנותית). מכאן, וזו לא התחלה מבטיחה, עובר הסרט לתאר את עלילת ספרו של המונד שעוסק בספרות. גיבורו הוא סופר צעיר, רורי ג'נסן (בראדלי קופר), ששני הרומנים שכתב נדחו על ידי כל ההוצאות לאור בטענה שהם "פנימיים" מדי. סליחה, אבל מה זה אומר ואיזו מין ביקורת ספרותית זאת?

רורי נשוי לדורה, שם פרטי טעון בתולדות התרבות המודרנית (זואי סלדאנה), שעוד קודם לכן, בירח הדבש שהם בילו בפאריס, העניקה לבעלה תיק מרופט שקנתה בחנות עתיקות. רורי משום מה לא פתח את התיק הזה במשך כמה שנים - גם זה לא בדיוק ברור למה; איפה הסקרנות שלו כסופר? - וכשהוא פותח אותו מתגלה בתוכו כתב יד עתיק ולא חתום של רומן. כשהוא קורא אותו הוא קובע שזאת יצירת מופת. הוא מחליט להגיש את כתב היד להוצאות לאור והספר, שהוא קורא לו "The Window Tears" (למה שמות של ספרים מומצאים בסרטים תמיד נשמעים מופרכים כל כך?) זוכה לביקורות מהללות ונהפך לרב מכר.

ואם חשבתם שבכך נגמרת שרשרת הסיפורים בסרט, אז טעיתם. בסנטרל פארק פוגש רורי בדמות שידועה אך ורק בכינויה "הזקן" (מגלם אותו ג'רמי איירונס בתיאטרליות יעילה), והסרט עובר בפלאשבק לפאריס של שנות ה-40 שבה הזקן היה סופר צעיר (כעת מגלם אותו בן בארנס), שחווה טרגדיה בחייו, כתב את הספר שרורי התיימר להיות המחבר שלו, אך אשתו (נורה ארנזדר) איבדה את כתב היד ממש כמו אשתו הראשונה של המינגוויי (הקטעים בפאריס מצולמים משום מה בצבעוניות שונה מהסרט כולו, קלישאה נוספת שהסרט משתמש בה).

תסבוכת שכזאת כבר מזמן לא נראתה בקולנוע והיא מעיקה במיוחד בגלל כוונותיהם הרציניות לכאורה של היוצרים שמוחמצות אחת לאחת. מאחר שאלה שאלות של מוסר השטחיות מקוממת יותר. החמצה היא מלה קלה מדי לתאר את סרטם של קלאגמן וסטרנתאל; טעות היא המלה המתאימה יותר.

"המלים". תסריט ובימוי: בריאן קלאגמן, לי סטרנתאל; צילום: אנטוניו קאלבאצ'ה; מוסיקה: מרצ'לו זארבוס; שחקנים: בראדלי קופר, דניס קווייד, ג'רמי איירונס, זואי סלדאנה, אוליביה ויילד, ג'י-קיי סימונס, ג'ון האנה, בן בארנס, נורה ארנזדר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ