בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאי אלכסנדר סוקורוב: הספרות נעלה יותר מהקולנוע

הקולנוען הרוסי המהולל ("תיבה רוסית") שמתארח בפסטיבל חיפה, חלם בכלל להיות במאי רדיו. עד היום הוא כמעט ולא רואה סרטים, בטח שלא אמריקאיים

4תגובות

"אני לא במאי, אני קורא", מכריז במאי הקולנוע הרוסי אלכסנדר סוקורוב, שמתארח בימים האלה בפסטיבל הסרטים ה–28 של חיפה. בטקס הפתיחה של הפסטיבל, שהתקיים במוצאי שבת, קיבל סוקורוב אות הוקרה על פועלו הקולנועי. במהלך הפסטיבל מוקרנים חמישה מסרטיו - "אם ובנה" מ–1997, "מולוך" מ–1999, "טאורוס" מ–2001, "אב ובנו" מ–2003 ו"השמש" מ–2005.

המחווה לא כוללת את סרטו המוכר ביותר במקומותינו והוא "תיבה רוסית" מ–2002, שהורכב משוט אחד רציף באורך 99 דקות שעיצב מסע בזמן ובחלל של מוזיאון ההרמיטאז' בסנט פטרבורג. הסרט זכה אצלנו בזמנו להצלחה מפתיעה.

בהכרזה זו, שהכריז סוקורוב בשיחה בינינו, הוא מתייחס לעובדה שאף שהוא אחד הבמאים המוערכים ביותר בעולם כיום, הוא בראש ובראשונה אדם שקורא ספרים, ורק אחר כך במאי קולנוע. פרדוקסים רבים מאפיינים את יצירתו של סוקורוב בן ה–61, והם נחשפים במהלך שיחתנו בזה אחר זה.

הפרדוקס הראשון המתגלה במהלך השיחה, שמתנהלת ברוסית בעזרת מתורגמן, הוא שלמרות מעמדו של סוקורוב, שכל סרט שלו מוקרן באחד הפסטיבלים החשובים בעולם - הקולנוע אינו ניצב לדבריו בפסגת האמנויות; שם, בפסגה, שמור המקום לספרות, בעיקר זו של המאה ה–19, וכמו כן לציור ולמוסיקה הקלאסית. הוא כמעט ולא ראה סרטים לפני שהחל לביים, וגם כיום הוא כמעט ואינו רואה סרטים, ודאי לא סרטים אמריקאיים, שאליהם הוא כמעט ואינו מרגיש כל קשר. ייתכן שהסיבה לכך היא טעמו האישי וגם הביוגרפיה הספציפית שלו, שהובילה אותו לבימוי כמעט במקרה.

"מעולם לא חלמתי שאהיה לבמאי קולנוע", אומר סוקורוב, בנו של קצין בצבא הסובייטי, שמשפחתו נדדה מבסיס לבסיס בברית המועצות וגם בגרורותיה. שאיפתו העיקרית היתה לזכות בהשכלה גבוהה, שבמקרה שלו היתה לימודי היסטוריה באוניברסיטה של העיר שבין השנים 1932 ל–1990 נקראה גורקי, על שם הסופר מקסים גורקי שנולד בה, ומאז שמה שונה לניז'ני נובגורוד.

אחרי שסיים את לימודיו הוא נזקק למקור פרנסה ומצא עבודה כעוזר במאי בתחנת הטלוויזיה המקומית. כאן מתגלה הפרדוקס הבא המאפיין את סיפורו: עבודתו בתחנת הטלוויזיה כללה גם עבודה ברדיו, ועד היום הרדיו הוא המדיום המעניין אותו יותר מכל. למעשה, אומר סוקורוב, יותר מכל הוא רצה להיות במאי רדיו.

ההכרזה הזאת מפתיעה כאשר היא מגיעה מבמאי שהצד החזותי בסרטיו הוא כה דומיננטי. אבל לאהבה של סוקורוב לרדיו ישנם שורשים ביוגרפיים: בתקופת הנדודים בין בסיסים ועיירות קטנות שבחלקן הגדול לא היתה אפילו טלוויזיה, הרדיו היה מקור ההשכלה העיקרי של סוקורוב, קודם להשכלתו הפורמלית. תוכניות הרדיו לימדו אותו על ספרות, תיאטרון ואמנות והשמיעו לו את מבחר היצירות המוסיקליות הקלאסיות הגדולות; מבחינות מסוימות הוא שומר לרדיו את חסד הנעורים של צעיר שגדל בשוליה הרחבים של ברית המועצות וערג לכל שביב של תרבות שהיה יכול ללכוד.

עד היום, אומר סוקורוב, התוכן ופרשנותו חשובים לו יותר מצדם החזותי. הוא גדל על ספרות ולא על קולנוע. בהתבגרותו קרא כל ספר שיכול היה למצוא, ובברית המועצות ניתן היה למצוא עותקים גם של ספרות קלאסית וגם של ספרות מודרנית, כולל ספרות אמריקאית מודרנית, והספרות היא זו שעיצבה אותו. כאשר אני שואל אותו אם בכל זאת היו גם סרטים שהשפיעו עליו, הוא עונה שממש לא; לא אז ולא היום - אין סרטים שמשפיעים עליו.

לכך יש להוסיף את העובדה שבעיירות הקטנות שבהן התגורר עם משפחתו, וגם בגורקי שבה למד, לא היה כמעט כל זכר לקולנוע העולמי. חבל היה לו לבזבז את זמנו בצפייה בסרטים הסובייטיים שהוקרנו שם; הוא העדיף להקדיש את זמנו לקריאה ולהאזנה למוסיקה. רק כעבור זמן, כשראה לראשונה את סרטיו של אינגמר ברגמן, הבין שיש גם קולנוע אחר, קולנוע חכם יותר.

לא יכול אחרת

סוקורוב רואה את עצמו מחובר לקולנוע האירופי, ורק לקולנוע האירופי. כאשר אני אומר לו שיש הרגשה שהסרטים שלו שונים מיתר הסרטים שנעשים כיום ברחבי העולם, הוא עונה שהוא עושה אך ורק את מה שהוא יודע לעשות; את מה שהוא מבין ואת מה שהוא יכול. כל במאי מחפש לעצמו שפה משלו, אומר סוקורוב, ומתכוון לאותם במאים שאליהם הוא מתייחס כאמנים. יש במאים שמשתמשים בשפה נגישה ממנו, הוא אומר; יש שטוענים שהוא מדבר בשפה אישית מדי; אולי לא כדאי לו לעשות את זה, אולי אפילו אסור לו לעשות את זה, אבל הוא לא יכול אחרת.

האם הוא היה רוצה לעשות סרטים שפונים לקהל רחב יותר? זו שאלה אתית קשה, הוא עונה. ברור מדבריו שהוא לא היה רוצה להיות כמו מרבית במאי הקולנוע האמריקאים שעובדים אך ורק משיקולי השוק המסחרי. אבל הוא איננו אמריקאי, הוא אומר. הוא נצר לתרבות עתיקה, וכאשר אתה נצר לתרבות עתיקה, אתה מתייחס אליה ברצינות; אתה לא משחק אתה משחקים כפי שהבמאים האמריקאים יכולים לעשות, כי התרבות שלהם צעירה, זו תרבות של נעורים ונערים.

הקולנוע האירופי שאליו הוא משתייך פועל בצלמו של ברגמן; הקולנוע האמריקאי פועל בצלמו של הבמאי הזה, נו זה עם הלסת הבולטת... "טרנטינו?", אני מנסה לעזור לסוקורוב להיזכר בשמו של אותו במאי, "כן, טרנטינו" הוא אומר. ואמנם קשה לחשוב על שני במאים כה מנוגדים זה מזה כמו אלכסנדר סוקורוב וקוונטין טרנטינו ‏(ועם זאת שניהם רבי אמן, כל אחד בדרכו, אני חושב לעצמי תוך כדי שאני מאזין לסוקורוב, אך שומר את מחשבתי לעצמי‏).

עבודתו באולפני הטלוויזיה הובילה אותו ללמוד קולנוע במוסקבה, ושם פגש את הבמאי אנדריי טרקובסקי, התיידד עמו ונשאר עמו בקשר גם אחרי שטרקובסקי אולץ לגלות ממולדתו. כאשר פגש את טרקובסקי וראה את סרטיו לראשונה, הוא עדיין לא היה מודע לגדולתו. רק עם הזמן הבין את החיבור ביניהם. גם טרקובסקי היה במאי שהושפע בראש ובראשונה מהספרות, הוא אומר, אך לעומת סוקורוב, שהגיע לקולנוע כמעט ללא כל ידע קולנועי מוקדם, טרקובסקי הושפע גם מהקולנוע הסובייטי של שנות ה–20, בעיקר מיצירתו של הבמאי אלכסנדר דובז'נקו. בנוסף, טרקובסקי האמין שהקולנוע הוא אמנות נעלה יותר מהספרות.

האם הקולנוע של סוקורוב, כמו זה של טרקובסקי, כולל בתוכו חזון קולנועי? גם במקרה הזה מעדיף סוקורוב לשים את הדגש על תוכנם של סרטיו ולא על צדם הפורמאלי. חשוב לו לשדר בסרטיו חזון אנושי, חזון הומאני, להפוך את האנשים שצופים בסרטיו לרכים ולסובלניים יותר.

הקולנוע, כמו כל אמנות, אומר סוקורוב, נוגע בנימי נפשו של האדם, ותפקידה של האמנות לגעת בעומקי הנפש ולשחרר אותה מהכבלים שבהם היא נתונה. איך עושים זאת? על ידי עימותו של האדם עם העולם שבו הוא חי, כפי שהיה פעם וכפי שהוא כיום; על ידי חשיפת היפה והאנושי שקיים בעולמנו, גם זה שאיננו עוד וגם זה שסובב אותנו; ועימותם של היופי והאנושיות עם מציאות שמנסה להביסם, אך בכוחה של האמנות להוכיח שאותה תבוסה לא תיתכן.

זה לא היה קל

סוקורוב עצמו סבל מקשיים רבים עד שנהפך בשנות ה–90 לאחד מבמאי הקולנוע העכשוויים הידועים והמוערכים ביותר. כל הסרטים שביים עד לקריסת הגוש הקומוניסטי נאסרו להקרנה על ידי המשטר הסובייטי בטענה שהם פורמליסטיים ‏(ואולי מזה נובעת העדפתו לעסוק בתוכן של סרטיו ולא בצורתם‏) ומביעים אידיאולוגיה חתרנית ‏(כאשר אני מזכיר את המושג אידיאולוגיה בהקשר ליצירתו, הוא שומע אותי אומר את המלה בעברית ומיד מביע את התנגדות; תוכן - כן. אידיאולוגיה - לא‏).

כיצד מתמודדים עם איסור ההקרנה הזה, שנמשך זמן כה רב? תשובתו של סוקורוב לשאלה הזאת מעניינת בשל האמביוולנטיות שהיא מביעה. זו היתה המציאות שבה הוא וחבריו חיו ועבדו, והעובדה שסרטיו, כמו גם סרטיהם של עמיתיו, נאסרו להקרנה, לא הפתיעה אותם. הם לא הכירו מציאות אחרת, ולא היה מי שייעץ לו כיצד להגיב או יגן עליו מפני המשטר שאסר את סרטיו.

רבים מחבריו עזבו את ברית המועצות, אך הוא נשאר במולדת שאותה הוא אוהב ‏(ואהבתו של סוקורוב למולדתו ניכרת בסרטיו וגם באה לביטוי כמה פעמים בשיחתנו‏). הוא נותר לבדו, וזה לא היה קל או פשוט, אך הוא שרד את זה. ובל נשכח, הוא מוסיף, שאותו משטר שאסר את סרטיו היה אותו משטר שמימן את לימודיו האקדמיים, ובלי אותו מימון סביר להניח שהוא לא היה מצליח לממש את שאיפתו הראשונית הגדולה ביותר, והיא ללמוד.

רמי שלוש

מתחילת עבודתו כבמאי, עוד בהיותו סטודנט לקולנוע, ועד היום, ביים סוקורוב גם סרטים עלילתיים וגם סרטים תיעודיים. אני שואל אותו אם לגביו אלה שתי דיסציפלינות קולנועיות מנוגדות. בתשובתו מתייחס סוקורוב בעיקר לפרדוקס שאפיין את עבודתו בתקופה שבה סרטיו נאסרו להקרנה. סרטיו התיעודיים, הוא אומר, לא היו באמת סרטים תיעודיים, כי במציאות שבה הוא פעל אז לא היתה כל אפשרות להציג בסרט את המציאות כפי שהיא, לגלות את האמת אודותיה ולהציג את יחסו אליה ואל אותה אמת.

בסרטיו העלילתיים, לעומת זאת, הוא עשה את מה שרצה לעשות בסרטיו התיעודיים ולא היה יכול, כלומר להציג את המציאות ואת האמת הכלולה בה. הוא מסכים עמי שסרטיו מייצגים עשייה קולנועית ריאליסטית, אך אומר שהשימוש שלו בריאליזם בא מחוסר ברירה ולא מבחירה. הקולנוע הוא שכופה עליו עשייה ריאליסטית, אך בכל סרטיו ניכר גם החיפוש אחר כלים קולנועיים נוספים, שאותם ניתן יהיה להציב מול נטייתו הטבעית והמהותית של הקולנוע אל הריאליסטי.

שוט של שעה וחצי

ביצירתו של סוקורוב ניתן להבחין בשתי קבוצות של סרטים. הקבוצה הראשונה כוללת סרטים שעוסקים במנהיגים מהמאה ה–20: היטלר ‏("מולוך"‏), לנין ‏("טאורוס"‏) והקיסר היפאני הירוהיטו ‏("השמש"‏). בשלושת הסרטים האלה, המוקרנים בפסטיבל, ניסה סוקורוב להבין מאין האנשים האלה באים, כיצד הם עוצבו, מה המחיר ששילמו בעבור הכוח שהיה להם להשפיע על גורל העולם, וכיצד אנושיותם עוותה כתוצאה מכך.

הסרטים האלה אינם ביוגרפיות, אומר סוקורוב, אלא ניסיון להבין את מקורותיהם של המנהיגים האלה, שאחרי הכל לא אלוהים יצר אותם כפי שהם היו, ולהתריע כנגד העובדה שבעולם שבו אנו חיים, בחברה שבה אנו מתקיימים, לא נוצרו התנאים להגעתם לשלטון של אנשים שמונעים על ידי חזון הומניסטי. לרוב המנהיגים ששלטו אי פעם בעולם, ועדיין שולטים בו, אין מושג בהומניזם, מוסיף סוקורוב.

הקבוצה השנייה עוסקת בקשרים בתוך המשפחה, והיא כוללת את "אם ובנה" ו"אב ובנו", שמוקרנים בפסטיבל, וגם את "אלכסנדרה", סרטו של סוקורוב מ–2007 שמשרטט את דיוקנה של אם המבקרת את בנה החייל בזמן המלחמה בצ'צ'ניה, ואת הסרט שסוקורוב מצלם בימים האלה, "שני אחים ואחות". הרעיונות לעשיית הסרטים האלה באו לסוקורוב תמיד בעקבות קריאת ספר שהרשים אותו.

הסרטים האלה, הוא אומר, אינם מנסים לתאר את היחסים בין הורים לילדיהם בצורה ריאליסטית, כפי שהם באמת; הם מין אגדות. הם מתרחשים כאילו בחלום, ומתארים יחסים נקיים, יחסים שהם הרבה יותר אידיליים מהיחסים האמיתיים בתוך המשפחה.

סמוך לסוף שיחתנו אני שואל אותו כיצד נולד הרעיון ל"תיבה רוסית", והוא משיב כי לעשיית הסרט היו שלוש סיבות: ראשית, הוא רצה לעשות סרט שיעסוק בהיסטוריה של מולדתו; שנית, הוא רצה לעשות סרט בשוט אחד, סרט שאינו משתמש בעריכה; ושלישית, הוא חלם לעשות סרט כזה מזה זמן רב, אך רק בתחילת המאה הנוכחית נוצרו התנאים הטכנולוגיים המאפשרים ליצור סרט בשוט אחד שאורכו יותר משעה וחצי.
כשאני שואל אותו אם הרצון לעשות סרט ללא שימוש בעריכה נבע מהרצון ליצור מעין ריאקציה למסורת המונטאז' - ששלטה בקולנוע הסובייטי בשנות ה–20, למשל בסרטיהם של אייזנשטיין, פודובקין ודז'יגה ורטוב, והיתה לה משמעות אידיאולוגית היסטורית עמוקה - הוא עונה שזו ממש לא היתה כוונתו; להפך, אפילו, יש לו כבוד רב לאמנות העריכה, אבל הניסיון איתגר אותו ונראה לו מתאים למקום שבו בחר לצלם את הסרט ולתיאור הרציף של ההיסטוריה של מולדתו, שאותה הוא מציג וחוגג בסרט.

כאשר אני שואל אותו אם חשוב לו שהקהל יתחבר לסרטיו ויבין אותם, והיו כבר מקרים שהקהל, כמו גם הביקורת, הפגין חוסר הבנה ליצירתו, תשובתו אמביוולנטית גם כן; מי אמר שאנשים אחרים צריכים להבין אותך, הוא שואל כשחיוך קטן עולה על שפתיו. עם זאת, הוא אומר, חשוב לו שאנשים יבינו את סרטיו כי האנושי נמצא בשורש כל יצירתו, וחשוב לו שהקהל הצופה בסרטיו יתחבר עם האנושי הזה, ובעקבות הצפייה בסרטיו, יגלה אותו בתוכו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו