בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לגעת ברקיע עם יחזקאל לזרוב

אחד השחקנים המרשימים בישראל, המככב בשלושה סרטים חדשים, מסביר למה התעקש לגלם דמות הפוכה ממנו בסרט "ברקיע החמישי" ומדוע חשוב לו לעסוק בו בזמן בקולנוע, תיאטרון, צילום, מחול, וידיאו-ארט ועוד

3תגובות

למי שיבואו בשבועות הקרובים לצפות בסרט "ברקיע החמישי" בסינמטקים, צפוי מתאבן. סרט קצר ושמו "לשבייה ­ לוחמה/ שטח/ בנוי" יוקרן לפני הסרט הארוך. "לשבייה" נפתח בשוט ארוך, של כמעט שלוש דקות, העוקב אחר שני ילדים הניצבים בחצר בית ספר, ליד תורן שעליו מתנופף דגל ישראל. המצלמה מתבוננת בהם מרחוק ואט אט מתקרבת אליהם. הם מנהלים שיחה על משפחתו המתפוררת של אחד מהם ובה בעת ממתינים בחשש לצפירת יום הזיכרון שעומדת לפלח את החלל השקט שסביבם.

מיד לאחר מכן מתחיל חלקו השני של הסרט. הוא מתרחש באותו המקום, אך הסיטואציה שונה לחלוטין. פלסטיני ניצב ליד עץ בחצר בית הספר, ומולו קבוצת חיילים המכוונים אליו רובים. הוא מפנה את גבו אל כיתת היורים, אך אז, במקום רעם היריות, הוא קורא בקול: "ואחד, תניין, תלאתה, דג מלוח!" הפלסטיני והחיילים מתחילים לשחק במשחק הילדים המוכר, אך זה, כשהוא מתקיים בנשק שלוף המכוון למטרה אנושית, נטען כמובן במשמעויות אחרות לחלוטין.

את הסרט המרשים הזה (שיוקרן במסגרת פרויקט "מנה ראשונה", שבו סרטים ישראליים קצרים מוקרנים בבתי הקולנוע) כתב וביים השחקן יחזקאל לזרוב. הוא מספר כי בחר לצלם אותו בחצר בית הספר שבו הוא עצמו למד, בגבעתיים, כי רצה להתייחס להשפעה רבת העוצמה של מערכת החינוך על חיינו. "זו מערכת שמשפיעה עלינו, על הדעות שלנו, על הבחירות שלנו בחיים, כבר מילדות", הוא מציין. "הסרט מציב את הטרגדיה הפרטית של הילד אל מול הטרגדיה הישראלית. זו בעצם אותה הטרגדיה, אבל כשמסתכלים על הכל מלמעלה, כל זה נראה לפעמים קצת כמו משחק ילדים".

לזרוב, בן 38, אחד השחקנים המקומיים הבולטים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, נהנה בשנה האחרונה מפריחה יוצאת דופן על מסך הכסף. הוא הופיע בתפקיד הראשי בשלושה סרטים שעלו לאקרנים השנה: "רסיסי אהבה" של נסים נוטריקה, "העולם מצחיק" של שמי זרחין ו"ברקיע החמישי" של דינה צבי ריקליס, שייצא מחר (חמישי) לבתי הקולנוע. סרט רביעי בכיכובו, "פלסטלינה" של וידי בילו, אמור אף הוא להיחשף לקהל בחודשים הקרובים.

דוד עדיקא

בנוסף לכך, כאמור, החליט לזרוב להתנסות ביצירה קולנועית. ב‑2009 הוא כתב וביים את "לשבייה", שהוקרן בין היתר בפסטיבל הסרטים חיפה, בפסטיבל הסרטים הקצרים של מנהטן ובתערוכות בפאריס ובתל אביב. לפני כחודשיים יצר סרט קצר נוסף, "חוף ללא מציל". בימים אלה, לדבריו, הוא גם מפתח רעיון לסרט באורך מלא שהוא רוצה לכתוב ולביים.

התנסות דומה נקרתה בדרכו באחרונה גם בתיאטרון. בשנה האחרונה העלה תיאטרון הקאמרי את ההצגה "סטמפניו", לפי שלום עליכם, ועדנה מזי"א הזמינה את לזרוב להצטרף אליה במלאכת הבימוי. הם עבדו יחד על ההצגה, והוא הופקד גם על יצירת הכוריאוגרפיה ומשחק בתפקיד הראשי. כשהוא מציין כי הוא אמור לביים בקרוב שלושה פרויקטים נוספים בתיאטרון (אבל מעדיף בינתיים שלא לדבר עליהם), מתברר כי אין מדובר בהתנסות חד פעמית.

לזרוב בהחלט מסמן את הבימוי, בקולנוע ובתיאטרון, כחלק מהעתיד המקצועי שלו. "מבחינתי התחלתי עם זה כבר מזמן, בעבודות וידיאו-ארט וצילום שעשיתי", הוא אומר. "למדתי הכל כדי שאוכל לבוא ולביים קולנוע. אבל בסופו של דבר המטרה שלי היא לא לביים בשביל לביים, אלא להוציא החוצה משהו רק אם אני מוצא שיש בו השפה שלי. זה בא אצלי מתוך צורך יותר מאשר כבחירה עתידית. אני לא אביים משהו אם לא אדע שיש לי מה להגיד שם".

הבימוי המשותף של "סטמפניו", הוא מציין, הבהיר לו כי בימוי הוא "החוויה האולטימטיבית מבחינתי, שמכילה את כל האהבות שלי. זה מין תחושת מלאות כזאת; יש לי אותה אמנם גם כשחקן, אבל כשחקן אתה חומר ביד היוצר, וכשאתה היוצר התחושה מלאה יותר. מעצם זה שאתה מתעסק עם כל המרכיבים ­ תפאורה, עיצוב, מוסיקה, קונצפציה החוויה הרבה יותר רחבה מאשר בעבודה על דמות. כל המעגל הרגשי והשכלי והיצירתי שלך מתרחב כשאתה מביים".

תכונות נעלמות

ובכל זאת, למרות העניין המתעורר שלו בבימוי, לזרוב הוא קודם כל שחקן. ובסרט "ברקיע החמישי", המבוסס על ספרה של רחל איתן, ההופעה שלו מזכירה שוב שהוא אחד השחקנים הטובים והמרשימים שפועלים כאן בשנים האחרונות.

הסרט הזה (שביימה דינה צבי ריקליס לפי תסריט שכתבה עם עלמה גניהר) מתרחש בארץ ישראל בשנות ה‑40 של המאה הקודמת, בימים שלפני סיומה של מלחמת העולם השנייה, ומתמקד במתרחש בין כתליו של מוסד לנערות יתומות.

לזרוב מגלם בו את דמותו של ד"ר דב מרקובסקי, רופא המופקד על ניהול המוסד. באחד הימים, כאשר מגיע למקום אב שמתעקש להשאיר את בתו במקום, אף שאינה יתומה, הדבר מסעיר את מרקובסקי. עד מהרה מתברר כי היכרותו של הרופא עם האב היא שריד לפרק כאוב בעברו: רומן סוער שניהל עם אשתו הראשונה של אותו גבר הסתיים בשיברון לב של שני הצדדים. בנוסף לכך, נרמז עד מהרה, ייתכן שמרקובסקי הוא בכלל אביה של אותה נערה שהגיעה לבית היתומות שהוא מנהל.

לזרוב מספר שהוא הוזמן בכלל לעשות אודישן לתפקיד אחר בסרט (שבסופו של דבר מגלם אותו אקי אבני), אבל הודיע כי הוא מעוניין בתפקיד של מרקובסקי. "זה היה בשבילי אתגר, עליית מדרגה, כי זו דמות שעדיין לא שיחקתי", הוא מסביר. "באותה תקופה שיחקתי את אלכסנדר פן (ב'היה או לא היה' שביימה מזי"א בקאמרי, נ"א), שהיה דמות הרבה יותר פרוצה, חופשית ונטולת עכבות, ובדב מרקובסקי הסגור, המופנם והשקט היה משהו שריתק אותי. באופן טבעי, אני נוטה לבחור את מה שקשה לי או מאתגר אותי".

למזלו, ריקליס הסכימה לבחון אותו לתפקיד מרקובסקי והשתכנעה. לזרוב, שבזמן הראיון מקרין פתיחות נינוחה וכובשת, טוען שמרקובסקי הרציני, חמור הסבר והמופנם דרש ממנו להחצין תכונות שאיש לא מאמין שבכלל קיימות בו.

"הייתי צריך לעבור כמעט על כל אינסטינקט שקיים בי ולדכא אותו, כדי לאפשר לו להתנהל באופן טבעי ואינסטינקטיבי משל עצמו", הוא אומר. "האופן שבו הוא מתבטא רחוק ממני, השקט שלו, האטיות שבה הוא מדבר, גון הקול שלו, הביישנות שלו, הצורך להיחבא אל הכלים ­ כל אלה הם לא חלק ממני. או יותר נכון, הם חלק ממני רק במקום שאף אחד לא מאמין שקיים בי. אני, כיחזקאל, חווה ערב ערב פחד קהל, בתוך תוכי אני ביישן וחסר ביטחון, אבל בכל פעם שאני מעז קצת לחשוף את זה, כולם מיד צוחקים עלי, בצורה כזאת שאינה משאירה לי ברירה אלא להחליט שאני בעל ביטחון, חוצפן ורחוק מלהיות ביישן", הוא צוחק.

הדמויות שהוא מגלם, הוא אומר, אינן מרפות ממנו כשהוא יוצא מן התיאטרון או עוזב את סט הצילומים. לא פעם הן מלוות אותו הביתה ומשפיעות על התנהגותו בחייו. בקיץ 2010, למשל, כאשר הצטלם ל"ברקיע החמישי" ומיד לאחריו ל"רסיסי אהבה" (שבו גילם גבר קשוח, בוגדני ואלים, מהמר כפייתי), ותוך כדי כך נדרש לגלם מעצב פרוות הומו בחזרות להצגה "האריסטוקרטים" ­ זה היה לא פשוט, הוא מבהיר.

"מעברים כאלה הם בהכרח טלטלה רגשית, מבחינתי, והסביבה הקרובה שלי עוברת את הטלטלות האלה יחד אתי. זו הקרבה גדולה שאני מודע שאני הולך לעשות אותה, אבל אין לי דרך אחרת לעבור את זה", אומר לזרוב. "הדברים האלה בהחלט יוצאים ממני גם בבית ובחיים עצמם".

כשנכנס לנעליו של ד"ר מרקובסקי, הרופא הסוציאליסט שעלה מרוסיה לפלשתינה, למשל, והביא את הדמות הזאת עמו הביתה, התוצאות היו מיידיות. "אשתי אוקראינית, אז את יכולה לתאר לעצמך מה קרה בבית. פתאום הייתי חוזר הביתה כגבר רוסי, שקט, מופנם, קומוניסט לשעבר. מיד כל מפלס המשיכה אלי עלה, מעבר לכל הציפיות, היתה חגיגה", הוא מחייך.

עומס מרגיע

לזרוב נולד ב‑1974 בתל אביב, לאב לוטש יהלומים ולאם שבנוסף לארבעת ילדיה גם טיפלה בכמה ילדים נוספים. כשהיה בן שמונה כבר החל לעבוד בתעשיית הבידור: הוא ניצל את הידע שלו בריקוד כדי להופיע במחזמר. "הייתי רקדן סטפס, הופעתי בכל החופשים ובגיל 14 כבר הייתי מורה לסטפס בסטודיו בגבעתיים", הוא מספר.

הוא למד ריקוד בבית הספר התיכון תלמה ילין בגבעתיים, שיחק בהצגות בבית הספר, יצר כוריאוגרפיה לצוותי הווי ולהקות נוער והתקבל ללהקה צבאית. אחרי השירות הצבאי היה ברור לו שהוא רוצה להיהפך לשחקן, אך אז נקלע כמעט בטעות לאודישן של להקת בת שבע והתקבל. "אוהד (נהרין) אמר לי, 'אני רוצה אותך עכשיו, לעוד חודש, ל'אנאפאזה' בפסטיבל ישראל', אז הצטרפתי, ואחרי שנתיים באנסמבל הוא קיבל אותי לבת שבע", הוא נזכר. בד בבד החל לשחק, בין היתר בסדרה "פלורנטין" ובפרסומות.

כשהיה בן 27, לאחר כמה חודשים של לימודי משחק בלונדון, התקבל לזרוב לתיאטרון גשר. הוא נשאר שם חמש שנים, הופיע בין היתר ב"חלום ליל קיץ", "נישואי פיגארו" ו"אופרה בגרוש" (שזיכתה אותו בפרס השחקן המבטיח בטקס פרסי התיאטרון) ושימש כוריאוגרף הבית של התיאטרון. כמו כן העלה שתי הצגות שכתב וביים ("חזי" ו"Radio Heaven"). לפני שש שנים עבר לתיאטרון הקאמרי, שם הופיע בין היתר ב"זה הים הגדול", "היה או לא היה", "ינטל" ו"האריסטוקרטים".

לכל אורך הדרך, לצד קריירת המשחק הפורחת והתזזיתית שלו, הקפיד לזרוב לעשות דברים נוספים. הוא עוסק למשל בצילום סטילס ווידיאו-ארט ובמשך השנים הציג את יצירותיו בתערוכות שונות; ב‑2009 יזם ואצר תערוכת וידיאו-דאנס ושמה "קונפליקט בתנועה", וזה שנתיים הוא אוצר ומנהל אמנותי (יחד עם סיגל פרץ) של "בוידעם", פסטיבל המתקיים בסוכות במרכז ביכורי העתים בתל אביב ובו מציגים אמנים מתחומים שונים (צילום, מיצב, קולנוע, מחול, וידיאו-ארט, ספרות ועוד) את עבודות הביכורים שלהם. אם כל זה לא מספיק, הוא גם נשוי ואב לשלוש בנות.

"העומס הזה עושה לי שקט. זה מרגיע אותי", הוא טוען. "ככה אני יכול להעמיק בכל דבר. זה כנראה מתוך איזו הפרעת קשב שלא אובחנה, אבל במבחן הזמן אני שם לב שזה מה שמשקיט אותי, עושה לי נעים. אני מרגיש שעיסוק אחד מעשיר את השני, ומעבר לכך שזה מעצים אותי כפרפורמר, זה מעצים אותי גם כאדם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו