בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנעורים חלפו, המרד נשאר

סרטו האחרון של ניקולס ריי, "אי אפשר לחזור הביתה", נולד בנסיבות חריגות ומעולם לא הושלם. סרטו הגרמני האחרון של ארנסט לוביטש, "אהבותיו של פרעה", נחשב אבוד במשך שנים ארוכות. פסטיבל הסרטים של חיפה, שייפתח בסוף השבוע הקרוב, יאפשר הצצה נדירה אל היצירות המסקרנות הללו

תגובות

כחמישה עשורים מפרידים בין שני סרטים שונים מאוד שיוקרנו בפסטיבל הסרטים ה-28 של חיפה, שייפתח במוצאי שבת ויתקיים לאורך חג הסוכות. האחד הוא "אהבותיו של פרעה", סרטו של הבמאי הגרמני-יהודי ארנסט לוביטש; השני הוא "אי אפשר לחזור הביתה" של הבמאי האמריקאי ניקולס ריי. קשה לדמיין שני סרטים שונים יותר ממלודרמת הראווה הרומנטית של לוביטש וסרטו הניסיוני של ריי. עם זאת, יש ביניהם גם קווי דמיון.

שניהם סרטים אחרונים. "אהבותיו של פרעה" היה הסרט העלילתי הארוך האחרון שלוביטש ביים בגרמניה קודם למעברו להוליווד בהזמנתה של מרי פיקפורד, גדולת כוכבות הקולנוע של אמריקה בתקופת הסרט האילם. "אי אפשר לחזור הביתה" היה הסרט האחרון שריי ביים. שני הסרטים אינם גמורים.

כמו רבים מהסרטים שהופקו בעידן הראינוע ואבדו כנראה לתמיד, "אהבותיו של פרעה" נחשב לסרט אבוד, עד שחלקים ממנו נמצאו בארכיונים שונים ברוסיה, איטליה, גרמניה וארצות הברית. שחזורו של הסרט נמשך שנים רבות, ועדיין חסרות בו סצינות רבות, שהיעדרן מהסרט מיוצג בגרסה המשוחזרת על ידי תמונות סטילס. כמו כן אבדו רבות מכותרות הביניים שנכללו בו כדי לבאר את העלילה או לדווח על הנאמר בין הדמויות, ואלה שוחזרו על פי התסריט שנמצא ועל פי דיווחים מההפקה עצמה, שתועדה בזמנה. הגרסה המשוחזרת, שהוקרנה לראשונה ב-2011, היא מה שיש כעת, וייתכן שבהמשך יימצאו קטעיה החסרים. היו כבר תקדימים לנסים שכאלה.

גם "אי אפשר לחזור הביתה" הוא סרט לא גמור. ב-1955 ביים ניקולס ריי את "מרד הנעורים", שהיה לסרט שביסס את מיתוס המרידה של דור שלם של צעירים אחרי מלחמת העולם השנייה. ריי החל לביים סרטים שש שנים קודם לכן (סרטו הראשון היה "הם חיים בלילה" מ-1949, פילם-נואר נוגה על זוג אוהבים במצוקה) ו"מרד הנעורים" היה סרטו ה-11 ולהיטו הגדול ביותר.

אחרי "מרד הנעורים" ביים ריי כמה סרטים מעניינים נוספים כגון "גדול מהחיים" ב-1956, "ניצחון מר" ב-1957 ו"נערת המסיבות" ב-1958. אולם הם לא זכו להצלחה, וכדי לשרוד, היות שההצעות בהוליווד פחתו, הוא עבר לאירופה והיה מעורב בשתי הפקות ראווה: "מלך המלכים" על חיי ישו ב-1961 ו"55 ימים בפקינג" ב-1963, שעסק במרד הבוקסרים שפרץ בסין בתחילת המאה ה-20. הסרט, שבו כיכבו גרגורי פק, אווה גרדנר ודייוויד ניבן, זכה להצלחה כלכלית ניכרת, אך זה לא היה הקולנוע שניקולס ריי רצה לעשות. הוא אף התמוטט נפשית במהלך ההפקה, והחליט לפרוש מעשיית סרטים במימון הממסד.

שנותיו הבאות של ריי היו קשות. הוא היה אלכוהוליסט, מכור לסמים, ובתקופה מסוימת אפילו חסר בית. מי שבא לעזרו היה השחקן והבמאי דניס הופר, שהופיע בתפקיד משנה ב"מרד הנעורים", וסידר לו ב-1971 משרת הוראה בהארפור קולג' לאמנויות ומדעים באוניברסיטת בינגהמטון הממוקמת בחלקה הצפוני של מדינת ניו יורק. כפי שריי עצמו אמר בראיון, הוא קיבל את ההצעה כי לא היתה לו ברירה.

ריי חזר מאירופה לארצות הברית בסוף שנות ה-60, נפעם מגל המרדנות ששטף אז את צעירי אמריקה. בשיעור הראשון שלו באוניברסיטה הכריז ריי בפני תלמידיו שבכוונתו ליצור עמם סרט שיתעד את רוח התקופה. התלמידים גם יעבדו בסרט בתחלופה מתמדת, כלומר כל תלמיד ישמש בתפקידים שונים במהלך ההפקה, וגם ישחק בסרט שיצולם ללא תסריט. סיפורה הכאוטי של הפקת הסרט, שבמהלכה נוצרו יחסים אמביוולנטיים בין ריי לתלמידיו (שחלקם האמינו תחילה שהקשר שלהם עם במאי הוליוודי יסייע להם להגיע להוליווד, בעוד שריי עצמו לא יכול היה עוד לעבוד בבירת הסרטים האמריקאית), מתועד בסרט נוסף שיוקרן בפסטיבל בצמוד ל"אי אפשר לחזור הביתה" והוא הסרט התיעודי "אל תצפו ליותר מדי" של סוזן ריי, שהיתה אשתו הרביעית והאחרונה של ניקולס ריי.

זהו סרט מרתק כי הוא מתאר את חוויית הוראת הקולנוע על ידי במאי חשוב - אינני מכיר עוד סרט תיעודי שמתאר את הסיטואציה הזאת באינטימיות כה גדולה - וגם כולל ראיונות עם התלמידים לשעבר, שהיו מעורבים בהפקת הסרט, ומעלים זיכרונות מעבודתם עם ריי. חלקם מרגישים שהם עברו חוויה מכוננת; אחרים מרגישים שהם נוצלו על ידי ריי. רבים מהם מתארים את הייסורים שעברו במהלך העבודה על הסרט, שארכה כשנתיים, ובמהלכה האלכוהוליזם והתמכרותו לסמים של ריי הלכו והתעצמו.

יש מי שמתאר אותו בסרט כשילוב בין נוח, שודד ים ואלוהים (ואמנם חזותו של ריי הגבוה - עם שיערו הפרוע והרטייה על עינו הימנית, שאותה חבש רק לעתים - היתה מרשימה ביותר; לעתים קרובות הוא לבש ז'קט אדום שלא יכול היה שלא להזכיר את מעיל הרוח האדום שג'יימס דין לבש ב"מרד הנעורים"); ואחר משווה בינו לבין המשורר הצרפתי בודלר ומתאר אותו כמי שהלך באותן שנתיים של עבודה אינטנסיבית על הסרט אל לב המאפלייה.

שמו של הסרט, "We Can't Go Home Again", מתייחס במפורש לזה של הרומן של תומאס וולף "You Can't Go Home Again", שאף מוזכר בסרטה של סוזן ריי (ולכן חבל שהשם העברי השמיט מהשם את המלה "אנחנו"). אין לו עלילה של ממש, וצורתו התעצבה תוך כדי העבודה עליו. הוא מורכב מקטעים שצולמו בסופר 8, 16 מילימטר, 35 מילימטר ווידיאו, וייחודו הצורני נובע בעיקר מהיותו מורכב ממצבור של אימג'ים, שמוקרנים על הבד במקביל, וחלקם אף צבועים באופן מלאכותי בעליל.

שמו של ריי איננו מופיע בסרט כבמאי. זו אמורה להיות יצירה שנוצרה על ידי קומונה משותפת, אך אין ספק שריי ראה בסרט בראש ובראשונה יצירה שלו. מעניין, אגב, שריי יצר את הסרט באותן שנים שבהן הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר בחר אף הוא ליצור סרטים במסגרת של קומונה שנקראה "קבוצת דז'יגה ורטוב" (על שם הבמאי הרוסי הגדול), וזה אותו גודאר שבביקורתו על סרטו של ריי "ניצחון מר", שפורסמה ב"קאייה די סינמה", הכריז ש"הקולנוע הוא ניקולס ריי" - הכרזה שאמנם התקבלה בלגלוג על ידי רבים אך נחרטה בזיכרון הקולנועי הקולקטיבי.

אין ספק ש"אי אפשר לחזור הביתה" הוא בלגן אחד גדול, אך זהו בלגן מהפנט, שיעניין את מי שמתעניינים ביצירתו של אחד המורדים הגדולים ביותר בשיטה ההוליוודית, בקולנוע הניסיוני כפי שנתפש בתחילת שנות ה-70, בקשר שבין הוראת הקולנוע לעשיית סרטים, או ברגע האמריקאי ההיסטורי שבו הסרט נוצר. במהלך עשיית הסרט, כפי שתועדה בסרט התיעודי של סוזן ריי (שכדאי לצפות בו בצמוד לסרטו של בעלה), מכריז ריי שעשיית סרטים היא דרך חיים ושהקולנוע הוא הקתדרלה של האמנויות כיוון שכל האמנויות כלולות בו. כאשר אחד התלמידים שואל אותו על מה הסרט הוא עונה שהסרט עוסק בחיפוש של כל אחד מאתנו אחרי עצמו ואחרי זהותו. אין זו תשובה מקורית במיוחד, אך היא מספקת במקרה הזה כמו כל תשובה אחרת.

הסרט נחשף לראשונה בעותק לא גמור בפסטיבל קאן ב-1973 והתקבל ברגשות מעורבים על ידי הביקורת, שמרביתה לא ידעה כיצד להתייחס אליו. תלמידיו של ריי התמרמרו על כך שהוא הוציא את הסרט מידיהם, והוא הוצג בקאן כסרט של ניקולס ריי הנערץ. ריי עצמו הועזב מהאוניברסיטה באותה תקופה, והמשיך לעבוד על הסרט עד למותו ממחלת הסרטן ב-1979 בגיל 67. העותק שיוקרן בפסטיבל חיפה שוחזר בקפדנות ונחשף לראשונה אשתקד בפסטיבל הסרטים של ונציה.

בשנותיו האחרונות נוצר קשר בין ריי לבין הבמאי הגרמני וים ונדרס, שהעריץ את ריי, והעניק לו ב-1977 את תפקיד הצייר המתחזה למת בסרטו "הידיד האמריקאי". באותה שנה החלו ונדרס וריי ליצור יחד את הסרט התיעודי המצמרר "ברק מעל המים" (שידוע גם בשם "סרטו של ניק") שמתעד את הידרדרותו הגופנית ואת מותו של ריי. מוזר, אגב, שלא ונדרס ולא הסרט מוזכרים בסרטה של סוזן ריי. מי שכן מתראיין בסרט הוא הבמאי האמריקאי ג'ים ג'רמוש, אף הוא ממעריציו של ריי. בסוף סרטה כוללת ריי ציטטה שנשמעת בקולו של הבמאי הספרדי ויקטור אריצ'ה ("רוח הכוורת"), שבה הוא מכריז כי "אי אפשר לחזור הביתה" הוא סרט פגום, אבל פגמיו הם יוצאי דופן. זהו סרט חי, אומר אריצ'ה, והזמן שחלף רק אישר את חשיבותו וערכו.

רומנטיקה לפני המלחמה

בשל השילוב שמתקיים בו בין סצינות קולנועיות לבין תצלומי סטילס, הרי גם לעותק המשוחזר של "אהבותיו של פרעה" של ארנסט לוביטש מ-1922 יש איזשהו גוון ניסיוני. לוביטש, שנולד בברלין ב-1892 ומת בהוליווד ב-1947 בן 55, זכור כיום בעיקר בזכות הקומדיות המבריקות והמתוחכמות שביים באמריקה, ובהן "צרות בגן עדן" מ-1932, "נינוצ'קה" מ-1939, "החנות מעבר לפינה" מ-1940 ו"להיות או לא להיות" מ-1942.

לסגנונם הקומי המרומז ניתן הכינוי "המגע של לוביטש"; אך לוביטש, בנו של חייט, ביים החל מ-1914 סרטים רבים בגרמניה, קודם להגירתו לארצות הברית. יצירתו, שזכתה להצלחה במולדתו וגם בארצות הברית, נעה ברובה בין קומדיות פופולריות למלודרמות היסטוריות כגון "מאדאם דיבארי" מ-1919 ו"אן בולן" מ-1920.

לא ראיתי רבים מסרטיו של לוביטש שהופקו בגרמניה, אך בהשוואה לאלה שראיתי, "אהבותיו של פרעה" (ששמו הגרמני הוא "אשתו של פרעה") לא נדמה לי כאחת מפסגות יצירתו, למרות שיש בו כמה סצינות מרשימות. עלילת הסרט, שהיבטיה הרומנטיים עניינו את לוביטש, כך נראה, יותר מהיבטיה הראוותניים והמלחמתיים, מתרחשת במצרים העתיקה ומציגה את סיפורו של פרעה בשם אמנס, שאמור להינשא לבתו של שליט אתיופיה, כדי לייצר ברית בין שתי המדינות היריבות, אך מתאהב בשפחה יוונייה בשם תאוניס, שמאוהבת בגבר אחר.

כדי להציל את הגבר שהיא אוהבת, שנשלח בגללה למחנה של עבודת כפייה, תאוניס מסכימה להינשא לאמנס, מה שגורם לשליט אתיופיה להכריז מלחמה על מצרים, ומכאן מתפתחת העלילה שמתרכזת יותר ויותר באובססיה שאמנס מפתח כלפי אשתו הצעירה שאינה אוהבת אותו.

אחד ההיבטים המעניינים ביותר ב"אהבותיו של פרעה" הם כמה מהשחקנים שמופיעים בו. את אמנס מגלם השחקן אמיל יאנינגס, אחד מגדולי כוכבי הקולנוע של גרמניה, שרשימת סרטיו כוללת בין השאר את "הצחוק האחרון" של פרידריך וילהלם מורנאו מ-1923 ו"המלאך הכחול" של ג'וזף פון שטרנברג מ-1930, שבו גילם את הפרופסור השמרן שנופל ברשתה של זמרת קברטים שאותה גילמה מרלן דיטריך (ויש דמיון מעניין בין הדמות הפאתטית שיאנינגס גילם בסרטו של פון שטרנברג לזו של אמנס בסרט של לוביטש).

הוליווד הזמינה את יאנינגס אליה, והשחקן הגרמני היה הראשון שזכה בפרס האוסקר על הופעתו בשני סרטים, "הפיקוד האחרון" של פון שטרנברג ו"דרך כל בשר" של ויקטור פלמינג. עם המעבר מהראינוע לקולנוע, אילץ אותו מבטאו הגרמני הכבד לחזור לגרמניה, שם נמשכה הקריירה שלו והוא גם המשיך לככב בסרטים בתקופת הרייך השלישי. הוא עשה את סרטו האחרון ב-1945, וכמו כוכבי קולנוע גרמנים נוספים שעבדו בעבור הנאצים, התקשה למצוא עבודה בגרמניה לאחר המלחמה. הוא מת ב-1950, בן 65.

נוסף אליו מופיעים בסרטו של לוביטש גם פול וגנר - שזכור כבמאי של כמה מהסרטים המוקדמים שבישרו את האקספרסיוניזם הגרמני, והלך לעולמו ב-1948 - ואלברט באסרמן, שנמלט מגרמניה עם עליית הנאציזם והופיע בתפקידי משנה בסרטים אמריקאים רבים, עד שמת ב-1952.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו