בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפנים האחרות של יעל אבקסיס

פעם דוגמנית, תמיד שחקנית קולנוע ועכשיו גם מפיקת סרטים. אנטומיה של 20 שנות קריירה אינטנסיבית ומתפתחת שהצליחה להפתיע את יעל אבקסיס עצמה

30תגובות

יעל אבקסיס מאחרת. אבל אין זה איחור אופנתי של כוכבת. קבענו בארבע אחר הצהריים במשרד ההפקות שלה בלב תל אביב, והיא תקועה בפקק בנתיבי איילון בדרכה למשרד מצילומי הסרט שבו היא כעת משתתפת, "לצוד פילים" של רשף לוי (מאוחר יותר אמנם מדווחים בחדשות על אירוע שגרם לפקק שעצר את התנועה בנתיבי איילון למשך זמן רב).

אני מוזמן לחכות לאבקסיס במשרדה. הציפייה, שאיננה ארוכה, מספקת לי הזדמנות להתבונן סביבי. נדמה שהמשרד מייצג את אבקסיס בפשטות, באלגנטיות וברוגע שהוא משדר. במרכז החדר שולחן כתיבה גדול מעץ חום כהה. משטחו כמעט ריק, חוץ מנר דולק, קלטת די-וי-די של סרטו של קלוד סוטה

"לב בחורף" וכמה כתבי עת. העליון שבהם הוא כתב העת הצרפתי "פסיכולוז'י", שעל שערו דיוקנה של ז'ולייט בינוש (מאוחר יותר תספר לי אבקסיס ש"פסיכולוז'י" נהפך בצרפת לכתב עת כה פופולרי, שכל כוכב או כוכבת שואפים להופיע על שערו).

משרדה של אבקסיס שוכן בקומת קרקע, ודרך החלון הגדול אפשר להבחין בצמחייה ירוקה. מתחת לחלון ניצבת ספה מרופדת בבד פרחוני עדין, שמתחשק לשקוע בתוכה (אבל אני לא עושה זאת). על הקיר מאחורי תלויים בין השאר תצלום של מרילין מונרו ותצלום של מונרו עם איב מונטאן. על הקיר מימיני מדף ועליו שורה של קלטות די-וי-די, ועד כמה שאני מצליח לראות ממקום מושבי, אני לא מסתובב בחדר, כולן של סרטים אירופיים.

אסף עיני

את עיני תופס במיוחד תצלום יפהפה שתלוי על הקיר מולי. זהו צילום בשחור-לבן של פינת קיר של בית, שעליו טבועה התווית של שם הרחוב והוא "רחוב הסרט הראשון". מתחתיו מצוינים שמותיהם של האחים פייר ואוגוסט לומייר, שסרטיהם הרכיבו את הקרנת הקולנוע הראשונה, שהתקיימה בפאריס ב-28 בדצמבר 1895.

החיוך

הפגישה עם אבקסיס מתקיימת מכמה סיבות. ראשית, השנה מלאו 20 שנים לצאתו לאקרנים של "סיפורי תל אביב", הסרט הישראלי הראשון שבו הופיעה. הסרט היה ללהיט באותה שנה משמעותית בתולדות הקולנוע הישראלי (שבה יצאו לאקרנים גם "חסד מופלא", סרטו האחרון של עמוס גוטמן, "אזרח אמריקאי" של איתן גרין ו"החיים על פי אגפא" של אסי דיין). הוא הורכב משלושה סיפורים, ואבקסיס כיכבה בראשון שבהם, "שרונה מותק", שביימה איילת מנחמי; היא גילמה בו מעצבת תצוגות אופנה, שחייה נתונים בבלגן אחד גדול.

סיבה נוספת היא שאבקסיס הקימה חברת הפקה, והסרט הראשון שהפיקה, יחד עם פבלו מלר והלל רוזמן, הוא סרט יפה ועדין ושמו "איה". אורכו 40 דקות, וביימו אותו מיכל ברזיס ועודד בן נון. הסרט, שמתאר את הקשר המתפתח בין מוסיקאי דני שמגיע לישראל כדי לשפוט בתחרות לפסנתר על שם ארתור רובינשטיין לאשה שבמקרה מקבלת עליה את תפקיד הנהגת שלו, נחשף בפסטיבל הקולנוע האחרון שהתקיים בירושלים והוקרן בסינמטקים.

הסיבה השלישית היא שאני אוהב את עבודתה של אבקסיס כשחקנית. אני אוהב שחקנים שלא רואים עליהם שהם עובדים; שחקנים - בעיקר שחקניות - החושפים את מחשבותיהם ורגשותיהם מול המצלמה אך גם רוצים להסתתר ממנה. בפגישה מספרת אבקסיס שהצלם רנאטו ברטה, שצילם את "קדוש" של עמוס גיתאי ב-1999, סרט מכונן בחייה המקצועיים, אמר לה גם כן שהיא משדרת את התחושה שהיא רוצה להיראות ולא להיראות בעת ובעונה אחת.

הקדימון לסרט "איה" בהפקתה של אבקסיס

היא יפה, וכשדנים ביעל אבקסיס אי אפשר להתעלם מהעובדה הזאת; אך יופי לא תמיד מספיק. יש לאבקסיס אותה תכונה מסתורית שנקראת פוטוגניות, הגורמת לנו לרצות להתבונן בה כשהיא מופיעה על המסך.

לו נתבקשתי לבחור במרכיב אחד של פניה שמייצג אותה הרי זה חיוכה, שיש בו מידה של נעימות ומלנכוליה בעת ובעונה אחת. אינני זוכר את אבקסיס צוחקת בפה מלא באחד מסרטיה; אני כן זוכר אותה מחייכת, ובאותו חיוך מסוים טמונה המהות של נוכחותה כשחקנית על בד הקולנוע.

החיפוש

כאשר אבקסיס מגיעה באיחור קל ומתיישבת מולי, היא טוענת שהיא סחוטה, מיוזעת, מוזנחת, אך, כצפוי, נראית נפלא.

אינני זוכר בדיוק איך הגענו לזה, אך עוד לפני שאני מפעיל את הרשמקול שמונח בינינו, אנחנו מעלים זיכרונות מהשחקנית האהובה עליה, וזו רומי שניידר. אבקסיס גדלה עליה ועל סרטיה, מזדהה עם ייסוריה, מבינה מדוע היא התאבדה זמן קצר לאחר מות בנה, דויד, בתאונה מחרידה, ומספרת לי על ההלם שהיא לקתה בו כאשר יום אחד התקשר אליה גבר והזדהה כאלן דלון; בצעירותה ניהלה עמו שניידר רומן במשך כמה שנים. אבקסיס היתה בטוחה שעובדים עליה, אבל לא; זה היה דלון שהציע לה תפקיד בסרט, שלבסוף לא יצא לפועל.

"סיפורי תל אביב" לא היה הסרט הראשון שבו הופיעה אבקסיס. קדם לו בכמה חודשים סרט צרפתי ושמו "Pour Sasha", שביים הבמאי הצרפתי אלכסנדר ארקאדי. בסרט כיכבו סופי מארסו ורישאר ברי, ועלילתו התרחשה בקיבוץ על הגבול הסורי ב-1967. איך זה קרה?

"אמי, השחקנית והזמרת ריימונד אבקסיס, הופיעה בסרט של ארקאדי" ("בקיץ האחרון בטנג'יר" ב-1987), מספרת אבקסיס. "כשארקאדי הגיע לארץ, הוא ואמי ואני נפגשנו לארוחת צהריים, והוא שאל אותי אם אני רוצה להופיע בסרט. אמרתי: כן. למה לא? חשבתי שזו תהיה חוויה. סופי מארסו, שגם כן נכחה באותה ארוחה, אמרה לי: לא כדאי לך. ככה היא אמרה לי: לא כדאי לך. זה חיידק וזה ידביק אותך. אבל התעלמתי מדבריה, לא לקחתי אותם ברצינות".

לא חשבת אז על משחק? על דוגמנות?

תומר אפלבאום

"ממש לא. הייתי אז סטודנטית להיסטוריה ולמזרחנות באוניברסיטת תל אביב וזה היה הכיוון שבו חשבתי שאלך. האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שהתרבות שמתהווה כאן חייבת לכלול בתוכה את התרבות הערבית ורציתי ללמוד אותה, לחקור אותה. רציתי ללמוד ערבית.

"זה לא היה מובן מאליו שאני אלך ללמוד באוניברסיטה. המצב בבית מבחינה כלכלית היה קשה, ובעצם הייתי צריכה לצאת ולעבוד כדי לעזור, אבל אמרתי לא, אני חייבת ללמוד.

"נולדתי באשקלון ב-1967", היא ממשיכה ומספרת. "אבי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת 10 ואחי בן חודש. אבי היה בן 33 כשהוא נהרג. שום דבר לא נותר כשהיה אחרי שהוא נהרג. מאשקלון נדדנו לאשדוד ומשם לבאר שבע, לפאריס, לבת ים ולתל אביב.

"גדלתי אמנם בבית בוהמייני עם אמא שהיתה נוסעת להופיע בשמלות מפוארות ואיפור מוקפד, אז אולי משהו מהעולם הזה כן נדבק בי עוד קודם לכן; אבל באיזשהו מקום הייתי ילדה שלא נראה עליה שהיא ניחנה בכישרונות שכאלה. הייתי ילדה מופנמת, מאוד מופנמת, שקשה היה להבחין מה מתרחש בתוכה. הייתי ילדה מאוד רצינית, ספונה בתוך הספרים שקראתי ללא הפסקה, וילדה אחראית, כי בגיל 10, אחרי שאבי נהרג, הפכתי בעצם להיות האמא של המשפחה, כי אמי, כדי להתפרנס, היתה נוסעת הרבה להופעות. תוך 24 שעות ממותו של אבי נהפכתי מילדה יחידה, מנסיכה, ללב של המשפחה. נהפכתי מילדה לאשה שלוקחת, שמארגנת, שדואגת שהבית יתפקד, שיהיה בית. קודם למותו של אבי רקדתי והייתי רקדנית טובה, אבל ברגע שהוא מת קטעתי את זה. לא היה עוד זמן לזה".

מה אביך עשה קודם למותו?

"הוא היה כלכלן. הוא עבד קצת בבנק ואז עבד עם אמא שלי. אמא שלי היא זו ששיכנעה אותו לבוא לארץ והוא קטע את לימודיו האקדמיים בשביל זה. הוא מעולם לא מצא את עצמו פה".

מותו של אביה עדיין מעיב על אבקסיס וגרונה נשנק כשהיא מדברת עליו. על אמה היא מדברת באהבה והערצה גדולות. היא גם עושה סרט תיעודי על אודותיה. "היא אשה מדהימה", אומרת אבקסיס, "אבל בגלל הנסיעות הרבות שלה כדי להתפרנס, לא היתה בבית מסגרת, ואני הייתי אחראית ליצירת המסגרת. ברגע שאבא מת, יעל נשארה בצד. עשיתי מה שהיה צריך להיעשות ולא שאלתי את עצמי שאלות ולא התייסרתי. מכיוון שהייתי אחראית למסגרת בבית, לא יכולתי לתפקד במסגרות אחרות. לא יצאתי לטיולי בית ספר וגם לא יכולתי לשרת שירות צבאי סדיר. הייתי חייבת לטפל באחי, בסבתא של אמא שלי שהיתה מאוד זקנה וגם באמא שלי, שעבדה מאוד קשה. כשהלכתי לאוניברסיטה אמרתי לעצמי, עכשיו אני אלמד, עכשיו אני אעשה את מה שאני אוהבת. אבל אז הגיעו 'סיפורי תל אביב' והפרסומת של קסטרו, ולא תיארתי לעצמי שהם יעשו בום שכזה ושאז ערוץ הילדים יחטוף אותי ואז ערוץ 2 יחטוף אותי, והנה חלפו 20 שנים".

אז בהתחלה, כשהציעו לך לשחק, מה זה אמר לך בעצם? היה לך מושג מה זה אומר?

"במשך שנים לא היה לי מושג מה זה אומר, עד 'קדוש' בעצם. המזל היחיד שלי היה שלא זייפתי יותר מדי, אבל בעצם לא היה לי מושג מה אני עושה. אמרתי את הטקסטים, אבל בפנים נשארתי סגורה-סגורה. אפשר לומר ששיחקתי בלהיות שחקנית. חשבתי שרוצים אותי כי יש לי פנים נעימות ואני מייצגת משהו, אולי משהו ישראלי מאוד. לא חשבתי שבוחרים בי כי מחפשים שחקנית".

חשבת שבוחרים בך רק כי את יפה?

"לא, ואני אגיד לך למה, כי אני לא גדלתי בתור ילדה יפה אלא בתור ילדה ממושקפת וגמלונית. הייתי בטוחה שההופעות שלי בסרטים והעבודה שלי כדוגמנית הן גל חולף. כשעבדתי עם איילת מנחמי, שהיא חברת נפש שלי עד היום, הייתי אומרת את הטקסטים, לפעמים נוגעת במשהו פנימי, במשהו חושפני, אבל מיד נרתעת, לא נותנת. זה היה משגע את איילת ואנחנו מדברות על זה עד היום.

"אני באמת לא הבנתי למה רוצים אותי. זה הפתיע אותי. צריך לזכור גם שרוב ילדותי ונעורי שתקתי. הייתי ילדה שתקנית מאוד, ופתאום רוצים שאני אדבר, כי לשחק זה גם לדעת לדבר, וזה היה קשה לי. היו גם מקרים רבים שבמאים לא נתנו לי הזדמנות, שהם אמרו 'היא רק יפה, היא לא למדה משחק'.

"נעלבתי? ודאי שנעלבתי. אבל זה גם חיזק אותי. ואז הגיע עמוס גיתאי והציע לי את התפקיד של רבקה ב'קדוש', אף על פי שהיו אנשים שאמרו לו שיעל אבקסיס היא לא שחקנית, והכל השתנה מבחינתי.

"כמו שהרגשתי שהתפצלתי בגיל 10, כשאבי נהרג, ונשארתי מפוצלת, כך העבודה על 'קדוש' איחדה אותי מחדש. פתאום לא הייתי זקוקה לחלל מוגן סביבי. לראשונה הייתי מוכנה ליפול קדימה או ליפול אחורה, לא לפחד להיכשל. לראשונה, ב'קדוש', הבנתי מה זה להיות באמת שחקנית, ואז אמרתי לעצמי שאני כבר לא זקוקה ללמוד משחק, לרכוש טכניקה, כי יש לי הטכניקה שלי.

"כל חיי חיפשתי מורים. איילת היתה מורה שלי, עמוס ורנאטו היו מורים שלי, מיכל בת אדם, שבסרטה 'חיים זה חיים' הופעתי, היתה מורה שלי יחד עם בן זוגה, משה מזרחי, שבביתם שהיתי הרבה זמן; ועכשיו אני כבר לא מחפשת את זה, אף על פי שאני עדיין רוצה ללמוד מכל במאי שעמו אני עובדת. היום אני בעיקר זקוקה לדו-שיח עם הבמאי שאני עובדת אתו. ואני חושבת שגם במאי זקוק לדו-שיח הזה עם השחקן, שהוא הכלי שעמו הוא עובד.

"אני מרגישה בת מזל בתור שחקנית ים-תיכונית שקיבלתי כל כך הרבה הזדמנויות לעבוד, גם כאן וגם בחו"ל. אני גאה בעבודה שעשיתי ב'קדוש' וגם ב'עלילה' של עמוס גיתאי, ב'שבתות וחגים' וב'חטופים', ב'חיים זה חיים' וב'שבעה'. היום יש לי הרגשה שלא השם שלי עובד, שאני עובדת".

לאחרונה עבדה אבקסיס שוב עם גיתאי, בסרטו החדש "שיר ערש לאבי", שבו היא מגלמת את אמו של הבמאי ורן דנקר את אביו. אך לא רק בסרטים ישראליים הופיעה אבקסיס. על הסרטים שבהם הופיעה בצרפת היא אומרת: "בשבילי לעבוד בצרפת היה כמו לברוח קצת, לא לעבוד באמת, אלא לנוח קצת. עשיתי שם סרטים טובים יותר וטובים פחות, אבל בעיקר משכה אותי האפשרות לעבוד במקום שלא ממש מכירים אותי.

"אני בוחרת בתפקידים על פי מרחב הנשימה שיש בהם ובסיפור שסובב אותם. אני בכלל אוהבת סרטים שאפשר לנשום בהם. לפעמים מספיקה לי סצינה אחת כזאת בסרט כדי להסכים להופיע בו. כך היה במקרה של 'תחיה ותהיה' של ראדו מיכאליאנו, שעסק בייסורי הקליטה של נער אתיופי בישראל. כשקראתי את התסריט שלו אמרתי לעצמי שזה לא בשבילי, שזה לא סוג הקולנוע שאני אוהבת, אבל היתה בו סצינה אחת שנגעה ללבי, סצינה אחת שגרמה לכל הסרט לנשום, אז הסכמתי להופיע בסרט, שהיה ללהיט ענק בצרפת. עד היום אנשים ניגשים אלי בפאריס כדי לדבר אתי על הסרט הזה".

האם קיבלת גם הצעות מחוץ לצרפת, מהוליווד למשל?

"כן, אך סירבתי לכולן. נחשפתי מאז ומתמיד בעיקר לקולנוע האירופי ואין לי קשר רב לקולנוע האמריקאי. פעם אחת אפילו הציעו לי תפקיד כנערת ג'יימס בונד באחד הסרטים שבהם פירס ברוסנן גילם את בונד, אני כבר לא זוכרת באיזה, וסירבתי. מה, השתגעתי להופיע בסרט שכזה?"

הבגרות

לפני שנים אחדות החליטה אבקסיס לעשות את המבחן הגדול ביותר שלה כשחקנית ולעלות לראשונה על במה. ב-2009 היא הופיעה בהפקה של מחזהו של הנריק איבסן "האשה מן הים", שהועלתה בתיאטרון תמונע. זו היתה מבחינתה חוויה שתבעה ממנה תעוזה גדולה, והיא שינתה אותה.

"לקחתי לעצמי את הזמן כדי לעבוד על הדמות שגילמתי במחזה", היא מספרת. "היה חיפוש, היה ניתוח, כמעט ניתוח לב פתוח. את עולה על הבמה בפעם הראשונה, וזה לא עובד. וזה לא עובד גם בפעם השנייה ובפעם השלישית, ואז זה עובד, ופתאום את והדמות והמחזאי והמחזה נהפכים לישות אחת. 'קדוש' היתה הפעם הראשונה שלמדתי כיצד לפרק ולאחד את עצמי מחדש; ההופעה שלי ב'האשה מן הים' היתה הפעם השנייה שלמדתי לעשות זאת, רק שהפעם עשיתי זאת באופן שקול, מבוקר ובוגר יותר".

ואם מדברים על בגרות או התבגרות, מהו יחסך לכך?

"אני מתחילה לברך על זה שאני מתבגרת. יש לי שני ילדים, בני 15 ו-7 (אבקסיס היתה נשואה לשחקן ליאור מילר. בן זוגה הנוכחי הוא איש העסקים רוני דואק; א"ק). כשהתחלתי לחשוב על ילד שלישי, כי זה עכשיו או לעולם לא, תפשתי שאני לא זקוקה לעוד ילד, אף על פי שאין לי שום דבר נגד ילדים או משפחות מרובות ילדים, כי אני מייצרת דמויות ועכשיו מפיקה סרטים, וזאת הבחירה שלי, עליה אני לא רוצה לוותר, והיא לוקחת הרבה ממני, היא לוקחת הרבה זמן. והמשרד הזה שבו אנחנו יושבים מלא בילדים קטנים, ובילדים קטנים אני מתכוונת לסרטים שאנחנו רוצים להפיק וכל אחד מהם זקוק לתשומת לב כאילו היה ילד שיש לטפח אותו. זו לא היתה החלטה קלה, לוותר על ילד נוסף, אבל הרגשתי שנכון לי לעשות אותה.

"היום אני מסתכלת על עצמי הרבה יותר מאשר בעבר ואוהבת את מה שאני רואה, את סימני הגיל. היום אני כבר לא יכולה לגלם תפקידים שגילמתי כשהייתי בת 30, אבל היום אני יכולה לגלם תפקידים שלא יכולתי לגלם כשהייתי בת 30. אני זוכרת שכשעברתי את ה-40 והייתי בפאריס, שמתי לב שכבר לא מסתכלים עלי כמו שהסתכלו פעם, ומצד אחד אמרתי לעצמי: ואו, כבר לא מסתכלים עלי כמו פעם, ומצד שני אמרתי: איזה כיף שכבר לא מסתכלים עלי כמו פעם, ואז רוב הזמן לא רציתי שיסתכלו עלי. אני בת 45, יש סיכוי שחייתי את מחצית החיים שלי ויש סיכוי עוד יותר סביר שאחיה רק עד מחר. אחרי הכל, אבא שלי נהרג כשהיה בן 33. אבל אני לא מפחדת. אני אוהבת לגלם דמויות בוגרות ותמיד אהבתי גם סרטים שעוסקים בדמויות בוגרות".

מבין השחקניות המזרחיות בארץ, את כמעט היחידה שיכולה לגלם בהצלחה גם דמויות מזרחיות וגם דמויות אשכנזיות, ועשית זאת. האם המוצא של הדמות הוא איזשהו שיקול בבחירת התפקידים שלך?

"ממש לא. אני לא מתעלמת מהעובדה שהמזרחים אכלו חרא, וצריך לדבר על זה ולצעוק את זה ולא להגיד שזה נגמר, כי זה לא נגמר. והיום האתיופים והרוסים והעובדים הזרים והפליטים אוכלים חרא. אני בתה של שחקנית וזמרת מרוקאית אדירה, והתרבות והשירה והשפה המרוקאיות הן בעורקי, אבל בראש ובראשונה אני אשה ישראלית. לא אמרתי 'אבל אני לא משם' כאשר הבמאית ורה בלמון הציעה לי ב-2007 לגלם ניצולת שואה בסרטה 'לשרוד עם זאבים'.

"הגזענות היא עניין נרכש ובשנים האחרונות, דרך העבודה שלי עם נשים מוכות (בעמותת 'רוח נשית'), למדתי שגם האלימות היא עניין נרכש. היום העניין העיקרי שמעסיק אותי הוא מקומן של נשים בחברה הישראלית השוביניסטית ובתרבות שלה. אני רוצה שיהיו בקולנוע הישראלי הרבה נשים, יותר נשים מכפי שיש היום, ואני בפירוש מתכוונת לעודד זאת בעבודתי כמפיקה. אני רוצה להפיק קולנוע. אני מאמינה בכוחו של הקולנוע לחולל שינוי. חובה שיהיה כאן קולנוע חי, תוסס, פעיל".

את מרגישה תחושה של שליחות?

"שליחות זו מלה שקשה לי להשתמש בה במקום שבו עדיין כל כך קשה לעשות סרטים, מקום שבו עשיית סרטים היא כמו פעילות גרילה. אבל אני כן מרגישה איזושהי תחושה של שליחות כאשר נכנסים לכאן במאי או במאית, ואנחנו אומרים לו או לה נעבוד על זה, נשפר את זה, נקרע את התחת על זה, וגם אם יראו את זה רק 1,000 או 5,000 אנשים זה יהיה שווה את המאמץ אם יהיה בזה הדבר הזה, הסצינה הזאת, האש הזאת. צריך שיהיה פה קולנוע אחר, הרבה קולנוע אחר, יותר ויותר קולנוע אחר".

איך נולד העיסוק החדש שלה? "הייתי בצרפת, אחרי צילומי איזשהו סרט, והציעו לי תפקיד בסרט צרפתי נוסף, דווקא תפקיד מעניין, אבל אמרתי לעצמי שאין לי הרצון להיות עוד חצי שנה מחוץ לישראל. הרגשתי שאני מתגעגעת לבימות הצילומים של סרטים בישראל, גם אם אין בהם השפע שמאפיין בימות צילומים בצרפת.

"חשבתי על הכסף שנשפך על סרטים שנעשים מחוץ לישראל, שרק מקצתם מממשים את הפוטנציאל שהושקע בהם, ועל האיכות של סרטים כמו 'אור', 'ימים קפואים' ו'חופשת קיץ', שנעשו כמעט בכלום, ועכשיו סרטים כמו 'המשגיחים' ו'אליס' של דנה גולדברג, שאולי איננו סרט גדול כתוצאה מאילוצי הפקה ותקציב אבל הוא מעיד על כישרון גדול, וחשבתי שאני רוצה הביתה, שאני רוצה לסיים את הקריירה שלי היכן שהיא החלה ולתרום לקולנוע הישראלי שכה היטיב עמי כמיטב יכולתי".

איך בחרת ב"איה" לסרטך הראשון כמפיקה?

"הלל רוזמן, שלמד עם מיכל ברזיס ועודד בן נון באותו מחזור בסם שפיגל, בא אלי עם התסריט של 'איה' וסיפר לי שהוא פנה לחברת הפקה גדולה, ושם אמרו לו שהכסף שיש לו לא יספיק להפקת הסרט ובכלל הם לא מפיקים סרטים באורך 40 דקות. אז החלטנו להפיק את הסרט בכסף שהיה לנו עם שרה אדלר הנפלאה ועם השחקן הדני אולריך תומסון (שמוכר מסרטים כגון 'החגיגה' ו'בעולם טוב יותר'. א"ק), ששלחנו לו את התסריט והוא נענה מיד בחיוב. עכשיו הוא הולך לביים סרט ראשון, ובמקום התוכנית המקורית, החליט לצלם אותו בארץ. חשוב שיבואו הנה שחקנים גדולים, שיסכימו להופיע בסרטים ישראליים גם בעבור כלום כסף רק מפני שאלה סרטים שמאתגרים אותם.

"הפקנו כבר סרט קצר נוסף בשם 'מכתב מן העבר' עם גדליה בסר ויוסי גרבר, שהתקבל לפסטיבל הסרטים של חיפה שיתקיים בסוכות, והמיזם הבא יהיה סרט עלילתי ארוך. אנחנו צריכים לבחור בין שלוש אפשרויות. זה תלוי מי מבין השלושה יהיה הראשון שיקבל כסף מהקרנות.

"החלטתי להתחיל עם שני סרטים באורך 40 דקות כדי לבדוק אם אני מסוגלת לעשות את העבודה ולעמוד בתקציבים. עכשיו אני מוכנה להמשיך. אני רוצה להפיק סרטים שיש להם משמעות. סרטים שממלאים תפקיד במקום הזה, שרע בו היום, אבל אני מאמינה שהרע יוביל לטוב".

במשך השיחה כולה אני מודע לאינטנסיביות המלווה את תחושת הרוגע שקורנת מפניה של יעל אבקסיס. אני שואל לדעתה על הייחוס השגור של רוגע לדמותה, והיא מחייכת אותו חיוך אופייני לה, שמגלה ומסתיר כאחד. "רק בשבוע שעבר מישהו על בימת הצילומים של הסרט שבו אני משתתפת החמיא לי על הרוגע שאני משדרת; צלם בא ואמר לי שאני משדרת כוח נפשי שקט וזה משפיע על כל הנוכחים על בימת הצילומים. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש, כי בפנים יש הר געש מטורף שרוצה להתפרץ.

"אני מאמינה שצריך להתפתח כל הזמן; אני מעדיפה את המלה התפתחות על המלה שינוי. צריך לחוות מאות גלגולים ולא לפחד לקפוץ. אני מאמינה ביצר וביצירתיות, ובעיקר בחיבור שבין השניים. יש כאלה שאוהבים לקפוץ מהר גבוה; יש כאלה שאוהבים לדאות ויש כאלה שאוהבים לצנוח; יש כאלה שאוהבים לישון ויש כאלה שאוהבים לחיות ולהרגיש עד אין סוף". לא קשה לשער למי מאלה יעל אבקסיס משייכת את עצמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו