נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

"בתחילת המאה, בכפר בפרובנס, חיה לה פיה קטנה וענייה. שמה יכול היה להיות 'שברירית', 'מוזרה', 'חולנית' או 'זדונית'. אבל הוא היה פשוט מרגריט. ובמקום שרביט קסמים היה לה בסך הכל עיפרון, שבאמצעותו היה בכוחה לשנות אנשים". במקור הצרפתי זה נשמע כמובן טוב יותר, ובכל זאת, במלים הללו בחר המשורר הצרפתי הנודע ז'אק פרוור לפתוח את ההקדמה שכתב לסרט הקצר "דודה צ'יינה הזקנה" - סרטו הראשון של הקולנוען הישראלי המנוח דוד פרלוב.

פרוור מספר שם על יכולתה של הנערה מרגריט להתבונן על סובביה מנקודת מבט ייחודית ולתרגם את רשמיה לציורים צבעוניים, שתיעדו את "חיי היום יום כפי שמרגריט ראתה אותם, כפי שרצתה שיהיו, כפי שחלמה אותם, או כפי שהיא בזה להם", כדבריו. הוא גם אינו חוסך מהצופים את סופה הטראגי של הציירת הצעירה ומספר כי בהיותה בת 21 הכניעה אותה המחלה שרדפה אותה מאז ילדותה.

ציור של מרגריט בונווי מתוך הסרט. הדגישה את המגוחך, המכוער והמצחיק שבחיי הבורגנות

מיד לאחר שהטקסט של פרוור נעלם מן המסך, פורצת את הדממה תרועת חצוצרות רמה, ומוסיקה פומפוזית ומשועשעת כאחת מובילה את הסרט אל תחילתו. השנה: 1900. המקום: העיירה הצרפתית גונפרון. "יום החתונה של תומא ואפולוני", מצהיר הקריין והמסך נמלא באיור המציג את החתן והכלה, בבגדים מהודרים, פוסעים יד ביד לכיוון הכנסייה. המצלמה מתרחקת והולכת, ועכשיו נחשפת התמונה במלואה: לא רק הפמליה המלווה את הזוג הנרגש, אלא גם קבוצה של עכברושים שחורים המטפסים מאחור על בגדי החתן והכלה. המראה משונה ודוחה כאחד.

"דודה צ'יינה הזקנה", סרטו הראשון של פרלוב שנוצר לפני 55 שנה, הוצג בארץ פעמים ספורות בלבד. לפיכך חמק מעיני הצופים לא רק סרט מקסים זה של אחד מגדולי הקולנוענים שפעלו כאן, אלא גם הסיפור המרתק שהוא נושא בחובו. ובסיפור הזה יש לא רק ציורים מרהיבים שהותירה אחריה ילדת פלא מן המאה ה 19 שמתה בדמי ימיה. יש בו גם התגייסות של אמנים פאריסאים ידועים לעזרתו של פרלוב, וכל כולו מסמל באופן פואטי את אחת התקופות החשובות בחייו של הבמאי: זו שבה החליט להקדיש את חייו לעשייה קולנועית.

ציורים מחופשה רחוקה

לפני 60 שנה, בהיותו בן 22, עזב פרלוב את מולדתו, ברזיל, ועבר לפאריס כדי ללמוד בה ציור. הוא נרשם ללימודי אמנות באקול דה בוזאר, שכר לעצמו חדר במלון בסן ז'רמן דה פרה, והקדיש את רוב זמנו לפיתוח ולשכלול כישרון הציור שלו. לפרנסתו החל לעבוד בסינמטק הצרפתי. הוא שימש כעוזר למנהל המוסד היוקרתי הזה, אנרי לנגלואה - האיש שפיטוריו ב 1968 לצד סגירת הסינמטק היו בין הגורמים שהציתו את מרד הסטודנטים - והחל אט אט להעמיק את היכרותו עם האמנות השביעית.

במשך השנים נהג פרלוב להזכיר אירוע אחד מסוים שחווה בין כותלי הסינמטק ושהיה בעל השפעה מכרעת על עתידו. "הברית שלו עם הקולנוע החלה כאשר עבד בסינמטק וראה שם את 'אפס בהתנהגות', סרטו של ז'אן ויגו", מספרת אלמנתו, מירה פרלוב. "הסרט הזה שינה את דרכו. זה הרי סרט על ילדים שמתגוררים בפנימייה ולומדים בה, ולאחר שהם חוזרים מחופשה מתחילים בה מהפכה. הסרט מתאר את הפנימייה הזאת כמעין בית סוהר אבל עושה זאת בהומור, והוא הרשים מאוד את דוד, בין השאר בגלל הנושא שהוא עוסק בו: ילדות החשופה לטיפשות, לרוע ולחוסר הבנה של מבוגרים. אחרי הסרט הזה דוד הבין שהוא רוצה לעשות קולנוע".

פרלוב המשיך בלימודי הציור שלו, ובמקביל החל לעבוד עם הדוקומנטריסט ההולנדי הנודע יוריס איוונס. ידידות אמיצה נרקמה בינו ובין צעירה שלמדה עמו בבית הספר לאמנות, מרגריט בונווי-יונגרמן. כשנודע לזו על מצבו הכלכלי הדחוק, היא הזמינה אותו להתגורר באחד החדרים בבית הגדול בפרבר הפאריסאי שבו התגוררה עם אמה.

באחד הימים ב 1956 שלפה בונווי-יונגרמן מזוודה ישנה שנשמרה בבית משפחתה שנים רבות. היא הוציאה מתוכה מחברת שעל דפיה ציורים שצוירו 50 שנה קודם לכן. אחדים מדפי המחברת כבר החלו להתפורר, אחרים ניתקו מהמחברת ונחו לצדה, אבל הציורים עדיין היו עזי צבע ורעננים. בונווי-יונגרמן הראתה אותם לפרלוב וסיפרה לו כי דודתה, מרגריט בונווי (שהיא קרויה על שמה), ציירה אותם כשהיתה בת 12.

"כשהראיתי את הציורים לדוד, הוא הופתע מאוד מהאווירה בהם, מהלך הרוח שלהם, והתלהב מאוד", מספרת בונווי-יונגרמן, המתגוררת בפאריס. "מיד הוא ביקש ממני לשאול את הציורים כדי לבחון אותם בתשומת לב. זמן קצר לאחר מכן החליט שהוא רוצה לעשות מהם סרט".

דוד פרלוב. הרגיש שהוא מגלה צייר שהלך לעולמו והשאיר לו את יצירתוצילום: יכין הירש

פרלוב התלהב מההתבוננות הסאטירית, העוקצנית והביקורתית של הילדה הצעירה על המבוגרים שסבבו אותה. מרגריט בונווי ציירה סצינות מחיי היומיום שראתה סביבה בכפר גונפרון, שבו בילתה את חופשת הקיץ שלה, והדגישה את המגוחך, המכוער והמצחיק שבחיי הבורגנות. הדמויות שציירה היו קריקטוריות, תוכן הציורים היה מתריס, וכל אחד מהם לווה בכיתובים קצרים, בתוך הפריים ולצדו, שהשלימו את הסיטואציה המצוירת.

"בזכות הכיתובים, הציורים האלו מזכירים מאוד ציורי קומיקס", מציינת נטלי יונגרמן, בתה של בונווי-יונגרמן, שריכזה לפני שלוש שנים את כל הציורים בספר (בהוצאת "לה טאבלה רונד"). "אבל בימים ההם כמעט שלא היה קומיקס בצרפת. למעשה, מה שנחשב לקומיקס הצרפתי הראשון - 'La Famille Fenouillard' מאת כריסטוף - ראה אור ארבע שנים בלבד לפני כן. אף שידוע לי בוודאות שהיא לא הכירה את הקומיקס של כריסטוף, היה ביניהם דמיון מופלא: שניהם ציירו פאנלים גדולים במיוחד, שהשתרעו על פני חצי עמוד, וכל אחד מהם הוסיף כיתובים קצרים ליד כל ציור. מדהים לחשוב שהיא לא רק הקדימה את זמנה, היא גם עשתה זאת בגיל 12".

בראיון למשה נתן, שהתפרסם בכתב העת "קשת" ב 1968, סיפר פרלוב כי מה ששבה את לבו לא היה רק תוכן הציורים או סיפורה של האמנית. "היא היתה ציירת נפלאה. אני חושב שבציורים שלה היתה יותר בגרות מאשר בסרט שלי", אמר. "יש בציוריה משהו מגובש מאוד. הרגשתי כאילו אני מגלה צייר שהלך לעולמו והשאיר לי את יצירתו".

פרלוב החליט לעשות סרט שיתבסס על הציורים, וכך להפיח בהם חיים מחודשים. הוא סידר אותם בסדר מסוים שיצר מעין סיפור, וכתב טקסט קריינות שהתבסס כולו על הכיתובים המקוריים. הגיבורה הראשית של הסרט היתה דמות שחזרה והופיעה ברבים מהציורים: דודה צ'יינה הזקנה, אשה אנרגטית, בעלת אף גדול ומשקפיים, שהיתה המייסדת של ארגון צבא הישע המקומי.

ידיד של פרלוב, אברשה זמש, התנדב לעזור לו בגיוס הכסף שנדרש לעשיית הסרט. "אברשה אמר לו: 'אני אשיג לך כסף', ויצא לגייס משקיעים", מספרת מירה פרלוב. "צריך להבין שפאריס של אותם ימים היתה שונה מאוד מפאריס של היום. הכל היה אז הרבה יותר נגיש, בייחוד בקרב הבוהמה. כולם הכירו את כולם, ויכולת פשוט לגשת ולדפוק למישהו בדלת".

רשימת האנשים שגויסו בשיטה הזאת והסכימו לתרום מכספם או מכישרונם לפרויקט האמנותי הייחודי הזה מדהימה למדי. בין אלה ניתן למצוא את השחקנית הצרפתייה ז'אן מורו, הפסל אלכסנדר קלדר, המשורר חתן פרס נובל צ'סלאב מילוש, הצייר אלברטו מאניילי, הציירת מריה-הלנה ויירה דה סילבה ורבים אחרים. גם ז'אק פרוור עצמו לא הסתפק בכתיבת ההקדמה, אלא שלח אף הוא יד לכיס ותרם כסף להפקת הסרט.

המוסיקאית הנודעת ז'רמן טייפר, שהיתה חברה ב"קבוצת הששה", הסכימה לכתוב את המוסיקה לסרט בהתנדבות. "היא ביקשה מדוד רשימה מדויקת של הזמנים בסרט, מתי מופיע כל דימוי, אורך מדויק של כל סיקוונס, וחיברה את המוסיקה בדיוק רב לפי פרטיטורת הזמן שדוד נתן לה", מספרת מירה פרלוב. את המוסיקה הקליטה קבוצה של חמישה נגנים, וגם כאן מסתתר אמן מפורסם: אחד מהחמישה היה ז'ן פייר רמפל, מגדולי החלילנים במאה ה 20.

ואולם, למרות רשימת התורמים הארוכה היה הסכום שנאסף רחוק מלהספיק למימון הסרט. הבמאי ובת זוגו, שהגיעה לבקרו בפאריס, החליטו שזה עיתוי מצוין לקום ולמסד את הקשר ביניהם. "ידעתי שאם אודיע שאנחנו מתחתנים, הורי ישלחו לנו סכום כסף, וכך באמת היה", מספרת פרלוב. "בכל הכסף הזה השתמשתי כדי לשלם למוסיקאים ולמנצח".

גם אל הבמאי אלן רנה ("לילה וערפל", "הירושימה אהובתי") פנה פרלוב בבקשת עזרה. בראיון ב"קשת" סיפר כי ביקש מרנה שיסייע לו להשיג מצלמה לצורך צילומי הסרט, וזה שלח אותו אל הצלם והבמאי כריס מרקר ("המזח"), בצירוף המלצה. מאוחר יותר, סיפר פרלוב, בא אלן רנה לראות את הסרט. "המפיק ביקש שאראה לו את הסרט", הוא סיפר, "כדי שימליץ להפיץ אותו על ידי מוסד מסוים".

בגלל התקציב הנמוך היו תנאי העבודה קשים. הצילומים נעשו במרתף ששימש כאולפן צילום מאולתר. "זו היתה תקופה קשה ביותר בשבילו ובשבילי", מספר פיירו סארטו, ידיד של פרלוב ששימש כעוזר הבמאי. "לא היה לנו כסף, לא היתה לנו עבודה, היינו חסרי אמצעים. התפרנסנו בדרכים שונות ומשונות. לעשות סרט מאלבום הציורים הזה נשמע כמו חתיכת שיגעון! ובכל זאת נכנסנו לעניין. כל מה שהוא ואני ידענו על קולנוע היה מהקרנות סרטים בסינמטק הצרפתי ובמועדוני קולנוע. היו לנו דיונים רבים על טכניקות קולנועיות, אבל אפס פרקטיקה. מאחר שהיה צריך לצלם את הסרט תמונה אחר תמונה, שאלנו בכל ערב מהסינמטק מצלמת קודאק 16 מ"מ מיוחדת עם רפלקס, ועם שחר, לאחר לילה של עבודה במרתף, היינו מחזירים אותה".

נטלי יונגרמן. הוציאה את הציורים בספרצילום: ארנו בובייה

בשלב מסוים אזל הכסף והעבודה הופסקה. מירה ודוד יצאו ללונדון כדי להתחתן. "כשהיינו שם אמרתי לדוד, 'אנסה לפנות לBFI- (מכון הקולנוע הבריטי), אולי הם יתרמו'", היא מספרת. "התלבשתי יפה, הגעתי למשרדי המכון והלכתי לחפש את המנהל, סטנלי ריד. פגשתי אותו, הראיתי לו את הציורים, והוא היה נחמד מאוד. זה סיקרן אותו. סיפרתי לו שהמוסיקה כבר מוכנה, זרקתי לו את השמות של כל האנשים שתרמו לסרט, ואמרתי שמה שחסר לנו עכשיו זה רק הסיום".

ריד הודיע כי יסכים להשקיע בסרט, בתנאי שזה ייעשה בגרסה אנגלית. את הקריינות התנדב להקליט בעצמו. וכך, אף שהסרט תוכנן להיות צרפתי, בסופו של דבר הוא נוצר בגרסה אנגלית דווקא. הקרנת הבכורה התקיימה ב 31 בדצמבר בלונדון, וחודשיים לאחר מכן הוקרן בסינמטק הפאריסאי. יונגרמן מספרת כי בשתי ההקרנות היו התגובות טובות, והקהל מצא את הסרט מעניין ומשעשע.

ואולם, פרלוב לא ויתר על תוכניתו המקורית. הוא עדיין רצה ליצור גם גרסה צרפתית של הסרט. זה קרה כמה חודשים לאחר מכן, "בעזרת נדיבותה המצנטית של ברזילאית מיליונרית", סיפר בראיון ל"קשת". "היא ראתה את הסרט בגרסה האנגלית וכל כך אהבה אותו, שאמרה כי היא רוצה לעשות גרסה צרפתית. 'כמה אתה צריך?' היא שאלה אותי. אמרתי לה, והיא שלפה צ'ק". כך, בסופו של דבר, המשימה הושלמה.

ב 1958 עזב פרלוב את פאריס והיגר לישראל. בבוקר תל אביבי אחד, אי שם בתחילת שנות ה 60, פנה אליו חיים חפר, שניהל באותם ימים את מועדון החמאם יחד עם דן בן אמוץ. הוא ביקש שייתן לו את סרטו "דודה צ'יינה הזקנה", כדי שיוכל להקרינו באותו הערב במועדון.

"אמרתי לו שיש לי ספקות ביחס להקרנה בחמאם, אולי הסרט לא מתאים לשם", סיפר פרלוב ב 1985 ל"מעריב", במדור שבו התבקש לציין תחנות תרבות בחייו. אבל חפר התעקש. הוא הסביר כי הוא רוצה שהחמאם יהיה גם מועדון תרבות, שיקרין סרטים טובים. למרבה הצער, הערכתו של פרלוב התבררה באותו הערב כנכונה. בזמן ההקרנה החלו להישמע בחמאם קריאות בוז וצעקות. הקהל המקומי לא התחבר לסרט שבמרכזו כמה דמויות מגוחכות - ועוד מצוירות! ¬ מעיירה צרפתית רחוקה והביע את מחאתו בגסות רוח קולנית.

"דן בן אמוץ, שהיה המנחה של הערב, רתח, ויגאל תומרקין כעס גם הוא", סיפר פרלוב. "נחמה הנדל, מלאת השכל הישר, צעקה לעברו של דן: 'אבל דן, אתה לא יכול לכפות על הקהל מה שהם לא רוצים לראות'. דן השיב: 'מי שלא רוצה לראות, שייגש לקופה ויקבל בחזרה את כספו'. לא רבים עשו זאת, כי האורות דלקו ואנשים אולי התביישו, הרי לא יפה להיראות אנטי תרבותי".

בכל זאת, כמה מאורחי המקום קמו ועזבו. המהומה שככה, והסרט הוקרן שוב. הפעם במלואו. מיד לאחר מכן עלתה לבמה שושנה דמארי, "ופתחה במלים אלו: 'טוב, אחרי כל האמנות הזאת, אשיר לכם את 'כלניות'", נזכר פרלוב. "היא כמובן לא יכלה לנחש שאני מעריץ גדול שלה ושל 'כלניות'". בלילה ההוא צעד הבמאי מיפו לתל אביב כשהסרט מתחת לבית שחיו. הוא נפגע עד עמקי נשמתו. "חזרתי הביתה מיפו לתל אביב ברגל, מרגיש כמו אלה שעומדים יחידים מול קהל עוין, אבל משום כך יוצאים דווקא מחוזקים", הוא ציין באותה כתבה.

הדודה חוזרת לפאריס

ואולם, "דודה צ'יינה הזקנה" זכתה לעדנה דווקא לאחר מותו של פרלוב. תעלומה ישנה שהיתה קשורה בסרט הזה נפתרה לפני שבע שנים. זה היה במסגרת ההכנות לרטרוספקטיבה של סרטיו, שהתקיימה במרכז פומפידו בפאריס ב 2005, כשנתיים לאחר מותו. האוצרים שמחו לגלות כי סרטו הראשון של פרלוב נוצר בעיר, וכי דמויות כה מרכזיות בסצינת התרבות שלה תמכו ביצירתו. הם רצו להקרינו במסגרת המחווה, אבל הצטערו לגלות כי העותק היחיד שנותר ממנו היה בשפה האנגלית.

גם כשסיפרה להם מירה פרלוב על העותק בצרפתית לא סייע המידע באיתור הסרט. לאיש לא היה מושג היכן, אם בכלל, הוא נמצא. "זה היה תסכול נוראי, כי ידענו שקיים עותק עם קריינות בצרפתית, אך לא ידענו איפה הוא", מספר חוקר הקולנוע אריאל שויצר, שהיה שותף להכנת התערוכה. "ואז יצא לי לשוחח עם ידידה, מנהלת הסינמטק האוניברסיטאי ב'סורבון החדש' בפאריס. סיפרתי לה על הרטרוספקטיבה ועל הסרט האבוד, והיא אמרה לי, 'רגע, נדמה לי שיש לי סרט שלו'. שאלתי באיזה סרט מדובר, והיא אמרה שנדמה לה שזהו סרט קצר, שאורכו כ 16 דקות, ב 16 מ"מ. מיד ניחשתי שזה 'דודה צ'יינה הזקנה'. מיהרתי לספר זאת למירה ויעל (בתו של פרלוב, נ"א), וכולנו התרגשנו מאוד".

מירה פרלוב. ההורים שלחו סכום כסףצילום: דודו בכר

יעל פרלוב מיהרה לפאריס כדי להתחקות אחר עקבותיו של הסרט האבוד. "נכנסנו אל הארכיון וצעדנו עד שהגענו לחדר עם סטינבק (מערכת לעריכת פילם, נ"א)", היא מספרת. "ושם לקחתי את הסרט, השחלתי אותו במכונה - והנה אני רואה לפני את הסרט בצרפתית! זו היתה התרגשות גדולה. היינו המומים לגלות שמי שהקליט את הקריינות היה לא אחר מהשחקן הצרפתי המפורסם ז'אק ברוניוס, שהופיע בין השאר בסרטים של ז'ן רנואר".

אלא שבעקבות התגלית נלחצה מנהלת הארכיון האוניברסיטאי. "פתאום היא גילתה שיש לה אוצר בין הידיים, החלה להערים קשיים, ולא רצתה להוציא את הסרט מהארכיון ולתת לנו להקרין אותו", מספר שויצר. "מרכז פומפידו שלח לה מכתב וריכך אותה, ורק אז היא הסכימה לתת לנו אותו ¬ לשתי הקרנות בלבד. אבל אנחנו ניצלנו זאת גם כדי לעשות העתק של הסרט ללא ידיעתה. הרי לאף אחד אין יותר זכויות על הסרט הזה מאשר ליעל ולמירה פרלוב".

וכך, הסרט הוקרן ברטרוספקטיבה המכובדת, ועותק שלו צורף לספר שהוציאה ב 2009 נטלי יונגרמן. הספר הציג את כל ציוריה של מרגריט בונווי, הביא את סיפורם ואת סיפור חייה של ילדת הפלא שציירה אותם, וכן את סיפורו המופלא לא פחות של הבמאי המתחיל שיצר מהם סרט. פרלוב עצמו אולי לא זכה לראות את תחייתה של "דודה צ'יינה הזקנה", אבל במין אירוניה של הגורל הוא בחר לסיים את הסרט האחרון שהספיק ליצור - "כלניות", שנוצר במסגרת סדנה עם תלמידיו - בשיר שהושר באותו ערב יפואי שבו הוקרן סרטו הראשון.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ