בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שש פעמים" הוא הסרט הבולט והנועז בפסטיבל הסרטים בחיפה

דווקא "למלא את החלל" עטור הפרסים התגלה כסרט חיוור למדי

26תגובות

התוצאות של תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי שהתקיימה בפסטיבל הסרטים ה-28 של חיפה, שפורסמו בשבת (הפסטיבל עצמו ננעל אתמול), מעוררות כמה תמיהות. הראשונה שבהן נוגעת לקטגוריית פרס הביכורים שהוענק בפסטיבל.

מבין שמונה הסרטים שהשתתפו השנה בתחרות, שבעה היו סרטי ביכורים, ושניים מסרטי ביכורים אלה, "עלטה" של מיכאל מאיר ו"למלא את החלל" של רמה בורשטין, התחלקו בפרס הנחשב ביותר, פרס הסרט הטוב ביותר. סרט ביכורים נוסף, "איגור ומסע העגורים" של יבגני רומן, זכה בציון לשבח בקטגוריה נחשבת זאת. מה במקרה הזה היא משמעותו של פרס סרט הביכורים שהוענק ל"שש פעמים", סרטו של יונתן גורפינקל? האם הפרס אומר שערכו העיקרי של סרטו של גורפינקל הוא ב"ביכוריותו", ואילו לשלושת סרטי הביכורים האחרים יש איכויות גם מעבר לאותה ביכוריות?

תמיהה נוספת מעוררת העובדה כי אף על פי ש"שש פעמים" זכה "רק" בפרס סרט הביכורים, שמו מופיע ברשימת הזוכים יותר מכל סרט אחר בתחרות. בנוסף לפרס סרט הביכורים הוענק גם פרס התסריט לרונה סגל, שכתבה את סרטו של גורפינקל, ופרס השחקנית הטובה ביותר הוענק לסיון לוי, כוכבת הסרט. "למלא את החלל" זכה בשני פרסים (בנוסף לפרס הסרט הטוב ביותר שהוא חלק עם "עלטה" הוא זכה גם בפרס הצילום הטוב ביותר, שהוענק לאסף סודרי), שני סרטים נוספים, "עלטה" ו"מנתק המים" של עידן הובל, שכוכבו משה איבגי זכה בפרס השחקן הטוב ביותר, זכו בפרס אחד ו"איגור ומסע העגורים" זכה כאמור בציון לשבח.

מאזן זכיות זה (שהתעלם משלושה סרטים נוספים שהשתתפו בתחרות, "החיים בינתיים" של ענר פרמיגר, שהיה הסרט היחיד בתחרות שלא היה סרט ביכורים; "הירושה", סרטה הראשון כבמאית של השחקנית היאם עבאס; ו"חדר 514" של שרון בר-זיו) הפך את שם סרטו של גורפינקל לבולט ברשימת הזוכים, וייתכן - אין לי מידע על כך - שהוא מעיד על ויכוח שהתנהל בחבר השופטים של התחרות בין התומכים בסרט לבין מתנגדיו (ו"שש פעמים" הוא סרט שטבעו הוא לעורר ויכוח).

"שש פעמים" היה הסרט הטוב ביותר שהשתתף השנה בתחרות, אבל מבחינה מסוימת אינני מתנגד לזכייתו בפרס סרט הביכורים כי הוא סרט ביכורים כפי שסרט ביכורים צריך להיות: מאתגר, נועז, ייחודי מבחינה סגנונית ועדות לחיפושו של יוצרו, בסרטו הראשון, אחר קולו שלו במציאות המגוונת של הקולנוע הישראלי העכשווי.

כמו בתחרויות דומות שהתקיימו בפסטיבלים המקומיים בשנים האחרונות, שמונה הסרטים בתחרות בחיפה העידו על הגיוון המאפיין את הקולנוע הישראלי העכשווי, הן מבחינת הנושאים שהוא עוסק בהם והן מבחינה סגנונית. הם העידו גם על הבדלי האיכות המתקיימים בו: המכלול כלל כאמור סרט מצוין אחד, כמה סרטים טובים למדי וגם כמה סרטים כושלים בעליל.

שניים מהסרטים הכושלים האלה שפתחו את התחרות, "החיים בינתיים", סיפורה של אם במשפחה ירושלמית שהיתה עדה מקרוב לפיגוע בזמן האינתיפאדה השנייה ובעקבות זאת מחליטה לכלוא את משפחתה בדירתם, ו"הירושה", שמציג את קורותיה של משפחה מרובת נפשות המתגוררת בכפר ערבי ישראלי סמוך לגבול לבנון, כבר סקרתי, ואין טעם שאחזור ואציין פעם נוספת את חולשותיהם הניכרות. ברשימה זו אתמקד לפיכך בששת הסרטים הנוספים.

כל אחד מששת הסרטים הנוספים שהשתתפו בתחרות ראוי לדיון מעמיק יותר מזה שיוקצה לו ברשימה הזאת, אך זה יחכה עד שהסרטים יעלו על האקרנים בישראל.

החלל אינו מתמלא

"שש פעמים", סרטו העלילתי הארוך הראשון של יונתן גורפינקל, הוא כאמור הסרט הטוב ביותר בעיני מבין אלה שהשתתפו בתחרות. בסגנון קולנועי ייחודי, שמעיד על מחשבה והבנה קולנועיות מעוררות הערכה מרובה, הסרט משרטט את דיוקנה של גילי (סיון לוי, שהופעתה אמיצה ונוגעת ללב), בת 17, תלמידה חדשה בבית ספר תיכון בהרצליה. היא מנסה להיכנס לחברת התלמידים המקובלים בבית ספרה, הבנים בעיקר, והאופן היחיד שבו היא יודעת כיצד לממש את היעד הזה הוא באמצעות סקס.

סרטו של גורפינקל עוסק בתופעה רווחת בין מתבגרים לא רק בישראל אלא גם במדינות נוספות, וכוחו נובע בין השאר מהימנעותו של הבמאי מטיפול בנושא הזה בצורה סנסציונית או כזו שמשפילה את הגיבורה שלו. להיפך אפילו: הוא מתייחס אליה, אל מעשיה ואל גופה בכבוד, והתוצאה היא דיוקן קשוח ומלא חמלה גם יחד. אף יותר מדיוקנה של גיבורת הסרט, זהו דיוקנו של דור של מתבגרים, שגורפינקל משרטט אותו בפני הצופים בחומרה רגשית, שאף הזכירה לי את סרטיהם המוקדמים של האחים דארדן. "שש פעמים" אינו מנסה להקל על קהלו או להחניף לו והוא תוספת חשובה לנוף הקולנועי הישראלי העכשווי.

לעומת התעוזה של סרטו של גורפינקל, "למלא את החלל" עטור הפרסים של רמה בורשטיין, שיהיה הנציג הישראלי לתחרות על פרס האוסקר לסרט הזר וזכה בפרס גם בחיפה, הוא סרט שהזהירות מניעה אותו, ויש לי כיום סבלנות מעטה לסרטים שמהלכים בין הטיפות בניסיון לשאת חן בעיני הכל ולא לפגוע באף אחד (והקולנוע הישראלי, ייאמר לזכותו הגדולה, משופע בעת האחרונה בסרטים לא זהירים כגון "השוטר", "הנותנת", "התחלפות", "המשגיחים" וכעת גם "שש פעמים").

הטריילר לסרטה של רמה בורשטיין "למלא את החלל"

סרטה של בורשטיין מנסה למצוא חן בעיני החילונים בזכות המחאה כביכול בנוגע למעמד האשה בחברה החרדית שהוא נוגע בה אך משתדל גם לא לפגוע בחרדים, ולפיכך הוא סרט שנמנע מטיפול מעמיק יותר בנושאים הפרובוקטיביים שרוטטים בו מתחת לפני השטח של הסיפור, שאינם עמוקים יותר מזה של רומן רומנטי פופולרי. הסרט עשוי בקפידה מקצועית - הצילום של אסף סודרי תורם לכך - ויש בו כמה סצינות יפות, אך התוצאה בכללותה חיוורת למדי.

לא התפעלתי גם יתר על המידה מהופעתה של הדס ירון בתפקיד הראשי. זו הופעה בנימה מלנכולית אחת, שנעזרת בראש וראשונה בפניה הנאות של ירון עם עיניה הגדולות והפעורות לרווחה ושפתיה הרוטטות. אם הסרט הזה שייך לאחד משחקניו, הרי זה לעירית שלג, שמגלמת את אמה של גיבורת הסרט, ועושה תפקיד מצוין ובעיקר תפקיד שפועל על רבדים מרובים. הבעיה העיקרית של "למלא את החלל", והיא נובעת מהזהירות שמניעה אותו, היא שלתוצאה אין קומה נוספת מעבר לסיפור, ונפער חלל בעומקו של הסרט שאותו בורשטיין אינה מסוגלת או אינה מעיזה למלא.

בעיה דומה מאפיינת את "מנתק המים", סרטו הראשון של עידן הובל, שאני אוהב את הכיוון הקולנועי שבו הוא מתכוון ללכת אך התוצאה אינה מממשת את הפוטנציאל שהיה טמון בכיוון הזה. הסרט מציג את סיפורו של גבי המובטל (משה איבגי, מיומן כתמיד), שהעבודה היחידה שמוצעת לו, והוא נאלץ לקבל אותה מתוקף הנסיבות, היא לנתק את המים לאנשים שלא שילמו את חובם. בעבור כל ניתוק שכזה, שהסרט עוקב אחר דרך ביצועו באופן פרטני (ואני אוהב סרטים שמתארים אנשים בעבודתם ומראים כיצד אותה עבודה מתבצעת), הוא מקבל שכר של 11 שקלים.

זו סיטואציה משפילה הן למנתק המים והן לאנשים שהוא מונע מהם את המים, אבל הסרט אינו מצליח לשדר הרבה יותר מתחושת ההשפלה והעליבות האנושית שהסיטואציה מעוררת, ולכן התוצאה אינה מעוררת עניין רב. גם במקרה הזה חסרה לסרט קומה נוספת, שהיתה יכולה לעבות אותו מבחינה אנושית ואידיאולוגית ולהעניק לו הקשר חברתי מורכב יותר מזה שהוא רומז עליו.

הסרט מפתח את העלילה המינימלית שלו באופן מסורבל למדי, וגם אופן שרטוטו את דיוקנן של הדמויות שמופיעות בו אינו מספק. זה אינו סרט שמעורר רתיעה, אך הצפייה בו מלווה בתחושה של החמצה, שנובעת מאיזושהי ראשוניות מחשבתית קולנועית, שיש לה צדדים חיוביים אך היא זקוקה עדיין לפיתוח.

ערבי טוב

רתיעה מסוימת כן עורר אצלי "עלטה", סרטו הראשון של מיכאל מאיר, שאת הבחירה בו לאחד משני הסרטים הטובים ביותר בתחרות אינני יכול להבין אלא אם כן עלילתו ונושאו של הסרט נדמו לשופטים כנועזים וחשובים ולכן ראויים להכרה.

במרכז הסרט סיפור אהבה המתפתח בין נימר (ניקולס יעקב), סטודנט פלסטיני מרמאללה, לבין רועי (מיכאל אלוני), עורך דין ישראלי שעובד אצל אביו, עורך דין מרובה קשרים גם בקרב העולם התחתון. הנוסחה שבעזרתה דנים בסכסוך, כל סכסוך, דרך סיפור אהבה שמתפתח בין נציגים משני עברי המתרס (והיו כבר סרטים ישראליים שהשתמשו בנוסחה הזאת), נידונה לכישלון מראש, ואין זה משנה אם מדובר באהבה של גבר ואשה או של שני גברים. מאיר, יחד עם יעל שפריר, שכתבה עמו את התסריט, נופל לכל אחת מהמהמורות שהנוסחה המכנית והשטחית הזאת כוללת בתוכה.

אך יש לסרט בעיות נוספות. ראשית, מאיר ושפריר אינם מצליחים לעצב את שני גיבורי הסרט כדמויות מעניינות, כך שיובהר מה מקור האהבה הגדולה שפורצת ביניהם. זה לא מספיק לומר בסרט ששני אנשים אוהבים זה את זה; הצופים צריכים לחוש ולהבין את הקשר המיוחד שמתפתח ביניהם, מלבד משיכה מינית, ואת זה הסרט אינו מצליח להעביר.

שנית, הסרט עושה טעות בכך שהוא מתמקד יותר בדמות של נימר ובצרותיו, שהן מלודרמטיות יותר מאלה של רועי, במקום להתרכז בדמותו של האחרון. לא רק שאני מאמין שאת סיפורם של הפלסטינים - הפלסטינים צריכים לספר בעצמם, אלא שסיפורו של רועי, שאוהב את נימר ובו בזמן מפחד מההשלכות האישיות והמקצועיות של האהבה הזאת, יכול היה לשרטט דיוקן של קונפורמיזם ישראלי, שלו מאיר פיתח אותו, היה מוסיף לסרט משמעות ותוקף.

קטע מתוך הסרט "עלטה"

בעיה נוספת היא אופיו הדידקטי של הסרט, שגובל לרוב בשטחיות, וגם התחושה הלא נעימה, המלווה את הצפייה בו, כי מאיר, כמו בורשטיין ב"למלא את החלל", מבקש ללכת בין הטיפות, לבקר גם אותנו, הישראלים, וגם אותם, הפלסטינים, ודרך דמותו של נימר להציג פלסטיני טוב שכולנו יכולים לאהוב. מכך נובעת התחושה האופורטוניסטית המסוימת המלווה את הצפייה ב"עלטה".

בעיה נוספת היא האופן שבו מאיר ושפריר בוחרים לפתח את העלילה לכיוון של מותחן כמעט, והם עושים זאת בצורה מגושמת, לא אמינה לרוב, שגובלת אפילו בחובבנות תסריטאית מסוימת. אף על פי ש"עלטה" בפירוש אינו קומדיה, יש בו רכיבים של סרטי הבורקס בחיבור שהוא מתאר בין ישראלי מבית אשכנזי אמיד לצעיר פלסטיני. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בסצינה החלשה ביותר בסרט, שבה רועי ונימר באים לארוחת ערב שבת אצל הוריו של רועי. הסצינה הזאת הזכירה לי סצינות דומות מקומדיות הבורקס, שבהן האשה האשכנזייה מציגה את אהובה המזרחי בפני הוריה. מזל שהתפריט לא כלל הפעם גפילטע פיש.

"חדר 514", סרטו הראשון של שרון בר-זיו, עוסק אף הוא בסכסוך הישראלי-פלסטיני: הוא מתאר את החקירה שמתנהלת בנוגע לאירוע שהיה בליל הסדר ובו קצין צבא פגע במשפחה פלסטינית, שהגישה תלונה נגדו. את החקירה מנהלת בנחישות אנה (אסיה נייפלד), חוקרת מג"ב נחושה ממוצא רוסי, שעומדת להשתחרר בקרוב מהצבא, והיא מתעקשת לגלות את האמת על מה שקרה באותו אירוע.

אהבתי את העובדה שהסרט מתרחש במספר מועט של אתרים, בעיקר חדר החקירות שהוא נקרא על שמו. הסרט גם מצליח להעביר את התחושה שאנה אולי נחושה מדי בניסיונה לגלות את האמת, וגילוי האמת משמש בשבילה בעיקר מקור לסיפוק אישי ולהבעת האישיות שלה; אך הסרט מפתח את העלילה בצורה לא מספקת, וניסיונו לעמת את סיפור חיפושה של אנה אחר האמת עם סיפורה הפרטי הלוקה בעמימות מוסרית (היא מנהלת רומן עם המפקד שלה, שמאורס לאשה אחרת) - ניסיון זה נדמה מאולץ. כמו ב"עלטה", גם ב"חדר 514" שולטת לפרקים תחושה של נוסחתיות והתחושה שהסרט גם מנסה לבקר אותנו, הישראלים, וגם להוכיח שאנחנו בסופו של דבר בסדר. הוא עושה זאת בעזרת פתרון עלילתי נוח מדי, שיוצר בעלילת הסרט מעין היפוך שיש בו מידה של מכניות.

העגורים חוזרים

הסרט האחרון הוא "איגור ומסע העגורים", סרט ילדים שביים יבגני רומן על פי תסריט מאת דיתה גרי ואיתן לונדנר, שכאמור זכה בציון לשבח בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. הוא מציג את סיפורו של איגור (איתי שצ'רבק), ילד בן 11 שהוריו גרושים, ואמו (אולה שור סלקטור) מחליטה כי היא ובנה יהגרו מרוסיה לישראל, שבה מוצע לה תפקיד של מנצחת מקהלה בצפון הארץ.

ההגירה פירושה ניתוקו של איגור מאביו (תומס סובצ'ק), צפר שמתמקד במעקב אחר מסלול מעופם של עגורים מרוסיה לאפריקה, שבמהלכו הם נעצרים להפסקה באגם החולה, ומקצתם אף נשארים לבלות את החורף בישראל. פטר, אביו של איגור, אמנם אינו מקדיש זמן רב לבנו והם מתראים לעתים רחוקות בלבד, אך הוא הדביק אותו באהבתו לעגורים, ואותה אהבה ממשיך איגור לפתח עם בואו לישראל, שתהליך הקליטה שלו בה הוא קשה, כצפוי.

סרטו של רומן מנסה להקביל בין יחסיו של איגור עם הוריו למעקבו דרך האינטרנט אחר מעופו של עגור גוזל, שהוא היה עד להולדתו, והוא רוצה להשאירו בישראל עם הגיעו לכאן. יש בהקבלה הזאת מידה של נוסחתיות, אך אולי בסרט ילדים הדבר לגיטימי יותר (דוגמה להקבלה הזאת היא המידע שנמסר לצופים כי זוג עגורים נוהגים לחיות יחד זה עם זה לכל אורך חייהם, בניגוד להוריו הגרושים של איגור).

יש להחמיא לרומן שהוא נמנע מיתר סנטימנטליות ודביקות בתיאורו את הסיפור, ויופיים של העגורים אמנם שובה לב. זה סרט ילדים שמיועד למשפחה כולה ומזכיר את סרטי הילדים (וספרי הילדים) מפעם. הוא נמנע מאפקטים ומוולגריות, ויש בהימנעות הזאת מידה של חן.

בהקרנה שבה נכחתי התקבל הסרט בחמימות גורפת, ואמנם יש לו איכויות חביבות (כך, למשל, נכללים בו קטעי אנימציה יפים). סרטי ילדים הם רכיב שולי בנוף הקולנועי הישראלי, אף שכבר מראשית ימיו נוצרו סרטים המיועדים לקהל צעיר. "איגור ומסע העגורים" הוא תוספת מכובדת לקבוצת הסרטים הזאת. כאשר הסרט יעלה להקרנות מסחריות, מעניין יהיה להיווכח אם קהל צעיר, שהתרגל לסרטי ילדים מצוירים, רעשניים ובתלת ממד, יהיה מוכן לקבל גם סרט ילדים צנוע יותר מבחינת האמצעים שהוא משתמש בהם; סרט שלמרות צניעותו וסיפורו הצפוי למדי, הוא איכותי יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו