שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למה הפרוטסנטים האירים תומכים בישראל

איתמר הנדלמן סמית שמח להרחיק לבלפסט, אך שם גילה להפתעתו כי הסכסוך חי ובועט. סרט תיעודי חדש שלו יוקרן בסוף השבוע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

בחלקו הראשון של הסרט התיעודי "שלום בלפסט" מגיע יוצר הסרט, איתמר הנדלמן סמית, לבקר במה שהוא מגדיר כ"שניים מהברים היותר מפוקפקים בבלפסט". המראה שנחשף לעין המצלמה מפתיע: לצד שורה של דגלי הממלכה הבריטית ושל דגלי צפון אירלנד, מתנוססים בברים האלה גם כמה וכמה דגלי ישראל. המקומות הללו הם מעוזים של לאומנים פרוטסטנטים אירים, ובכל זאת, הדגלים המוכרים בצבעי כחול-לבן תלויים שם ואף זוכים לאהדה גדולה מצדם של באי המקום.

"ירו בי שלוש פעמים ופוצצו אותי פעמיים. פוצצו את המכונית שלי ואיבדתי ילד
בן חמש", מספר אחד מבאי הברים האלה, סטיב מיילין. "הם פוצצו את המכונית שלי, רצחו את בני, וזה הפך אותי למרושע. אז יצאתי ל...", הוא מניד בראשו. לנקום? שואל
המראיין, ומיילין מהנהן.

כשהפעיל הקיצוני הזה נשאל על ההבנה שמגלים הפרוטסטנטים הלויאליסטים בצפון אירלנד כלפי ישראל, הוא מסביר: "הרוב המוחלט של הקהילה הזאת מסוגל להזדהות עם ישראל. ישראל היא דוגמה ליתר העולם, ולדעתי הישראלים הם אנשים מבריקים. אני מוכן למות למען ישראל, אם יש צורך בכך. המקום היחיד שקרוב ללבי הוא ישראל, כי היא מדינה מדוכאת, כי אף אחד לא אוהב אותה, כמו שאף אחד לא אוהב אותנו".

איתמר הנדלמן סמית. הקץ לרומנטיזציהצילום: דודו בכר

המראה של מיילין, לצד שורה ארוכה של פרוטסטנטים קיצוניים מצפון אירלנד שתומכים
בישראל, יכול לעורר אצל ישראלים מסוימים שמחה ואצל אחרים אי-נוחות. כך גם כאשר
הנדלמן סמית מפנה את המצלמה שלו לעבר השני ומנציח קתולים קיצוניים שם שאהדתם
נתונה לפלסטינים. הקיצוניים משני הצדדים בסכסוך האלים ורב השנים בצפון אירלנד,
שבחרו להזדהות עם הצדדים השונים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבים ומזכירים את נקודות הדמיון הכואבות בין שני העימותים שטופי השנאה הללו.

"שלום בלפסט" יוקרן ביום שישי בסינמטק תל אביב וישודר בשבוע הבא בערוץ 8
(במוצאי שבת, 20 באוקטובר). הנדלמן סמית החל לעבוד על הסרט לפני שלוש שנים וחצי, כאשר עבר להתגורר בבירתה של צפון אירלנד. אשתו הוצבה שם מטעם המועצה הבריטית, והוא הצטרף אליה בשמחה. "מילדות אהבתי להקות איריות מסוימות, כמו ה'פוגס', והיתה לי רומנטיזציה של אירלנד", הוא מספר בראיון שהתקיים בשבוע שעבר, בעת ביקור בתל אביב. "עניין אותי הרעיון של מדינה אירופית מערבית, שעדיין תקועה במלחמת אזרחים ובסכסוך שקצת מזכיר את הסכסוך שלנו. עניין אותי הרעיון שהאירים הקתולים הם קצת כמו הפלסטינים של אירופה, לפחות בעיני עצמם: עם כבוש, מנושל מאדמתו ומזכויותיו,בעל סנטימנט אנטי בריטי מאוד חזק".

כאשר אשתו הוצבה בבלפסט והוא הבין כי חלום ילדותו עומד להתגשם והוא עומד לגור
באירלנד, הנדלמן סמית התרגש. "אבל גם היו לי חששות, כי לא הייתי שם אף פעם, והיה
לי ברור שהמקום הזה לא יהיה כמו בספרים או התקליטים של נעורי", הוא מבהיר.
ביולי 2009, כאשר נטש את הקיץ הישראלי הלוהט ונחת היישר ליום אירי קר במיוחד, הוא הופתע לראות את בלפסט מכוסה בדגלים, וביניהם דגלי ישראל רבים. עד מהרה הבין כי הגיע לעיר יום לפני החג החשוב ביותר של הפרוטסטנטים באירלנד: היום שבו הם חוגגים את ניצחונו של המלך ויליאם מאורנג' על בן דודו הקתולי, המלך ג'יימס השני, ב 1690.

בחג הזה, שבדומה לל"ג בעומר הישראלי נחגג בהדלקה של מדורות רבות, משליכים
הפרוטסטנטים ללהבות בובות של האפיפיור, דגלים של אירלנד הקתולית ולעתים, לשם
גיוון, גם כמה דגלים פלסטיניים מזדמנים. "נחתנו שם יום לפני 12 ביולי, נסענו במונית באזורים קשוחים נורא של העיר וראינו את כל ציורי הקיר והדגלים, ופתאום הכה בי הקשר בין המקום הזה לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מיד הבנתי שיש פה משהו שאני מצפה לחקור".

"שלום בלפסט". חוויות מפחידות

הבריטים התעניינו

הנדלמן סמית, יליד 1976, עיתונאי וסופר, כתב וערך בעיתונות הישראלית מאז
גיל 17, בעיקר בענייני תרבות, ופירסם טורים אישיים ב"טיים אאוט" וב"עכבר העיר".
במשך השנים גם יצאו לאור ארבעה ספרים שלו: רומן, שני קבצים של סיפורים קצרים וספר שירה אחד (בשם העט איתמר בן כנען). כאשר נודע לו שהוא עומד לעזוב את ישראל ולעבור להתגורר באירלנד, הציע לו ידידו אביב גלעדי לעשות סרט על המעבר לבריטניה.

"תמיד עניין אותי לעשות סרטים", הוא אומר. "למדתי קולנוע בתיכון וגם קצת
באוניברסיטה, רציתי לעשות סרט, אבל לא ידעתי על מה. ברגע שנחתתי בבלפסט וראיתי את דגלי ישראל מתנופפים ברחובות, התקשרתי למפיקים הישראלים שלי ולערוץ 8 ואמרתי להם שנראה לי שיש לי סרט".

לדבריו, 70% מהמימון לסרט הם ממקורות בריטיים, ובי-בי-סי תמך בסרט לצד ערוץ 8.
הוא מספר שהדוקומנטריסט הבריטי-אמריקאי לואי תרו שימש לו מקור השראה מרכזי, ואכן בסרט, כשהוא יוצא להיפגש עם קיצוניים אירים משני הצדדים, טיפוסים שנעים על הסקאלה שבין ההזוי למפחיד, עולות סיטואציות שמזכירות לעתים את המסעות של תרו.
הנדלמן סמית מציין כי כוונתו היתה לעשות סרט תיעודי ישיר, עיתנואי, שבו הוא יוצא
לחקור תופעה, וכי רצה מאוד להתרחק מחיטוט עצמי. למרות זאת, דמותו היא בעלת נוכחות מרכזית בסרט. הוא מוביל את המסע התיעודי, משוחח עם המרואיינים, מתווכח אתם, מדובב אותם, צוחק אתם, שותה ומבלה אתם. הוא רחוק מלהיות זבוב על הקיר.

"נכון, אני עומד במרכז הסרט", הוא מודה. "בכל זאת אני לא רק עיתונאי, אני רוצה
לראות בעצמי עוד דברים. הרגשתי שאני חלק מהסיפור בסרט הזה, מפני שאני נמצא שם ונתקל בתופעה הזאת, והסרט הוא על הדרך שבה אני רואה אותם.

"זו גם הזווית שעניינה את הבריטים שהשקיעו בסרט. בארץ, בקרנות שפניתי אליהן בבקשת תמיכה, ציפו ממני לחשוף גם את חיי, אבל לא עניין אותי לעשות זאת. היום אני עושה הכל להתרחק מהדימוי שהיה לי פעם, של אדם שנורא מחטט בעצמו. נמאס לי מזה, זה נראה לי כבר לא מעניין".

הוא החליט שהסרט יהיה סיפור אישי של יוצר ישראלי שבא לבלפסט ומתוודע לתופעה
המוזרה של השתקפות הסכסוך הישראלי-פלסטיני בסכסוך המקומי. "התלבטנו מאוד איך
בונים סיפור סביב זה, ובסופו של דבר היתה זו אשתי, ג'וליה קרולין אן, שנתנה את
הרעיון: מסע שלי, שבו אני נע ונד בין הקצוות ומנסה להתחבב על כולם".

הוא ואשתו כתבו יחד את התסריט, ואת כל השנה הראשונה שלהם בבלפסט הקדישו לתחקיר. "נסענו לכל חור בצפון אירלנד, הסתובבנו בברים מפחידים וחיפשנו אקטיביסטים, דמויות שאפשר יהיה לעקוב אחריהן", הוא אומר.

בין המרואיינים שמופיעים בסופו של דבר בסרט יש למשל אירי פרוטסטנטי שמרגיש
ישראלי, מחליט להתגייר וחולם לעבור לגור בהתנחלות; פעיל מרכזי של "תנועת עזה
החופשית" בצפון אירלנד; קתולי שעומד בכיכרות העיר עטוף בכאפייה ומסביר את המצוקה הפלסטינית; וראש "קהילת שלום המשיחית", פרוטסטנטי שבכנסייה שלו בעיירת חוף סגרירית שרים שירים בעברית נרגשת, מתפללים לשלומם של מדינת ישראל, חייליה ושוטריה וחולמים לעבור לגור בבוא היום בארץ הקודש.

הנדלמן סמית מודה כי המפגשים עם הקיצוניים משני הצדדים, הקתולים והפרוטסטנטים
כאחד, היו לא פעם בלתי נעימים. השיחה עם איש המחתרות הפרוטסטנטי "קרייזי ג'ו"
(הוא סטיב מיילין המוזכר למעלה), למשל, היתה לדבריו "חוויה מפחידה. דווקא בברים
של הפרוטסטנטים, שהם תומכי ישראל ועטופים לא פעם בדגלי ישראל - דווקא שם הרגשתי יותר אדג'י. הם חוליגנים של כדורגל ושל החזית הלאומנית הבריטית (המפלגה
הניאו-נאצית המקומית), שונאי שחורים ומוסלמים, שמעריצים את ישראל כי הם מוצאים בה כוחנות אנטי-מוסלמית. בכל הברים האלה כולם שאלו אותי אם הייתי בצבא והרגתי ערבים, ואני מודה שנאלצתי לשקר לפעמים".

יחטפו אותנו

חוויה מלחיצה אחרת היתה המפגש עם דני בויל, טרוריסט פרו-פלסטיני, חבר לשעבר
באיי-אר-אי שישב 20 שנה בכלא. "ידעתי שהוא קיצוני, אבל לא ידעתי עד כמה. הוא היה
נורא אלים בדיבור שלו, אמר שצריך לשרוף את ישראל ולהעיף את כל הציונים משם. אני
אינני ישראלי טיפוסי שלא מפחד מכלום, אבל איתי לב (שותפו של הנדלמן סמית לבימוי
הסרט, נ"א) אמר לו, 'אל תדבר ככה. או שתדבר כמו בן אדם או שתעזוב אותנו בשקט'. אז בויל שאל, 'מה אתה רוצה, לבוא אלי הביתה ולשתות תה?' ואיתי אמר שכן.

"אני נלחצתי ושאלתי אותו בעברית, 'אתה משוגע? יחטפו אותנו, הבנאדם הזה הרי עובד
עם חמאס'. אבל איתי התעקש, ובאמת נסענו אליו הביתה, בשכונה הכי מפחידה
בלונדונדרי, שהיא הרבה יותר מלחיצה מבלפסט. בסופו של דבר, רק חלק קטן מאוד מהשיחה אתו נכנס לסרט. חודש וחצי אחרי שנפגשנו אתו הבן-אדם הזה נכנס לכלא, כי נתפס עם מכונית ובה חצי טונה חומר נפץ".

כעת, לאחר שעשה את מסע התחקיר הממושך בצפון אירלנד, כיצד הוא מסביר את התמיכה הקיצונית של הקתולים בפלסטינים ואת תמיכת הפרוטסטנטים בישראל? "גלן פטרסון, סופר אירי שאני מראיין בסרט, אמר דבר יפה", עונה הנדלמן סמית. "כשאתה גר במקום כזה, שהוא די חור, אנשים מחפשים לעצמם הקשר. הם רוצים לחשוב שהם לא היחידים שתקועים בעיר שמחולקת לאזורים על פי דת ומוצא אתני. אז הם מצאו לעצמם מקבילה בישראל ופלסטין, ולכן כולם שם מרגישים איזה קשר לעניין הזה.

"מאז הכיבוש ב 1967 הצד הקתולי נהפך לפרו-פלסטיני והתקיים קשר הדוק בין
האיי-אר-איי לאש"ף. אז פה זה מאוד ברור, הם היו ממש שותפים למאבק הפלסטיני. מנגד הפרוטסטנטים, שרבים מהם נוצרים אוונגליסטים, הם תומכי ישראל בהגדרה מבחינה דתית.

פטרסון מסביר שלפרוטסטנטים יש שם כנסייה משלהם, ובמסדרי האורנג' הם מאמינים שהם צאצאים של אחד משבטי ישראל, השבט ה 13 האבוד, וזה קטע עמוק בתרבות שלהם. "בסופו של דבר, צפון אירלנד היא מקום קטן מאוד, עם הרבה מאוד טירוף, ובמובן הזה היא דומה מאוד לישראל", ממשיך הנדלמן סמית. "אצלנו אומרים שלא קיימת כאן כמעט משפחה שאין בה מישהו שנפגע במלחמה או בפיגוע, וגם שם זה כך, רק ששם הכל הרבה יותר קטן".

הוא עזב את ישראל בין היתר כדי להתרחק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, עבר אל המקום
שהזין את חלומות הילדות שלו, אך אז גילה שלמעשה הוא בסך הכל המיר ארץ מסוכסכת אחת בארץ מסוכסכת אחרת. האם ידע מראש שזה מה שמצפה לו שם? "ידעתי ולא ידעתי. ידעתי שצפון אירלנד היא מקום עם עבר בעייתי, אבל ידעתי גם שהיום יש שם שלום, שמתנהלים שם גם חיים רגועים ונורמליים. כל מה שקיים שם מסביב לזה - הפתיע אותי. "ברחתי מכאן כדי לברוח מסכסוכים, והנה הגעתי לשם. נכון, השלום כבר שם, אבל
הופתעתי לגלות שקהילות שלמות עדיין עוסקות שם בסכסוך, שיש פעילות ערה סביבו. וגם זה, בעצם, בדיוק כמו פה".


תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ